בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוב דילן, צ'פלין של הקול

מרוב יחסי ציבור גרועים, יעקב רוטבליט בא להופעה של בוב דילן כשהוא מוכן להלוויה, ומצא עצמו בחגיגה. דילן הקשיש נתן שם פרשנות מבריקה לדילן הצעיר, והקהל, כהרגלו, נותר צעד אחד מאחור

תגובות

עם שובי הביתה לכתוב את השורות האלה גלשתי בין אתרי אינטרנט מובילים שבהם כבר הספיקו המבקרים הצעירים וזריזי המקלדת להביא רשמים טריים ותובנות מחמירות ובתמיהה מסוימת הבנתי כי הם ואני לא היינו כנראה באותה הופעה.

אני ראיתי את בוב דילן. אמן גדול בגדולתו.

הם, שלעולם אינם יודעים להשתחרר מן התדמיות שהם מייצרים לעצמם ומן הציפיות שהם יוצרים בעצמם, לא ראו אותו כנראה. הם הביטו אל הבמה וחיפשו עליה את הזיכרונות האבודים שלהם שלא היו שם. היה שם בוב דילן, חד, מדויק ומלוטש אולי מאי פעם. עכשווי לחלוטין עם להקת נגנים מעולים אחד אחד בערב שלא סבל אפילו מפירור אחד של נוסטלגיה, אף שכמעט כל היצירות שנוגנו בו הן "קלאסיקות רוק" מוכרות זה עשורים. המיטב של המיטב.

זה היה ערב שכולו פרשנויות חדשות, מהן נועזות ומרתקות, מהן עדיין טעונות פרשנות, יטענו פרשנים, לכל אותם שירים מוכרים, מוכרים מאוד.

זה לא חדש. ראיתי כמה וכמה הופעות של דילן והמשחק הזה היה שלו תמיד, לקחת את השיר לכיוון אחר, מה שמעורר איזו סקרנות ודריכות של "מה זה, מה זה?" עד לאנחת הרווחה. המהלך מתפענח והשיר מזוהה. נדמה לי שהפעם המשחק הזה שודרג ברמות.

דילן לוקח את הפרשנות הרבה יותר רחוק. וזה מדהים. כי ההגשה הדילנית, הדרך שבה הוא מניח את המשפטים, משחק את השיר, מושך צליל ומדגיש מלה, ההגשה הזאת שהיתה סימן ההיכר שלו, בית ספר שלו למבצעים, מה שהיה חלק בלתי נפרד מן התהילה של דילן, מתהפכת שוב בפיו על פיו בצורה וירטואוזית. גאונות אמיתית.

אני בטוח שעד מהרה תצאנה ההקלטות הללו, ממסע ההופעות העכשווי והבלתי נגמר הזה באופן מסודר כאלבום, דילן לא מאבד חומרים ולא מסתיר אותם, אז ודאי יבוא זמן לפרשנות על הפרשנות שנותן דילן הקשיש לדילן הצעיר. ההוא שלא יכול היה לבוא לרמת גן. וזה בדיוק מה שהוא עושה, הממזר. כמו קלאסיקאי אמיתי. דילן המוקדם והמאוחר.

הוא מבוגר ממני רק בכמה שנים, כך שאני אוהב דילן ותיק, ובכל זאת היה בי חשש מה. מצד אחד על דילן אפשר לסמוך, אבל בין הפקה חמדנית ומסע יחסי ציבור שעשה כל טעות אפשרית, נשבה כל כך הרבה רוח רעה ש"זה לא זה זה לא הוא אין לו קול אין לו כוח". עד שחשבתי, מי יודע?

ידעתי שלא אחמיץ את הערב, שאבוא ולו רק להצדיע ולהודות לאיש הזה, שמי יודע אם נראה אותו שוב, כאן או בכלל, על ההשראה שנתן לנו שנים רבות כל כך. באתי כמעט מוכן להלוויה ומצאתי חגיגה.

מלווה בחבורת נגנים מעולים ומנוסים, דילן נושא את הערב על כתפיו וקולו. תגידו חרוך, תגידו מרוסק. הוא יודע מה הוא עושה בו בכל רגע, בכל צליל ובכל מלה שהוא פולט, אם הבנת אותה או לא. הוא תמיד היה צ'פלין של הקול, אמרתי פעם לערן סבאג, אבל הוא אמר, לא, הוא באסטר קיטון.

בדילן המאוחר הזה, לא רק הפרשנות הקולית לטקסט חדשה, בהכרח גם העיבודים המוסיקליים. אף שיר אינו נאמן לצליל שאיפיין אותו, ודאי שלא לקצב או לאווירה. כל שיר נהפך כאילו לסיפור חדש, אחר ובכל זאת, לא. דילן נע בין ההמונד החשמלי לגיטרה ומפוחית הפה והוא שר ומספר ומשחק בשורות המוכרות, הטעונות שלו.

בשירים מסוימים לא היה אפשר שלא לקום ולרקוד עם המוסיקה. בשירים אחרים ישבתי לרגעים פעור פה מול המוסיקליות של האיש הזה, התזמון המצמרר שלו, המלא עורמה לכל פראזה. וחשבתי לעצמי שהיהודי הזה שם שר שחור יותר מכל שחור. נזכרתי בלואי ארמסטרונג. חשבתי שעוד ישבו צעירים על החומרים האלה, להבין מה הוא עשה שם, הופך את המגבלות שכפה הזמן לאיכויות חדשות, כמו שדילן הצעיר חרש את ההקלטות שהשאירו אגדות בלוז מגדות המיסיסיפי עד שגדל בתורה מאוד.

היו חברים שלי, מוסיקאים, שלא טרחו לבוא, מהם שכבר ראו הכל, מהם שלא רצו לראות, יעני, את דילן בדעיכתו. חבל, עוף החול שוב המריא וחלף.

אני מניח שהדברים האלה אינם מקובלים על הרבה מן הבאים לרמת גן, כמו אותו בחור שעמד לצדי בתום הערב ואמר לי בפשטות ש"דילן היום ביאס לי את התחת". אמרתי לו מה שאני אומר לכם וחשבתי לעצמי: הנה דילן שוב הולך צעד אחד לפני הקהל שלו.

מבחינה זו עשתה ההפקה עוול לדילן ועוול לקהל. הם מכרו אותו לא נכון תדמיתית וכלכלית. הם גבו 1,000 שקלים, החמדנים, על כרטיס בגוש כיסאות הפלסטיק הקרוב לבמה, אבל שני שלישים באלפיון העליון נותרו ריקים. הם לא הבינו שדילן לא זמר של אלפיון עליון. הוא יורק עליו.

גם האזור של כרטיס ב-650 שקלים לא היה מלא. זה הרבה כסף. מעניין אם נקבל קצת שקיפות בנתונים של ההפקה הזאת. אומרים שהיו 20 אלף צופים. היו באים אולי יותר, אבל מי שישבו ביציעים, מיטב הנוער, צעירים שגירדו 250 שקל, לא ראו כלום ודילן לא הרגיש אותם. כמו בכדורגל, הקהל רחוק. רמת גן לא טוב למופעים כאלה, גם לא לכדורגל. תבקרו בשירותים, אם תגיעו.

זהו חברים. דילן היה דילן. נסע. הקרקס שלו כבר נחת באיטליה. כשעלה לבמה במכנסי הכמו ספורט והכובע הלבן, טעון באנרגיה לאקורד הפתיחה, חשבתי שאולי הוא מתרגש משהו, בכל זאת, תל אביב. אחרי חמש דקות חשבתי שהוא בטח כבר לא זוכר באיזו עיר הוא, זה לא משנה לו, הוא שם במוסיקה ובדבר הזה שלו, במסע שלא נגמר, סין ויפאן ואירופה ואמריקה, מעיר לעיר ממדינה למדינה 130 פעמים בשנה, ינוע האיש עם תיבת הנגינה. בן 70, ליצן ומלך ואמן ענק בענקים.

אז הוא לא אמר "שלום תל אביב". שיהיה בריא. כל אחד והשריטה שלו.

עמוס הראל | אבוד באיצטדיון



דילן ברמת גן שלשום. אז הוא לא אמר ''שלום תל אביב''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו