בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההופעה של לורי אנדרסון - לא לחובבי מוסיקה

ייתכן שחובבי הפסיכולוגיה, האמנות והשירה נהנו בהופעה של לורי אנדרסון. מוסיקה לא הייתה שם

תגובות

בפעם הקודמת שלורי אנדרסון הופיעה בישראל, בנובמבר 2008, קרה דבר מוזר: הזיכרון מההופעה שלה נעלם ברגע שהיא נגמרה. כמעט שום דבר לא נותר. והכל בגלל בעלה של אנדרסון. הופעת האורח של לו ריד בסיום ההופעה ההיא, ובמיוחד השיר "I'll be Your Mirror" שהוא שר בהדרן, היו כל כך מרגשים, שהם פשוט מחקו את כל מה שקדם להם. האופוריה שהם עוררו, בתוספת חרדה קלה לנוכח פעימות הלב המוחשות והחזקות שאיימו לסדוק את הצלעות, לא השאירו מקום לחוויה אחרת, מוצלחת ככל שתהיה, והיא היתה מוצלחת עד כמה שאני יכול לזכור את ההופעה ההיא של אנדרסון.

גם ההופעה של אנדרסון שלשום בהיכל התרבות בתל אביב לא הותירה זיכרון חזק, והפעם אי אפשר להאשים את ריד, שנשאר בבית (וטוב שכך - דילן וריד בישראל באותו זמן? מסוכן מדי). גם אל אנדרסון אין סיבה לבוא בטענות על כך שההופעה לא היתה מסעירה. היא עשתה את מה שהיא עושה. היא דיברה בשפה האמנותית הפרטית שהיא ניסחה ושאיש אינו דובר מלבדה. המוסיקה המינימליסטית, הדימויים היפהפיים, הקול המדבר המזוהה (שהתחלף מדי פעם בקול גברי-חייזרי-מפלצתי, מזוהה לא פחות), השזירה של לשון מדעית קרה עם תודעה פילוסופית-רוחנית - כל המרכיבים האלה נכחו בהופעה.

אנדרסון נחשבת אמנית שכלתנית מאוד, אבל במיטבה היא יודעת לגעת במקום הסמוי שבו המחשבה והרגש משיקים זה לזה, וזאת יכולה להיות חוויה אסתטית ורגשית חזקה. הפעם זה לא קרה. נקודת השכלרגש נותרה יבשה. ייתכן שהסיבה לכך, לפחות במקרה שלי, היתה האיזון הלקוי בין מוסיקה לטקסט.

על שלושה דברים עומדת האמנות של אנדרסון - מוסיקה, טקסט ודימוי חזותי - ולכן נדמה שהיא מיועדת לחובבי שירה ואמנות פלסטית לא פחות מאשר לחובבי מוסיקה (אגב, גם פסיכולוגים היו יכולים למצוא שלל רב בהופעה הנוכחית של אנדרסון, שנקראת "Delusion" ועוסקת בעיקר במוות).

ייתכן מאוד שחובבי השירה, האמנות והפסיכולוגיה באמת התענגו על "Delusion". אבל מי שחיפש מוסיקה בהופעה הזאת, ולו גם מתוך ידיעה שהיא לא אמורה להיות המנה העיקרית, יצא כשחצי תאוותו בידו. המוסיקה היתה מרכיב די זניח. אנדרסון ניגנה בכינור, שניהל דיאלוג עם ערוצי מוסיקה מוקלטים, אבל כל העסק נשמע כמו מוסיקת אווירה. לא היה בה תוכן מעניין כשלעצמה - מלודי, קצבי או אפילו צלילי - ולטעמי היא גם לא העניקה נפח גדול יותר לממדים האחרים של ההופעה.

הטקסט, לעומת זאת, מלך, והעדות הכי טובה לכך היתה המסך שעליו הוקרנו כתוביות התרגום. מדוע היו צריכים אותן? כשיש כתוביות תרגום אתה מתמקד בהן, גם אם אתה מבין את רוב מה שהאמן אומר, וההתמקדות בטקסט מסיטה את הקשב מהממדים האחרים (מה עוד שהתרגום הקדים לעתים קרובות את הדיבור של אנדרסון, שלא לדבר על כך שהיו בו שגיאות, ע"ע "כשהבעיה תיפטר").

היו כמה רגעים בהופעה שבהם נקודת השכלרגש כמעט נרטבה, או אפילו התחילה להירטב, אבל זה אף פעם לא הגיע רחוק. בכל פעם שזה כמעט קרה, בכל פעם שההופעה עמדה להבקיע אל איזו מציאות מקבילה (למשל, בקטע שבו אנדרסון דיברה על מות אמה, לנוכח דימוי בו נראתה אשה שרועה על הרצפה וכלבים מלקקים אותה), אנדרסון מיהרה לכבות את ההזיה ולהשחיז את איזמל ההיגיון עם איזו מעשייה על נאס"א או על בעלי חיים מזוקנים. זה היה ערב מרתק במוזיאון, אבל ערב צונן למדי באולם ההופעות.

לורי אנדרסון. היכל התרבות בתל אביב, 19.6



לורי אנדרסון. מיהרה להשחיז את איזמל ההיגיון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו