בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוב דילן בישראל | אבוד באיצטדיון

תמורת 350 שקלים לכרטיס, זכינו לראות באופק כתם בהיר קטנטן, שאולי היה ואולי לא היה המיתוס עצמו. עמוס הראל התאכזב

תגובות

אמרה אמריקאית נושנה גורסת ש"אתה עומד היכן שאתה יושב" (כלומר - עמדותיך תלויות במקום שממנו אתה משקיף על העניין שבמחלוקת). זה, כנראה, לפחות חלק מההסבר להבדלים הקיצוניים בחוות הדעת בין הצופים, שלשום, בהופעה של בוב דילן באיצטדיון רמת גן.

מאגף העיתונות, קרוב יחסית לבמה, בן שלו ("הארץ") התרשם ש"לדילן עדיין יש את זה". אורי משגב ("ידיעות אחרונות"), מעריץ מושבע, חווה על פי עדותו התגלות דתית. החלפתי אס-אם-אסים עם בן בזמן המופע והבנתי עד מהרה שהרושם שלנו שונה לחלוטין. ממרומי יציע 14, 150 מטר בקו אווירי מהבמה, הדברים נראו אחרת. אני חושד שבעבור אוהדים מעט פחות מסורים משלו וממשגב (בואו נניח, כממוצע: 20 ומשהו שנות סימפטיה, לצד היכרות ממשית עם כמחצית מרפרטואר ההקלטות הרחב), ההופעה עברה כחוויה מתסכלת למדי, רחוקה מהתרוממות הרוח שהם מתארים. תמורת 350 שקלים לכרטיס, זכינו לראות באופק כתם בהיר קטנטן, שאולי היה ואולי לא היה המיתוס עצמו.

מסכי הווידיאו לצד הבמה לא שיפרו את המצב בהרבה, אף שבין היושבים בסביבתי היו כאלה שנשבעו פה ושם שהם ממש מצליחים לזהות הבלחה של דילן בתוך התמונה האפלולית. כיוון שכמו רבים אחרים, חניתי במקום מפוקפק מבחינה חוקית ורצתי מתנשף יותר מקילומטר במטרה להגיע בזמן לאיצטדיון, קשה היה להשתחרר מתחושה מסוימת של אכזבה.

אז נכון, עצם נוכחותו של דילן כאן היא אירוע היסטורי, אף שביקר בישראל בעבר. והיו המפוחית המפורסמת, הגיטרה והרכב ליווי מרשים למדי. אבל הצליל של דילן הלך לאיבוד במרחבים העצומים של האיצטדיון. גם העובדה שביציעים היו יותר קרחות מאשר במשחק ידידות של נבחרת ישראל בכדורגל לא תרמה במיוחד לאווירה. וישנו, כמובן, העניין עם הקול: ובכן, דילן איבד אותו לחלוטין. לא שב-1961 נשמעו מהגרון הזה צלילי פעמונים, אבל מה שנותר ממנו 50 שנה מאוחר יותר דומה לצרצר צרוד במיוחד. כל הסיפור הזכיר ישיבה לילית באיזה פאב, כשבבר מעבר לרחוב מישהו מזייף את דילן בקולי קולות.

מותר לו, כמובן. הוא האיש שכתב את השירים. בשום מקום לא התחייבו בפנינו שהביצוע של "טנגלד אפ אין בלו" יהיה תואם במדויק לגרסה שנחקקה לנצח ב"דם על העקבות" אי אז לפני 36 שנה. מנגד, העובדה היא שעברה מחצית מ"נישא ברוח" ההימנוני (שיר שבאופן אישי נמאס עלי במקצת עקב חשיפה מופרזת לאורך השנים) עד שרוב הקהל זיהה במה מדובר. רגעים קצרים של התעלות נרשמו ב"כמו אבן מתגלגלת" ו"לכל אורך מגדל השמירה", שזכו לגרסאות סבירות. ועדיין, העובדה שלאורך רוב ההופעה נרשמה בשורות סביבי התעסקות ערה בטלפונים הניידים כנראה בכל זאת מלמדת משהו.

זה בוודאי לא סקר ממצה, והוא משקף בעיקר את יציע 14, אבל האבחנה השכיחה ביציאה, אחרי שעה וחצי הדוקות למדי, הזכירה את הבדיחה של וודי אלן על שתי הזקנות היהודיות במלון בהרי הקטסקילס: "האוכל פה נורא גרוע"; "כן, ובכמויות כל כך קטנות".

לא שלא הוזהרנו, כמובן. העיתונים היו מלאים בתחזיות מוקדמות: האם נקבל את דילן המופלא, או חיקוי חיוור ועצבני שלו? אני מניח שקיבלנו גם וגם - והרבה היה תלוי בנקודת ההסתכלות, כלומר במקום הישיבה.

מסקנות: א. לא כל יהודי אגדי בן 70 שמגיע ארצה מצדיק את ההשקעה (נחכה לפול סיימון עד לחוות הדעת הסופית); ב. בפעם הבאה צריך להקפיד לשבת קרוב. מצד שני, לפחות לא גררו לי את האוטו. עיריית ת"א כנראה מבינה שלפעמים יש גבול לכל תעלול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו