בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות | מרכז בעלי מלאכה

אחרי שלוש שנות עבודה מאחורי הקלעים של תערוכות צילום רבות, אתי שוורץ ורע בן דוד מציגים תערוכה משלהם. ניכרות בה המסירות והתשוקה לצילום המאפיינות את שני היוצרים, השונים מאוד זה מזה

תגובות

אתי שוורץ ורע בן דוד מצויים מאחורי הקלעים של תערוכות צילום רבות בישראל. יחד הקימו את "רע בית מלאכה לצילום" בתל אביב, המספק שירותי סריקה ופיתוח לאמנים רבים. כבר מתחילת דרכו הציב בית המלאכה שלהם אלטרנטיבה לשני העסקים הגדולים ששלטו עד אז בתחום - "ברומייד" בדרום תל אביב ו"אופק" בנתניה; ויותר מכך, המקום שימש מעין בית לצלמים. לאחר כשלוש שנים של עבודה אינטנסיבית בשירות אחרים, השניים מציגים תערוכה משלהם, "רגשי מקום", שגם בה ניכרות המסירות והתשוקה לצילום המאפיינות אותם.

התערוכה, שתיפתח מחר בגלריה עינגע בתל אביב, היא יוזמה של הצלם דוד עדיקא, שגם אצר אותה. שוורץ ובן דוד ליוו את עדיקא בשתי תערוכותיו האחרונות - "סלון" בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ותערוכת היחיד שהציג בגלריה ברוורמן. בקטלוג הוא מתאר אותם כך: "שני 'בעלי מלאכה', דפסים, זורקי הדיו מעל ניירות כותנה - ומי שהופכים את הצילום לאובייקט".

שוורץ ובן דוד שונים זה מזה ועם זאת מתנהלים בסימביוזה מוחלטת. חלוקת התפקידים ביניהם ברורה. שוורץ, בת 40, היתה מורתו של בן דוד, בן 29, במכללת הדסה, ונדמה כי מערכת זו נשתמרה במידת מה: היא גאה בו ומתפעלת ממנו והוא מעין ילד קסם בעל הפרעת ריכוז חיננית שלא מפסיק ללמוד ולהסתקרן.

תערוכתם אינה גדולה במיוחד או ספקטקולרית; הם אכן כשני בעלי מלאכה המחויבים לצניעות ולדרך שחשיבותה בפרטים הקטנים.

עבודותיה של שוורץ כולן בשחור-לבן. קשה לכנות את עשרת התצלומים שהיא מציגה כסדרה, אך לדידה כולן מצויות על רצף אחד מבחינת העשייה שלה ועוקבות אחר מבע מסוים וחקירה פורמליסטית ותרבותית גם יחד המחברת ביניהן.

בין עבודותיה כמה תצלומים הנקשרים תחילה לתצלומי טבע, כמו סבך עלים או צרור ענבים שנדמה כעץ שעליו נשרו. בהתבוננות נוספת ניכר עניינה של שוורץ בטבע מתכלה, מתורבת ואף מלאכותי; זה בא לידי ביטוי בתצלומים שבהם נראים צמחים ועציצים מאחורי ויטרינות או בתוך אקווריום.

מלבד הסוגיות האקולוגיות שמעסיקות אותה, התהליך הוא שמוביל אותה בעשייה: ההיפוך של הנגטיב לפוזיטיב אינו מובן מאליו מבחינתה והיא תוהה על אודותיו. "הדימוי קיים כבר בנגטיב ואני לא מחכה לפוזיטיב בשביל להתבונן בו", היא מסבירה. ואמנם, הדימויים בעבודותיה בוקעים או מתהווים מתוך שחור או מתוך לבן, כמו הצפה של אור ושריפה של פריים.

בנוסף לתצלומים תציג שוורץ עבודת הדפס שיצרה לאחרונה. "מושכת אותי עבודת היד", היא אומרת, "יש בזה משהו מאוד פיסי; הצבעים והחומר - את ממש מתבוססת בו. בצילום האובססיה שלי היא עם אור, כחומר פיסי ומטפיסי. לכן אני אוהבת את התהליך של ההדפס, שבו את לוקחת משהו כל כך ערטילאי ונותנת לו נוכחות ממשית על הנייר".

משוטט אוניברסלי

בן דוד לעומתה מצלם בצבע. הוא אינו מרבה בדיבור, אינו עמלני כשוורץ ואינו שם דגש על תהליכים כמותה. לדברי שוורץ, הוא מעין תופעה צילומית, שהיא זיהתה כבר בשנה הראשונה ללימודיו. "בעוד שסטודנטים אחרים היו מביאים נגטיבים ובהם חיפושים והתנסויות, רע היה מביא קונטקט אחד עם 12 צילומים שונים לגמרי, שלא יכולת להזיז את המצלמה מילימטר מהפריים הספציפי או לצלם בשעה אחרת", היא מספרת. "אני יכולה להוציא קונטקט עם 33 צילומים של אותו הדבר מ-33 זוויות".

בן דוד מצלם בעיקר בסביבה הקרובה לבית הוריו ברמת השרון. לא אחת העיד על עצמו כאדם שמשוטט, אך גם כמשוטט הוא אינו מיישם דפוסי התנהגות מצויים; הוא אינו מחזיק ברעיון כזה או אחר בראש ומחפש לו דימוי תואם בשטח. כשהוא רואה דבר מה שצד את עינו, הוא מצלם אותו כפי שהוא. כך הוא מתאר זאת: "נגיד שאני עובד בבית המלאכה במחשב על קובץ שצריך לתקן אותו וזה לוקח זמן, ואני עובד ועובד וישנו הרגע שאני מזיז את העכבר, את העקומה של הצבעים, ואז קורה משהו - אני לא יודע להגיד אם זו שנייה או מאית השנייה שנותנת את אותותיה. כמו שישנו הרגע הזה במחשב, כך יש לי הרגע הזה בשוטטות. אני לא רואה את המקום ומחפש את הזווית, אם הייתי בא מרחוב אחר לאותו מקום יכול להיות שלא הייתי רואה זאת".

אף שהוא מצלם באזורים מסוימים, אין בתצלומיו שום דבר מקומי. אחד התצלומים צולם מחוץ לבית הוריו במכונית של אביו. זהו תצלום מבפנים של מכונית שברולט ישנה משנות ה-70. המבט מחלונותיה החוצה נחסם על ידי הכיסוי שתחתיו היא שוכבת. התצלום הזה משדר אמריקנה אך יכול היה להצטלם בכל מקום.

בתצלומים אחרים ניכרת משיכתו של בן דוד לנוכחות של מבנים ואובייקטים במרחבים פתוחים. למשל, מעין מבנה ארכיטקטוני מאורך ויוצא דופן באמצע שממה; שלושה גלילי ענק המוצבים זה אחר זה באלכסון בחצר אחורית של מפעל; או סוס שצולם מגבו, צמוד לגדר, מפנה מבטו גם הוא לדבר מה. בני אדם כמעט שאינם נראים בתצלומים, אלא אם כן הם מרוחקים מאוד או מופיעים כצלליות.

הקול הפנימי

זו התערוכה הראשונה ששוורץ ובן דוד מציגים מאז שהקימו את בית המלאכה שלהם. אחת הסיבות לכך היא ההתמסרות הטוטאלית לבנייתו והעדר זמן לצלם או לחשוב על יצירתם האישית.

האם לא קשה להמשיך ליצור דימויים לאחר חשיפה כה ממושכת ואינטנסיבית לדימויים של אחרים, טובים יותר או פחות? "אני מרגישה שדווקא הרוויה והניואנסים שאני נחשפת אליהם, לא רק בשפע אלא גם ברזולוציה, עוזרת לי לשמוע את הקול הפנימי שלי", אומרת שוורץ. יותר מכך, היא מוסיפה, "זוהי פריבילגיה להיות כל הזמן בתוך אמנות". תפישה זו היא שורשו של בית המלאכה, שהוא הרבה יותר מעסק.

ראשיתו, אומר בן דוד, במקרה: "עזבתי את הלימודים בסוף השנה השנייה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לפני הלימודים לא התעסקתי עם אמנות, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. כך מצאתי את עצמי עם גוף עבודה מסוים וללא מסגרת". בעקבות המלצה של חבר פנה לעדי ברנדה, ממקימי גלריה ד-נ-א, והלה הציע לו להציג תערוכה.

את תצלומיו סרק והדפיס בן דוד בעצמו, בחדרו בבית הוריו, בטכניקה של הזרקת דיו המשמשת אותו גם כיום. עד מהרה היה חדרו למוקד עלייה לרגל לסטודנטים לצילום. אחרי שרכש כך ניסיון, חבר לשוורץ והשניים נסעו לדיסלדורף שבגרמניה להדפיס באחת המעבדות הטובות בעולם, שם מדפיסים גדולי הצלמים ובהם אנדריאס גורסקי ותומאס שטרוט. שניהם מספרים על השהות במעבדה שם כחוויה מכוננת. "היינו בגן עדן", מוסיף בן דוד. בשובם הקימו את בית המלאכה.



אתי שוורץ, ללא כותרת, 2010


רע בן דוד, ללא כותרת, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו