בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חצות בפאריס" - הסרט הטוב ביותר של וודי אלן זה שנים

יצירה במשקל נוצה? אולי. אבל "חצות בפאריס הוא נוצה יפהפייה שמצליחה לרחף באוויר באלגנטיות ונעים לעקוב אחר מעופה

תגובות

מרבית הסרטים האמריקאיים שעלילותיהם התרחשו בפאריס, מ"אמריקאי בפאריס" של וינסנט מינלי ו"פנים מצחיקות" של סטנלי דונן ועד ל"אירמה לה דוס" של בילי ויילדר, התרחשו בפאריס של הדמיון; בפאריס כמהות מופשטת, כמיתוס. רבים מהסרטים האלה אף לא צולמו בפאריס, אלא ייצגו את סמליותה בתפאורות שנבנו באולפנים בהוליווד (והיה אפילו במאי צרפתי שעשה זאת: לאו קאראקס, שהתעקש לצלם את יצירת המופת שלו מ-1991, "הנאהבים מפאריס" - שמרביתה התרחשה על גשר ה"פונט נף" - בתפאורות שניבנו באולפן ושיחזרו את האתרים שבהם הסרט התרחש).

"חצות בפאריס", סרטו החדש של וודי אלן, שעולה היום לאקרנים בארץ, צולם בפאריס, אך אלן מתייחס לעיר שבה הסרט מתרחש באותה צורה שבה התייחסו אליה מינלי, דונן או ויילדר. ולא בפעם הראשונה. ב-1996, הרבה לפני שהוא נטש את ניו יורק (שיש שטענו שאלן ייצג אותה בסרטיו, ממש כמו את פאריס, כאתר של הדמיון ולא כפי שהיא "באמת") תחילה לטובת לונדון ואחר כך ברצלונה (וחזר לניו יורק לסרט אחד, "מה שעובד"), מיקם אלן את חלקו האחרון של סרטו "כולם אומרים אני אוהב אותך" בפאריס, ואותו חלק של הסרט כלל את הסצינה היחידה בסרט - זו שבה אלן וגולדי הון רוקדים לגדות נהר הסן - שנכלל בה במופגן אלמנט של פנטסיה (אלא אם כן נטען שסרטו של אלן, בהיותו סרט מוסיקלי, פעל כל כולו בתוך הקשר של פנטסיה).

"חצות בפאריס" מתחיל במונטאז' של צילומים של פאריס, שהיא פאריס בסמליותה המודעת והמוכרת ביותר, והמונטאז' הזה, שמפגין מידה שווה של בנאליות ויופי, קובע את הטון שהסרט כולו יתנהל בצלמו (זה הרגע להחמיא לצלם של הסרט, דאריוס קונדז'י, שמצלם את פאריס בנאמנות שתואמת את החזון של אלן שמניע את הסרט, על כל רבדיה של המציאות המוצגת בו).

מי שאוהבים את פאריס ואוהבים קולנוע אינם יכולים, בזמן שהם משוטטים בה, שלא להיזכר בכל הסרטים שהתרחשו בה, בין שצולמו בה או לא. אני, למשל, אינני יכול להתבונן בגדות נהר הסן בלי להיזכר בג'ין קלי ולסלי קרון שרקדו שם בסרטו של מינלי; ואינני יכול להתבונן בספינות החולפות על הנהר בלי להיזכר באודרי הפבורן וקרי גרנט שבילו על ספינה שכזאת ב"חידון בחרוזים", אף הוא של סטנלי דונן.

לגיל (אוון וילסון), גיבור סרטו החדש של וודי אלן, יש מוקד נוסטלגיה פאריסאית אחר. בשבילו פאריס היא המקום שבו פעם, בשנות ה-20 הרחוקות של המאה הקודמת, התכנסו אמנים שהיגרו אליה, ורבים מהם היו ונותרו מושאי ההערצה התרבותית שלו, ובהם ארנסט המינגוויי, פ' סקוט פיצג'רלד ואשתו זלדה, גרטרוד סטיין, קול פורטר, לואיס בונואל, סלוואדור דאלי, מאן ריי, ת"ס אליוט ואחרים. זה לא כל אחד מהאמנים האלה בנפרד שמושך את מוקד הנוסטלגיה של גיל, אלא הרגע ההיסטורי שאיחד ביניהם; למה, אוי למה, לא חייתי גם אני אז, רוצה גיל לדעת, כי אז בוודאי גם אני הייתי מותיר את חותמי על ההיסטוריה וזכרי היה נחרת בתודעתו של אמריקאי כמוני שהגיע לפאריס.

על בסיס המשאלה הנואשת הזאת יצר אלן פנטסיה קומית, שהיא סרטו הטוב ביותר זה שנים רבות. "חצות בפאריס" אולי אינו משתווה לסרטיו הטובים ביותר של אלן, שבראשם ניצבים עדיין "אנני הול" ו"מנהטן", אך הוא טוב בהרבה ממרבית הסרטים שהוא יצר מאז, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, אין בסרט את תחושת ההתנשאות שפגמה ברבים מסרטיו של אלן; יש בסרט מידה של חום חייכני, שנעדרה מרבים מסרטיו של אלן, ואין בו את תחושת הטרחנות שהפכה את הצפייה בכמה מסרטיו האחרונים למעיקה. אפילו הדמויות הפחות סימפטיות בסרט מטופלות ביד רכה יחסית.

שנית, יש בסרט רבדים של משמעות ורבדים של רגש שנעדרו לרוב מסרטיו האחרונים של אלן. יש אולי שיגידו שזהו סרט בעל משקל נוצה,

יחסית לסרטים מוקדמים יותר של אלן; אבל זו נוצה יפהפייה, שמצליחה לרחף באוויר באלגנטיות, ונעים לעקוב אחר מעופה - דבר שלא תמיד ניתן לומר על סרטיו האחרונים של אלן.

תכיר בבקשה

גיל הוא תסריטאי הוליוודי שמגיע לפאריס עם אינז (רייצ'ל מקאדמס), ארוסתו הקולנית, והוריה החומרניים (מימי קנדי וקורט פולר). למורת רוחם של אינז והוריה שואף גיל לנטוש את עבודתו הרווחית כתסריטאי הוליוודי ולהיהפך לסופר מוערך; הוא כבר כתב רומן שגיבורו הוא גבר שבבעלותו חנות למוצרי נוסטלגיה.

בפאריס פוגשים גיל ואינז בפול (מייקל שין), חבר קודם של אינז, שהוא אחד מאותם טיפוסים שחושבים שהם יודעים הכל על הכל וטועים כל הזמן (הוא אפילו נכנס לוויכוח עם מדריכת תיירים, שאותה מגלמת קרלה ברוני בקרירות אלגנטית). המפגש עם פול ואופן התייחסותם של אינז ומי שעומדים להיות חמו וחמתו לעיר האהובה עליו מעצימים את תסכולו של גיל ומעוררים את הפנטסיה הניצבת במרכז עלילת הסרט.

אין זו הפעם הראשונה שאלן משתמש ביסודות פנטסטיים בסרטיו; בנוסף לאותה סצינה סמוך לסופו של "כולם אומרים אני אוהב אותך", הוא כבר עשה זאת בצורה מוצלחת בסרטים כגון "אנני הול" ו"שושנת קהיר הסגולה" ומוצלחת פחות בסרטים כגון "אליס" ו"סקופ", והפעם הוא עושה זאת בצורה חביבה במיוחד, שאפילו משתמשת במהופך באגדת סינדרלה.

בכל אותם סרטים, השימוש ביסודות פנטסטיים מבקש לומר גם משהו על יכולותיו של הקולנוע לברוא מציאות מקבילה, בין שמדובר במציאות היסטורית או במציאות מדומה. במקרה של "חצות בפאריס" האמירה פועלת ברבדים שונים, והיא מוצלחת כתוצאה מהשילוב שמתקיים בה בין רומנטיקה מעט נאיבית להתפקחות מאשליות, שאינה מלווה במרירות. לא אפרט את מהלכיה של אותה פנטסיה, שמשעשע לעקוב אחריה, גם אם בשלב מסוים היא קצת מתחילה לחזור על עצמה, אך כן אומר שהיא כוללת בתוכה יסודות פארודיים על כל אותם סרטים שראינו שהציגו את סיפוריהם של אמנים ידועים, ובהם הופיעו סצינות שבהן מישהו אמר למישהו, "תכיר בבקשה, זהו פרנץ ליסט", סצינות שקשה היה שלא לגחך מולן.

פה ושם נופל וילסון למלכודת שניצבת בפני כל שחקן המככב בסרט של וודי אלן, והוא נהפך למעין גרסה של וודי אלן; אך זה קורה לעתים רחוקות בלבד, ויש משהו בחזותו הבלונדינית והוואספית ובמהות המנטלית שהוא משדר שכל כך שונה מזו של אלן, שהתוצאה מרעננת.

גם שאר שחקני הסרט עושים עבודה מיומנת, ובהם שתי השחקניות שמגלמות שתיים מהנשים הנוספות שגיל פוגש במהלך הסרט: אחת (מריון קוטיאר) שמתגעגעת כמוהו לתקופה קודמת יותר, אך במקרה שלה זו תקופה מוקדמת אף יותר, זו המכונה "בל אפוק", ושנייה (לאה סיידו), שכמו גיל חובבת במיוחד פזמונים של קול פורטר.

"חצות בפאריס" מזכיר כמה מהסיפורים הקצרים והמערכונים שוודי אלן כתב בזמנו, ואלה שמכירים את יצירתו על בוריה אף יזהו בסרטו החדש התייחסויות לכמה מהם. סרטו החדש אולי אינו בעל נפח רב יותר מאותם סיפורים קצרים או מערכונים, והוא אולי מבריק פחות מהטובים שבהם, אך הוא מספק לצופים בו חוויה אינטליגנטית ומהנה, וזה זמן רב ציפיתי שוודי אלן יעשה זאת שוב.



אוון ווילסון ומריון קוטיאר ב''חצות בפאריס''. יש בסרט מידה של חום חייכני, שבמשך שנים נעדר מסרטיו של אלן


וודי אלן
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו