בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט תיעודי: בעקבות ג'ון יוז

דמותו של ג'ון יוז סיקרנה את מאט סאדובסקי מאז שהיה נער. עם צאת סרטו התיעודי על הבמאי הנערץ עליו הוא מספר למה לא נטר לו טינה גם אחרי שטרק בפניו את הדלת

תגובות

ביום אביבי בשנת 2008 הגיעו הבמאי הקנדי מאט סאדובסקי ושלושה חבריו לפיצרייה זעירה בפרבר בשיקגו. לאחר שאיתרו את הפיצרייה החביבה על הבמאי הנערץ עליהם, ג'ון יוז, התלבטו הארבעה אם להופיע על סף ביתו חמושים רק במכתב שכתבו לו או גם בפיצה עם תוספת גבינה.

הרגע, שנראה משעשע להפליא לצופים מהצד, היה טעון ומלחיץ לארבעת הקולנוענים הצעירים. לאחר שהקדישו ארבע שנים לסרט תיעודי שנועד להתחקות אחר גיבורם בניסיון להבין מדוע נעלם מהחיים הציבוריים, החליטו לנסות לשכנע את יוז, סרבן ראיונות ידוע, לשבור את השתיקה שגזר על עצמו ולסייע להם להשלים את סרטם.

הרעיון להקדיש סרט ליוז נולד במקרה, מספר מאט סאדובסקי בראיון לרגל הקרנת סרטו "Don't You Forget About Me" בפסטיבל "ביוגרפילם" שננעל בבולוניה בשבוע שעבר. "דיברתי עם חברים על כך שאנחנו מאוכזבים מסרטי הנוער שיוצאים בשנים האחרונות. כשאתה מגיע לגיל מסוים ונולדים לך ילדים אתה מתחיל לומר משפטים כמו ?הילדים היום, הם רואים רק זבל בטלוויזיה ובקולנוע'. חשבנו לעשות בעצמנו סרט לבני נוער בסגנון הזה ונכשלנו בגדול. היינו זקוקים לסיפור מקורי שישמר את הרוח של ג'ון יוז ובסוף הבנו שזה לא מצליח כי הוא הרס את הסיכוי לכל מי שבא אחריו לעשות סרט טוב באמת לבני נוער. אומרים שכל הסיפורים חוזרים בסופו של דבר לעלילות שייקספיריות ולדעתי כל סרטי הנוער חוזרים בסופו של דבר לג'ון יוז".

אחרי שסאדובסקי נכשל בניסיונו ליצור סרט עלילתי, הציעה לו אשתו לביים סרט תיעודי על יוז ועל הערצתו כלפיו. כמו שותפיו לסרט, הוא נרתע מהרעיון שייהפך למוקד הסרט. "לעשות סרט תיעודי ולכלול בו את עצמך יכול להיראות כמשהו יהיר", הוא אומר, "אבל בשלב מסוים הבנו שאנחנו מוכרחים להכניס גם את עצמנו לעלילה".

המהות של הנוער

הסרט לא עוסק רק בשאלה לאן נעלם יוז, אלא במקום שיש לו בעולמם של אלה שהתבגרו בשנות ה-80 וה-90 ובשבילם "מועדון ארוחת הבוקר" ו"שמתי ברז למורה" הם סרטי פולחן. בשביל אותם אנשים, טוען סאדובסקי, סרטיו של יוז - שמת ב-2009 מהתקף לב והוא בן 59 - הם הרבה יותר מאשר סרטי קולנוע. "הם הזיכרון הקולקטיבי, הם תופסים את רוח התקופה של בני הנוער ומאחר שיוז הנציח בסרטיו את המהות של בני הנוער באופן על זמני הדיאלוגים לא נהפכים למגוחכים גם אחרי 20 שנה. יש הרבה סרטים משנות ה-80 שכיום רואים בהם משהו מתקתק, לפעמים מגוחך. הסרטים שלו מתייחסים ברצינות לבני נוער, גם אם הם קומדיות. וזה לא דומה בשום צורה לסרט כמו ?אמריקן פאי'".

את הטענה הזאת הוא מחזק באמצעות הראיונות המובאים בסרט. בין השאר עם הבמאי קווין סמית, מעריץ ידוע של יוז, שטען כי "בני הנוער שהציג היו אמיתיים. מולי רינגוולד נראתה כמו נערה אמיתית ולא כאילו מישהו גזר דמות מ'פלייבוי' והלביש בבגדים".

יוז התעקש לצלם בסרטיו בני נוער ולא שחקנים מבוגרים יותר שיגלמו אותם. הוא אף צילם את כל סרטיו בשרמרוויל, פרבר מגוריו בשיקגו, הרחק מהוליווד, כדי למנוע מהשחקנים הצעירים "להתקלקל" וכך לשמר את האותנטיות.

בסרט מרואיינים כמה מכוכבי הסרטים ובהם אלי שידי, ג'אד נלסון וקלי לה-ברוק. "אחרי שיוז מת כל מיני דברים השתנו", אומר סאדובסקי. "כשהתחלנו לעבוד על הסרט אנשים חשבו שאנחנו מייחסים ליוז חשיבות גדולה משהיתה לו. אבל אחרי שהוא מת פתאום התחילו לדבר בתקשורת על האובדן הגדול ואנחנו רצינו לצעוק ?אמרנו לכם!'. רצינו לראיין את מולי רינגוולד והיא סירבה. אני לא חושב שזה נבע מכך שהיא רצתה להשאיר את התקופה ההיא מאחוריה אלא משום שפשוט נמאס לה והיא הרגישה שהיא לא מסוגלת לתת את התשובות לשאלות. אחרי שהוא מת היא אמרה ב'ניו יורק טיימס' שעם השנים הקשר בינה לבינו נותק. רצינו לדבר גם עם אנתוני מייקל הול (שגילם את החנון ב'מועדון ארוחת הבוקר' וב'בת 16 הייתי'), אבל בזמן הפקת הסרט שלנו הוא היה במשבר אישי גדול".

העבודה עם השחקנים שכן הסכימו לשתף פעולה היתה מאתגרת. "זה לא היה מאורגן ונדרשנו להתאים את עצמנו למגבלות הזמן של אנשים אחרים. למשל התקשרו להגיד לנו שאלי שידי (שגילמה את אליסון ב'מועדון ארוחת הבוקר') יכולה להתראיין עוד יומיים. אז ישר כינסנו את כולם - מהר! מהר! נוסעים מטורונטו לניו יורק!", צוחק סאדובסקי.

סאדובסקי החל את דרכו המקצועית כשחקן ("גילמתי את דמותו של הפאוור ריינג'ר. היו לי כוחות טלקינטיים והצלחתי לחשוב טוב יותר כשעמדתי על הראש") ובמקביל כתב מחזות ותסריטים עד שהחליט לביים את הסרט הנוכחי. "עשינו כל כך הרבה שגיאות", הוא מודה "לא היה לנו ניסיון בהפקת סרט תיעודי ונאלצנו ללמוד תוך כדי. העניין הכלכלי היה כמובן בעיה קבועה. אמנם קיבלנו תמיכה מסוימת מקרנות בקנדה, אבל זהו לא סרט אומנותי, והוא מאוד אמריקאי, כך שזה לא בדיוק סוג הסרט שהם נוטים לממן. אז רוקנו את הכיסים שלנו, שהיו מלאים בעיקר במוך ובחתיכות טישו, ויצאנו לדרך".

בסרט יש שני חסרונות בולטים, הנובעים כנראה ממעורבותם הרגשית של היוצרים. הבעיה הראשונה נובעת מכך שהם נכשלו במשימתם לשוחח עם יוז. כאשר הופיעו על סף ביתו הוא טרק להם את הדלת בפרצוף. בעקבות זאת הם החליטו לחזור הביתה, מאוכזבים אבל חרדים שמא יפלשו בצורה מוגזמת לפרטיותו. "כל הזמן שאלו אותנו, איך אין לכם ראיון אתו? עשיתם הכל? האם טיפסתם בביוב כדי להגיע אליו? האם כתבתם מכתב וקשרתם אותו לאבן וזרקתם אותה לתוך החלון בבית שלו?", אומר סאדובסקי, "אבל החלטנו לא לעשות את זה. זה לא היה תחקיר, לא רצינו לפלוש אליו הביתה".

בעיה נוספת בסרט נובעת מההחלטה לא לראיין את אשתו ושני ילדיו שהיו יכולים לספק תשובות לשאלות שעמדו בבסיס הסרט. "היתה לנו דווקא גישה לבני המשפחה והם יצרו אתנו קשר אחרי שהוא מת כי שמעו על הסרט. אבל זו לא היתה ביוגרפיה שעסקה בסודות המשפחתיים שלו. למי אכפת איך הוא הגיע? תראו מה הוא השיג. רצינו לדבר על מה הוא עשה לאנשים, ואם היינו מדברים עם המשפחה זה היה הופך את הסרט לתחקיר".

אבל המשפחה יכולה לתת תשובות לשאלות כמו לאן הוא נעלם ולמה? האם הוא רב עם אנשים בהוליווד? האם נמאס לו?

"אני חושב שיוז הגיע למצב שבו הוא אמר - עשיתי את מה שרציתי לעשות. יש לי מספיק כסף ואני לא צריך להמשיך להתעסק עם העולם ההוליוודי, אז אני אלך לחווה שלי ואכתוב כשאכתוב ואחיה את חיי וזהו. יוז אמנם לא התראיין אבל הוא גם לא נעלם, הוא הסתובב בציבור, הוא יצא למשחקי ספורט. זה לא שהוא נהפך לנזיר מזוקן ומתבודד שגר במערה באילינוי או משהו בסגנון".

ג'ון וילדן יוז נולד ב-1950 במישיגן אבל חי את רוב חייו בשיקגו. הוא נאלץ להיאבק על מקומו לאורך כל הדרך. ראשית כדי להשיג משרה בתחום הפרסום, שכן שום משרד לא רצה להעסיק צעיר שנשר מהאוניברסיטה. מאוחר יותר, כשפנה לקולנוע, כדי לשכנע את האולפנים להפיק את סרטיו.

בצעירותו כתב במגזין הסאטירי המצליח "נשיונל למפון". בעקבות ההצלחה של הסרט "בית החיות" שיצא ב-1978 חיפשו ראשי האולפנים בהוליווד כותבים מצחיקים שיוכלו לשחזר את ההצלחה הקופתית. יוז, כמו רוב חבריו במגזין, הוחתם על עסקאות לפיתוח תסריטים.

הוא ביים כ-10 סרטים וכתב כ-20 אבל מוכר במיוחד בזכות "בת 16 הייתי" מ-1984 שכתב וביים, "מועדון ארוחת הבוקר" מ-1985 שכתב וביים, "יפה בוורוד" מ-1986 שכתב והפיק, ו"שמתי ברז למורה" מ-1986 שכתב וביים. סרטיו לא זכו תמיד להערכת הביקורת אבל היו להם אינספור התייחסויות בתרבות הפופולרית, בין השאר בסדרה "פיוצ'רמה".

"אני חושב שהוא יצר סוג מסוים של אמנות. איש לא הסתכל דרך העדשה שהוא הסתכל דרכה", אומר סאדובסקי. "הסרטים שלו חצו גבולות. כשעשינו את הסרט אנשים שמעו על הפרויקט וקיבלנו מכתבים מכל מיני מקומות, בין השאר משוודיה. אני די בטוח שחוויית התיכון שלי היתה שונה מזו של מישהו בשוובדיה או בישראל או מדינה אחרת, ואיכשהו החוויה הזאת שהוא תיאר, של לעבור איכשהו את גיל ההתבגרות, היתה אוניברסלית".

הסרט האהוב עליו הוא "בת 16 הייתי". "סיפור הבסיס הפשוט, העלילות שמתחברות והדמויות השונות שבו אותי מהפעם הראשונה שראיתי את הסרט. זה לא שאני הייתי כמו טד החוואי (הדמות שגילם מייקל אנתוני הול). זה שהוא היה אני... חוץ מהעובדה שמעולם לא שילמתי לבחורה כדי לשאול ממנה זוג תחתונים, כמובן".



יוז


מתוך ''מועדון ארוחת הבוקר'' בבימויו של יוז. פולחן נעורים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו