בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סושי סמבה

אלבומה השני של הלהקה היה אמור לשמש כפרומו צנוע להופעות, אולם אז מישהו החליט להפוך אותו לפרויקט ראוותני ומקושקש להפליא

תגובות

כש"KLF" המציאו את האוס האצטדיונים בתחילת שנות ה-90, היה נדמה שמדובר בסטארט-אפ של המאה. ביל דראמונד וג'ימי קוטי חיברו בין הטריות של הדאנס לגרנדיוזיות והבומבסטיות שאיפיינה את רוק האיצטדונים הדינוזאורי ויצרו מוטציה שנעצרה רק במקום הראשון במצעד. להיטי ענק כמו "What Time is Love?", 3 AM Eternal"" ו-"Last Train to Trancentral" לקחו את היסודות הטכנואידיים המינימליסטיים - הביט המתוכנת והרבוע, הרפטטיביות והפשטות האלקטרונית - וקישטו אותם באווירה מקסימליסטית; שאגות קהל, גיטרות חשמליות ומקהלות אופראיות.

תחת הקונצפט המהודק והמשנה הסדורה של "קיי-אל-אף" - צמד שתמיד דאג לצידוקים תיאורטיים מאחורי הפרקטיקה המהפכנית שלו - האוס איצטדיונים היה לתענוג ממכר. אחרת, קשה להסביר כיצד במשך שנתיים הסתובבו אנשים ברחובות ומילמלו לעצמם כמו אחוזי דיבוק את ההברות הקצובות "מו-מו".

את השפעת הרעיון הכביר של "קיי-אל-אף" אפשר היה למצוא לאורך הניינטיז אצל הרכבים כמו "פרודיג'י", "אורביטל" ו"אנדרוורלד", שניסחו פרשנויות פרטיות לחוויית ההופעה האלקטרונית בעבור המאסות. אלא שהאלמנטים הרוקנרוליים, ששברו את התדמית הטכנוקרטית חסרת הפנים והפכו אותם לאטרקטיביים לקהל הגדול, הם גם אלו שפגמו בייחודיותם.

במקרה של "פרודיג'י", שתוך זמן קצר נשאבו ממעמקי רייבים מחתרתיים לבמות איצטדיוניות, הניסיון לכוון מראש ליצירה שתתאים למדיום ההופעה גרר את הלהקה לפי תהום אמנותית, ממנה טרם נחלצה. גם אצל "אנדרוורלד" ההצלחה של "בורן סליפי", הימנון שהגדיר מחדש את היחסים בין רחבה לאיצטדיון, היתה בסופו של דבר לרועץ; באלבום שהוציאו בשנה שעברה הם חתרו לשיחזור משוכפל שלו ומחקו את כל הסממנים המעודנים, דאביים ועמוקים במוזיקה שלהם.

אלא שבעידן שבו מכירות אלבומים לא יכולות לתגמל כלכלית את יוצריהם, אין כל פלא שגם מפיקים אלקטרוניים, כמו כל שוק המוסיקה, מכוונים כמעט אך ורק לבמה; הצרה היא שעל כל "דדמאו5" - מפיק שהשכיל להבין מוקדם את פניית המטוטלת, ביסס עצמו כפרפורמר מלהיב וכיום ממלא איצדיונים - יש גם "פייתלס"; להקה שקרסה בעקבות כישלון אלבומה האחרון שהיה אמור להחזיר אותה לפסטיבלים והוביל אותה אל סוף דרכה.

ל"ג'פאניז פופסטארס" - שם נוראי ומרגיז במרדף המאומץ שלו אחרי קוליות, בוודאי כשמדובר בלהקה ללא יפאנים או כוכבי פופ - בדומה ל"דדמאו5", אין שום זכות קיום ללא הבמה. "Controlling Your Allegiance", אלבומה השני שיצא החודש, היה אמור להיות בסך הכל עותק פרומו צנוע להופעות החיות שעל סמך האנרגיה בהן הוחתמו חבריה ב"וירג'ין", אולם אז מישהו החליט להפוך אותו לפרויקט ראוותני ומקושקש להפליא. על מנת לגבות את הג'אמים הגולמיים של הטריו הצפון אירי בקצת זוהר עם אפיל אלטרנטיבי, הוזמנו להתארח ג'ון ספנסר מ"בלוז אקספלושן", תום סמית מ"האדיטורז", מורגן קיבי מ"M83", הזמרת-יוצרת ליסה האניגן, טווס ההאוס והטכנו משיקגו גרין ולווט והוד קיוריותו, מר רוברט סמית. כל אחד והשטיק שלו - בזה אחר זה וללא יוצא מן הכלל - מתבזה בתוך קטעי הדאנס האגרסיביים והמיושנים של "ג'פאניז פופסטארס".

ברגעים הטובים, המעטים כל כך, "Controlling Your Allegiance" מזכיר התנסויות פרימיטיביות ומוקדמות של להקות אינדי-רוק עם דאנס כמו "פאריס איינג'לס", "דה פארם" ו"סופ דראגונז"; הגרורות של ימי מדצ'סטר העליזים. בשאר האלבום, כלומר רוב רובו הכמעט מוחלט, הם נשמעים כמו דמואים של להקה ישראלית שעושה קאבר לגרסת ההופעה של "אין מקום אחר" של "משינה".

יכול להיות באמת שבהופעה זה עובד, שכל הרכיבים הגסים חוברים להם יחדיו לסינתזה אלקטרונית-חיה עוצרת נשימה, אבל כרגע אני לא יכול לחשוב על אזהרה חריפה יותר.

"ג'פאניז פופסטראס", "Controlling Your Allegiance" (הליקון)



''ג'פאניז פופסטארס''. מרדף מאומץ אחרי קוליות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו