בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בעל למופת", העיבוד של יהושע סובול למחזהו של אוסקר ויילד, כושל ולא מוצדק

הרעיון להתאים את העלילה של אוסקר ויילד לתקופתנו לא רע, אבל התוצאה מעוררת הרהורים נוגים על החלטות אמנותיות

תגובות

אין לי שום דבר עקרוני נגד עיבוד מחזות מוכרים מספרות הדרמה העולמית באמצעות העברת העלילה מזמן אחר ומקום אחר לימינו, כאן ועכשיו. אני מודע לכך שצריך שהקהל יהיה מעורב במתרחש על הבמה ומכיר בכך שאפשר להשיג זאת באמצעות סממנים מקומיים.

זו גם לא המצאה שלנו. במאה ה-19 תירגם יצחק סלקינסון את מחזות שייקספיר במליצה תנ"כית; "אותלו" היה אצלו לאיתיאל הכושי (יאגו היה לדואג האדומי) ואילו "רומיאו ויוליה" נהפכו ל"רם ויעל". וזה לא מופרך ומגוחך כמו שזה נשמע. לפעמים יש בסיטואציה ובעלילה האנושית של מחזה שממוקם בזמן ומקום מסוימים עוצמה שמקבלת הדגשים אחרים כשמעבירים אותם לכאן ולעכשיו, וכך אפשר להשתמש בגדולה מוכרת ומוכחת, להשתיל אותה בריאליה שמוכרת לצופה וליהנות משני העולמות.

כל מה שנחוץ כדי להצדיק את העניין אינו התיאוריה, אלא הפרקטיקה. ההצגה צריכה להוכיח שהעיבוד מוסיף למחזה המקורי משהו שלא היה בו, ואם אפשר, לא מקלקל את מה שהיה בו. ולכן, אילו אני המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי (ישמרני האל) והיה בא אלי מחזאי בעל מוניטין עם הרעיון ליטול את עלילת "הבעל האידיאלי" של אוסקר ויילד (שנכתב בלונדון 1895 ומתרחש אז) ולהעבירה לישראל של היום - לא הייתי דוחה אותו על הסף. גם כי, כאמור, הרעיון לא מופרך, ולא בקלות אומרים "לא" ליהושע סובול.

גב' צ'יוולי, למשל

המחזה של ויילד הוא התקפה על הפוריטניות הקיצונית של החברה הוויקטוריאנית הצבועה; עניין אירוני כשלעצמו, שכן כמה חודשים אחרי הבכורה הפילה אותה חברה את ויילד עצמו. במחזה אומרת גב' צ'יוולי, שמגלמת את תפקיד הנבל בעלילה: "תזכור לאן הביאה אתכם הפוריטניות האנגלית. בעבר אף אחד לא התיימר להיות טוב מזולתו. למעשה, להיות טוב מזולתך נחשב להיות וולגרי להחריד ומאוד מעמד-ביניים. כיום, עם כל השיגעון לטוהר מידות, כל אחד צריך להיות מופת של ניקיון כפיים, יושר וכל אחת משבע המידות הטובות, ומה קורה? כולכם נופלים, אחד אחד. פעם סקנדל הוסיף לבן-אדם קסם או עניין. היום הוא הורס אותו".

אנחנו לא אנגלים ולא פוריטנים, אבל הדברים האלה נכונים בימינו ובמקומותינו. המחזה של ויילד מציג את סיפורו של פוליטיקאי שמעד בנעוריו (במה שהיינו מכנים כיום "סחר במידע פנים") אבל כעת מנסה ומצליח לעשות את כל הדברים הנכונים, ביושר מוחלט, למען המדינה והחברה שבה הוא חי - ונאלץ להתמודד עם עברו כשאשה חסרת מעצורים סוחטת אותו. זה רלוונטי גם למציאות שלנו.

אז מה הבעיה ב"בעל למופת", העיבוד של סובול המוצג בתיאטרון הקאמרי? שבניגוד למה שהוא כותב בתוכנייה, המחזה של ויילד איננו רק עלילה משוכללת שנועדה לבדר, במסורת העלילות שרקח אז'ן סקריב הצרפתי. המחזה של ויילד הוא תרכובת שהיא תוצאה של העלילה, הדמויות, האווירה, הטקסט. כוחו בשלמותו. ואם אתה משנה משהו, מוטב שתדע מה עשית ולמה. ואני טוען שסובול לא ידע (לפחות לא לגמרי), ולא ידעה הבמאית איה קפלן, ולא מנהלי התיאטרון הקאמרי, שאישרו את המחזה להפקה ואת ההצגה לבכורה.

אפשר להוכיח זאת בהרבה דוגמאות. אני אסתפק באחת: במחזה של ויילד גב' צ'יוולי, אשה שמעולם לא היססה להתקדם בחברה באמצעות תכונותיה הגופניות, ואף לא הסתירה את הפלירטים הגלויים שלה, יודעת את סודו של הפוליטיקאי ה"טהור", רוברט צ'ילטרן, ומוכנה למכור לו את ההוכחה המרשיעה בתנאי שיתכחש למצע הפוליטי שלו. היא לא רוצה כסף, כי איש אינו עשיר דיו לקנות את עברו, אלא השפעה, ולא - תהרוס את תדמיתו הטהורה, בציבור ובעיני אשתו התמימה.

בגרסה העכשווית של סובול גב' צ'יוולי נהפכה ל"טינה שבלי" (רמז לא בלתי וולגרי לשם גרוזיני ומשחק מלים לא-מעודן במיוחד: "שב-לי") ורוברט צ'ילטרן ל"רובי קור" (בדיחה למהירי תפישה: "צ'יל" ו"קור"). זה מילא; השנינה האנגלית (מרבית המכתמים של ויילד על אופנה, גברים ונשים, פוליטיקה ונישואים לקוחים ממחזה זה) נהפכה לדיאלוג ישיר וברוטלי עברי. שיהיה.

אלא שוויילד ידע מה הוא עושה; מה שמפיל את גב' צ'יוולי במחזה שלו הוא חשיפתה כגנבת תכשיטים; מסוג הפשעים שאי אפשר למכור כמשובת נעורים שניתן למחול עליה. ואילו בגרסה של סובול חברו של רובי, הפלייבוי גורי (במקור לורד גורינג), שהיה חברו ב"יחידה", סוחט את טינה עם תצלומים שלה במיטה. שאלה פשוטה: האם מיליונרית ששמה הולך לפניה כ"פאם פאטאל" תחשוש לשמה הטוב אם יאיימו עליה שהיא אוהבת את הסקס הפרוע שלה קצת בוטה? הצחקתם אותי. ואותה.

המחזה של ויילד אומר שבחיים הציבוריים והאישיים אי אפשר לחיות בקטגוריות מחמירות ומוחלטות של שחור-לבן. בסופו הדמויות - והקהל - יוצאות בוגרות יותר, מודעות יותר לפגמי האדם באשר הוא. יש במחזה מונולוגים בלתי נסבלים כיום על יחסי גברים-נשים ותרומתם לעולם, ואותם, כמובן, צריך היה לעבד מחדש אם היה המחזה מועלה ככתבו היום.

סובול משנה את סופו של המחזה: אשתו של הפוליטיקאי, שעד עתה האמינה כי הוא טלית שכולה תכלת-לבן והמומה מחשיפת עברו העכור, מתעשתת מהר, נהפכת בעצמה לחתולת מין, מפתה עיתונאי כדי שיניח לבעלה (כי כידוע, כל העיתונות זה עיתונאי אחד; שכבת עם אחד והשחתת אותו, אז הכל מסודר), חשה רגשות אשמה, ובסוף כל המושחתים חוגגים באסיפת בחירות, כשהם מציגים עצמם כטהורים.

ואני כצופה שואל עצמי: מה בעצם סובול והקאמרי רוצים להגיד לקהל? שכולם עובדים עלינו בעיניים? ואנחנו צריכים להיות מופתעים מזה? או שצריך בעצם לסלוח לכולם על משובותיהם (כלומר לאולמרט וקצב והירשנזון), כי הגזמנו בדרישות הצדק המוגזמות שלנו? או שאנחנו צריכים לקום ולצעוק שהמלך הוא עירום? מישהו בקאמרי שאל את עצמו וענה לעצמו תשובה מתקבלת על איזושהי דעת?

אבל יותר מכך: האם בקאמרי קראו שוב את המחזה של ויילד לפני שאישרו את המחזה של סובול להפקה? אני מקווה שכן, אבל לנוכח מה שראיתי על הבמה אני לא בטוח. וכדי לא להותיר ספק, אומר זאת כך: כשמשהו לא מקולקל, לא צריך לתקנו. במחזה של ויילד יש איכויות שמצדיקות התמודדות אתו. אם משנים ומעבדים אותו, צריך להצדיק את השינויים והעיבודים.

באחת התמונות החזקות במחזה, הפוליטיקאי שסרח בנעוריו מטיח באשתו שהיא תובעת ממנו להיות מושלם, ואילו הוא זקוק לה שתעמוד לצדו דווקא בקלונו ובמצוקתו ותאפשר לו להיות, לפחות בעיניה, אנושי, עם כל מגרעותיו. אצל ויילד זוהי תמונה של שניים על הבמה, הוא והיא. אמנם בשני מונולוגים רצופים, אבל בעימות דרמטי. בהצגה שביימה איה קפלן, רובי (יפתח קליין; שחקן במשקל קל, צעיר וחסר נוכחות או אפילו הקרנה של כנות) מוצא עצמו מדבר לאשתו שנמצאת מאחורי דלת סגורה בעומק הבמה. והצופה (הזה) שואל את עצמו: מישהו מאנשי המקצוע בקאמרי ראה את ההצגה בחזרות וחשב שזה בסדר?

מחוץ למסגרת

אבל עוד לפני איך שזה נראה בסוף, מטריד אותי איך זה נראה בהתחלה. המחזה של ויילד מתרחש בסלונים של החברה האנגלית הגבוהה ומדברים בו הרבה על איך נשים וגברים מתלבשים. אז נכון שכאשר מעבירים את ההתרחשות לישראל של היום מאבדים את האלמנט הזה, ואפשר לעשות הצגה יותר בזול. אבל זה לא אומר שהבמה חייבת להיות כל כך מכוערת ונעדרת היגיון: מסגרת בימתית בהירה-גלית, עם רקע ריק רוב הזמן (חוץ מכרזת בחירות בתמונה האחרונה) ורהיט ענק דמוי שולחן, שהוא גם משטח עבודה במטבח של בית השר, גם השולחן המשרדי שלו, גם בית קפה, גם מזח, ועוד שולפים מתחתיו מיטה (בשביל תמונה מיותרת ודוחה למדי, שבה דמות של פוליטיקאי קשיש - אצל ויילד סיבה להתעסקות באבות ובנים, נושא כאוב מבחינתו האישית - נהפכת לקריקטורה דוחה בסגנון סטנד-אפ בידורי גרוע על קשישים סניליים).

אתה מסתכל על זה ושואל את עצמך: איך בתיאטרון שרואה בעצמו מסגרת מקצועית אישרו את התפאורה הזאת? למה? הלא כבר במה ריקה ואביזרים סמליים עדיפים על הסרבול הוויזואלי הזה.

אני לא מתעלם מן המציאות התיאטרונית שבה אנחנו חיים. האולמות הגדולים והחזיתיים מציבים תביעות בפני מנהלי התיאטרונים. מערכת שיווק שנוצרה בארץ ותחרות בין תיאטרונים יצרו דרישה להצגות מאיכות מסוימת. התמיכה הציבורית איננה מאפשרת להשתחרר משיווק. במשך שנים אני קונה את הטיעון שכדי שאפשר יהיה להסתכן בניסיון אמנותי (והיום ניסיון אמנותי פירושו להעלות חומר קלאסי מובהק, איכות תרבותית מוכחת, בגישה רצינית ובליהוק סביר) צריך לעשות הצגות בידוריות. ואני לא נגד בידור. אבל אני רוצה את הבידור התיאטרוני שלי ברמה מקצועית גבוהה.

התיאטרון הקאמרי נחשב בעיני למסגרת מקצועית. אני מבין שמבחינה כלכלית הוא הצליח בשנים האחרונות לפעול באופן מאוזן, ורק לאחרונה התעוררו חששות להפרת האיזון התקציבי. יש לי ממסגרת זו ציפיות גבוהות, מקצועית ואמנותית. אני מניח שבשנים האחרונות היו פעמים שבהן הערכתי את הצגות התיאטרון לקולא, מתוך התחשבות במצבו.

אבל יש הצגות שאינן בחזקת "ניסיון" אמנותי. מחזות כמו "האוצר" או "בעל למופת" הן איכויות קיימות. כשהטקסט שמאושר להפקה (חנן פלד במקרה הראשון, יהושע סובול בשני) מעורר ספק אם נעשתה כאן עבודה מקצועית בתכנון; וכשסדרת כשלים מקצועיים בכל רמה של הפקה שעליה ניתן להצביע (תפאורה, ליהוק, בימוי) מעוררת אי-נוחות קשה בדבר המערכת המקצועית המעורבת בעשייה; וכשזה מועלה באופן סדיר, באולמות הגדולים, כשגרת יום יום של עשייה תיאטרונית - אתה חייב לשאול את עצמך מה קורה כאן, ולמה.

התשובה לכך צריכה להינתן במקום אחד בלבד. על הבמה.



מתוך ''בעל למופת''. במה מכוערת ונעדרת היגיון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו