בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חתולים על סירת פדלים" | דם, יזע ויללות

כמעט בלי תקציב, ללא יומרות פוליטיות או מסר חברתי אבל עם הרבה התלהבות וחדוות עשייה, יצאו שלושה חברים לעשות משהו שלא נעשה עד כה בקולנוע הישראלי: קומדיית טראש נוטפת דם באורך מלא. ההקרנה של "חתולים על סירת פדלים" בפסטיבל קולנוע דרום הוכיחה שהם לא היחידים שמתלהבים מהרעיון

תגובות

"היי, הכל בסדר, חבר?" ארבעה צופי ים מוזרים למדי גוהרים מעל צעיר מסטול בסירת פדלים. הוא לא עונה, מביט בהם במבט מזוגג. "אחי, הוא גמור", אומר אחד הצופים. "שיכור מהתחת", מוסיף אחר, ומציג צוואר בקבוק אלכוהול שבור. "היי מאן, הלו, תשמע אני דוביק, זה דוב דוב, זה דוב'לה, ושם מאחורה זה דובי. באנו להציל אותך", מתעקש אחד מהם. הוא מושיט את ידו מעבר לדופן הסירה, וטובל אותה במים. "לא!!!" נזעק הנער מבועת, "אל תכניס את היד למים! אף פעם אל תכניס את היד למים!" "אחי הכל בסדר, הכל בסדר", אומר הצופה המופתע, שולף את ידו מן המים, מרטיב את פניו של הנער השיכור וסוטר לו קלות.

אחד הצופים האחרים טובל את רגליו במים. צילום תת מימי מלווה את הרגליים המתנדנדות, מרמז על סכנה מרחפת, בסגנון "מלתעות". אך דבר לא קורה. "המים בסדר גמור", אומר אחד הצופים לנער. "בנאדם, אומרים לך שהכל בסדר עם המים, אז הכל בסדר עם המים", מבהיר צופה אחר. הוא מכניס את כף ידו למים, ומניע בשובבות את האצבעות. "אוהווו, מים, הכל בסדר. בסדר, קרייזי?", הוא מחייך וסוחף את כולם בצחוק מדבק. "זה רק מים", נרגע סוף סוף הנער, צוחק, מכניס גם הוא את ידו למים. אבל אז זה קורה: צבע אדום מתפשט במהירות במים וצווחת כאב נוראית נמלטת מפי הנער. הוא שולף במהירות את ידו מהאגם, אך הרבה לא נותר ממנה. נוזל אדום ניתז לכל עבר, בקילוחים דקיקים, תזזיתיים, לא ממש משכנעים. למי שצופה בסרט קשה שלא לחייך, אבל הנער ממשיך לצווח באימה.

קילוחי דם, קללות עסיסיות, פסיכופת אלים עם שפם, נער ונערה שרוצים לאבד את בתוליהם, סירות פדלים, חתולים מוטנטיים, צופי ים מחופפים והרבה הומור מוטרף - אלה רק חלק מהמרכיבים של "חתולים על סירת פדלים", סרט קולנוע באורך מלא שבועט בהתרסה בקולנוע הישראלי העכשווי חמור הסבר, ומציע, סוף סוף, אלטרנטיבה רעננה, צעירה וחתרנית.

"חתולים על סירת פדלים" הוא קומדיית אימה טראשית לעילא, המתכתבת עם מסורת הבי-מוביז האמריקאית, שסרטיה חפים מיומרות אמנותיות, ורוצים, בראש ובראשונה, לבדר. היא נוצרה בתקציב נמוך, בתנאים לא תנאים, על ידי חבורת צעירים נלהבים, ואינה מהססת להיות גסה, בוטה ומצחיקה. למרבה השמחה, המינונים בדרך כלל נכונים: הגסות והבוטות מצליחות להיות משעשעות ולא וולגריות, וההומור אפקטיבי, בין היתר בזכות שילוב של שנינות, מודעות עצמית ושלל אזכורים קולנועיים.

שלישיית היוצרים החתומים על הסרט כוללת את יובל מנדלסון, יהונתן בר אילן ונדב הולנדר, שהכירו במגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע בירושלים. מנדלסון החל לכתוב את התסריט במסגרת תרגיל בקורס של אבי נשר, ובר אילן והולנדר נדבקו בהתלהבות שלו והצטרפו לפרויקט. מנדלסון, שגם משחק בסרט, כתב את התסריט יחד עם בר אילן, שגם לקח על עצמו את מלאכת ההפקה. מנדלסון והולנדר ביימו את הסרט, ומאוחר יותר גם הלחינו לו את המוסיקה. הקרנת טרום בכורה של "חתולים על סירת פדלים" התקיימה בחודש שעבר בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות וזכתה לקבלת פנים נלהבת. בימים אלה מנהלים היוצרים מגעים עם גורמי הפצה שונים, והסרט צפוי לצאת בקרוב לבתי הקולנוע.

תקציר העלילה: כשסבא של יותם בן השמונה מתכוון לחזור ולספר לו שוב סיפור ישן שכבר סיפר לו עשרות פעמים, הנכד מתקומם. "תגיד, לא נמאס לך לחזור כל פעם על אותו סיפור מחורבן?", הוא זועם. הפעם, מחליט הנכד, הוא יהיה זה שיספר סיפור לסבו. הוא טווה לפניו קומדיית אימים רומנטית, המגוללת את קורותיהם של זוג תיכוניסטים, נעם ומילי (מיכאל מושונוב ודנה פרידר), היוצאים לחגוג בפארק הירקון חצי שנה של אהבה לא ממומשת. השניים שוכרים סירת פדלים, ובמהלך השיט נופל החתול של מילי לתוך האגם ונעלם. החומרים הרדיואקטיביים שבמי האגם עושים את שלהם, ובינתיים ביבשה, אדמירל פסיכופת (שמואל וילוז'ני) יוצא אף הוא בעקבות צמד האוהבים. לרוע המזל, ארבעה צופי ים מוזרים ומצחיקים במיוחד הם היחידים שיוכלו לחלץ את השניים מן התופת.

"הרעיון לסרט נולד אחרי שלקחתי בווידיאומט את 'נחשים על המטוס'", מספר מנדלסון, בן 28, שהתפרסם כסולן של להקת הרוק "שייגעצ", ומתייחס לסרט אימה אמריקאי בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון מ-2006. "אחרי שראיתי את הסרט, חשבתי על כותרת שמתכתבת עם השם שלו, ומהכותרת הזאת, 'חתולים על סירת פדלים', התחילה להתגבש העלילה. באותו זמן, הייתי צריך להגיש רעיון לתסריט בקורס של אבי נשר, ואני זוכר שהגשתי את הרעיון הזה בחשש, מאחר שרוב התלמידים בכיתה שלנו לא התעסקו בחתולים מוטנטיים ודברים כאלה. רובם כתבו דרמות על משפחות מתפוררות ולא מתפקדות, על הסכסוך או על הכיבוש, ואני לא ידעתי איך יאכלו את הדבר הזה".

יש יצורים באגם

בראיון משולש שהתקיים בתחילת השבוע בתל אביב, מספרים שלושת היוצרים כי נשר דווקא התלהב מהרעיון (ראו מסגרת), ועודד את מנדלסון ואת שני חבריו שהצטרפו לפרויקט, להמשיך ולפתח את התסריט. ברוח הבי-מוביז האמריקאיים, השלושה אפילו העזו לחלום על דאבל פיצ'ר, וכתבו לצד "חתולים על סירת פדלים" גם סרט המשך. "נכתבו כל מיני דברים מוזרים, מוזרים אפילו יותר מ'חתולים על סירת פדלים'. בכל פעם הגשנו סינופסיס של שני הסרטים, בכל פעם הסיקוול השתנה, עד שלבסוף הבנו שעדיף שנתמקד בדבר אחד", מספר הולנדר, בן 30, שהוא מוסיקאי, עורך במוסף "גלריה" וסוקר את סרטי הדי-וי-די בעיתון.

עם תום לימודיהם, מצאו עצמם השלושה עם תסריט ביד. הם ידעו שהם רוצים לצלם את הסרט, אך לא ממש ידעו איך לעשות זאת. הם החליטו לצאת ולצלם קדימון לסרט, שיכלול שתיים-שלוש סצינות מתוכו, ושאותו יגישו לבתי הפקה כדי לעודד אותם להשקיע כסף בפרויקט. אבל כשביקשו להתייעץ עם נשר בעניין, הם מספרים, אמר להם הבמאי הוותיק: "למה לכם לעשות קדימונים? אם אתם כבר מלהקים, ולוקחים מצלמה וציוד סאונד ותאורה, לכו וצלמו כבר את הסרט עצמו".

"זה גרם לכל רעיון ההמתנה לתקציבים ולתשובות, להיראות הרבה פחות אטרקטיבי. ברגע שהאופציה הזאת נזרקה לאוויר, כבר לא התחשק לנו לחכות", אומר הולנדר. "זה מאוד בער לנו, ויצאנו להרפתקה הזאת בנאיביות גדולה", מוסיף מנדלסון. "חשבנו למשל, שאם כל אחד מאתנו יגרד 6,000 שקלים, ויהיו לנו ביחד 18 אלף שקלים, נוכל לצלם עם זה סרט. אבל כמובן שאי אפשר לצלם סרט עם סכום כזה. אם היינו יודעים אז שסרט עולה איזה 350-400 אלף שקל, היינו פשוט עוזבים את כל זה".

וכך, מצוידים במעט מאוד כסף אך בהרבה להט סטודנטיאלי ורוח נעורים, יצאו השלושה לדרך. הם ליהקו חבורה מרשימה של שחקנים, אספו צוות טכני, הדביקו את כולם בהתלהבות שלהם ושיכנעו אותם לעבוד בעבור תמורה מינימלית, אם בכלל. אפילו איש עסקים מסוים, שהשלושה מתעקשים שלא לחשוף את שמו, נדבק בהתלהבות של הכנופייה העולצת, ותרם מכספו כדי לאפשר לגלגלי ההפקה להמשיך ולנוע. וכך, בפברואר 2010, אחרי שני ימי צילום ראשונים בבית הוריו של מנדלסון, הגיעה ההפקה לאתר הצילומים העיקרי: האגם המלאכותי בפארק הירקון בתל אביב.

כבר ביום הצילום הראשון באגם, הם מעידים, החלו הצרות. הם הבינו, למשל, שסירות הפדלים החביבות והתמימות-לכאורה עומדות לגרום להם צרות צרורות. "בשלב התסריט היתה לנו מחשבה משועשעת שסירת פדלים יכולה להיות דבר מצחיק, כי זה כלי תחבורה נורא אטי, ואם נרצה לעשות אתה מרדף, זה יכול לקחת הרבה זמן", מספר הולנדר. "רצינו לעשות את המרדף האטי והמייגע ביותר בתולדות הקולנוע", מחייך מנדלסון.

ואולם, המציאות היתה משעשעת הרבה פחות. החבורה גילתה שעליה להסתמך על סירות הפדלים האטיות עד כאב בכל פעם שהיה צורך לחצות את האגם כדי לצלם זווית חדשה או להחליף לוקיישן. ההתניידות הזאת גזלה זמן צילומים יקר. "מהר מאוד האלמנט הקומי הזה נהפך לאלמנט טרגי. מצאנו את עצמנו בלחץ אטומי של זמן", נזכר הולנדר. שתי תובנות נוספות תרמו אף הן למחיקת החיוכים מפרצופיהם של השלושה: סירה הנמצאת על פני המים, התברר, אינה נשארת במקום אחד אלא נעה ללא הרף, ואת האגם בפארק פוקדים הרבה יותר אנשים מכפי שהם העריכו. "תיכננו חודשים את השוטינג לסרט הזה, והכל התחרבש ביום הראשון באגם", אומר הולנדר. "חזרנו משם והבנו שכל מה שתיכננו, צריך להתקצר עכשיו ב-60%".

התקציב הזעום והאילוצים הרבים חייבו את השלושה שוב ושוב למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות שצצו ועלו. "מצחיק אותנו עכשיו לראות את הסרט, לשמוע כל מיני משפטים שהקהל צוחק מהם, ולהיזכר שהמשפטים האלה נולדו בעצם רק כדי להתגבר על בעיית המשכיות נוראית, בלתי ניתנת לעיכול", מחייך הולנדר.

הם מספרים, למשל, כי במהלך הצילומים איבדו שליטה על כמויות הדם הנכונות המתאימות לכל סצינה. "בערך ביום הצילומים השני הבנו שאנחנו ניצבים לפני קטסטרופה. הרי צריך להיות איזה סדר הדרגתי, כרונולוגי, של דימום, גם באיך שהשחקנים נראים וגם באיך שהסירה נראית. אז באחת הסצינות המדממות, שכאשר צילמנו אותה כבר ידענו שהשוט הבא, שכבר צולם, יהיה הרבה יותר נקי, הוספנו משפט שאחת הדמויות אומרת: 'טוב, בואו נעשה פה איזה ויש על הסירה, ננקה אותה ואז נצא לדרך'. זה אמור היה להסביר את הפער בכמויות הדם".

קרן הקולנוע הישראלי אמנם נחלצה לעזרת החבורה והשקיעה בסרט כ-100 אלף שקל, אבל זה קרה רק בשלב מאוחר של ההפקה. במשך חודשים ארוכים השקיעו השלושה בקומדיית הנעורים הפרועה שלהם הרבה דם, יזע, דמעות וקללות, במה שנראה היה כסרט ביכורים שנוצר כנגד כל הסיכויים. "עכשיו אומרים לנו שעשינו משהו מאוד אמיץ, אבל אנחנו לא הרגשנו כך. עשינו משהו אימפולסיבי מאוד, ילדותי ונאיבי. בדיעבד זה אולי נראה ביג דיל, אבל אז זה פשוט נראה הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, אז הלכנו על זה", אומר מנדלסון.

בר אילן, בן 28, שעובד בשנים האחרונות כלקטור בהוצאת הספרים כתר, מציין כי מבחינת שלושתם, ההפקה הזאת לוותה בחרדה מתמדת: "ברגע שהתחלנו בהפקה, הבנו שזה הולך להיות ממש קשה. היה לנו כל הזמן פחד ממשי שהפרויקט ייגמר, והרגשנו שאנחנו כל הזמן מתאבדים. בסופו של דבר, אני חושב שהצלחנו לעשות את הסרט הזה רק בזכות השילוב של נעורים וטיפשות. בלי זה לא היינו מצליחים לעשות דבר".

מה למדנו מצ'רלס ברונסון

הסרט כאמור שופע אזכורים קולנועיים, והשלושה מציינים את קוונטין טרנטינו, רוברטו רודריגז, סם ריימי וג'ו דנטה כמקורות השראה. "לי וליהונתן גם יש פטיש לכל הסרטים של חברת קנון, בקדנציה של גולן-גלובוס, עם דגש על צ'רלס ברונסון, מחץ הדלתא, או נינג'ה אמריקאי 1 עד 5", אומר מנדלסון. "יש משהו בסרטים האלה שהוא מאוד פשוט: הטובים הם טובים, הרעים רעים, וההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת. גם ברור לך שהחברים של הגיבורים הראשיים יתפגרו במהלך הסרט. אנחנו גדלנו על סרטים כאלה, ואנחנו מאוד נלהבים מהחוקיות שלהם. 'חתולים על סירת פדלים' הוא ניסיון שלנו לקחת את כל ההשפעות האלה מעבר לים, בעיקר מארצות הברית, ולנטוע אותן בהוויה הישראלית".

ואכן, מרענן לראות קומדיית נעורים טראשית שמתרחשת על רקע נופי פארק הירקון, עם פסקול הכולל שירים של אריק לביא ושל 'אתניקס', ומצדיעה לתוכנית הטלוויזיה "שעת כושר" עם חיה הלפרין. וכאשר חבורת נערים יוצאת להילחם בפושע מרושע על מימי הירקון, קשה שלא להיזכר בקרבות הקולנועיים בין נערי חסמב"ה לאלימלך זורקין, ולחייך חיוך רחב אל מול צופי הים חובבי העישון, הקללות והבירות, המציעים גרסה עכשווית זועמת ומתריסה לאותה תמימות מתקתקה שהציעו בזמנו שלמה ארצי הצעיר וחבריו.

למה עד היום לא קם אף קולנוען ישראלי ועשה סרט מן הסוג הזה? "הקולנוע בארץ מתעסק בדברים אחרים. למה התלמידים שלמדו אתנו בכיתה כתבו על משפחות מתפרקות ועל הסכסוך? כי זה מה שהם רואים פה בקולנוע", טוען מנדלסון. "אז כשמתיישבים לכתוב, עושים בדיוק את זה. זה קולנוע שזוכה לתהודה וזוכה בפרסים, וזה על הכיפאק, אבל לנו לא היה עניין בזה. אני חושב שנוצר פה ואקום, וזה חבל, כי יש אלפי בני נוער ועוד אלפי בני נוער בנפשם, כמונו, שמשוועים לקצת דם, חולרה, ניבולי פה וקונצים בקולנוע שלהם, שרוצים לבוא לקולנוע בשביל לבלות ולהתבדר".

"בנוסף, אנשים שניגשים לעשייה של סרט יודעים שזו מלאכה מורכבת, יקרה, שתדרוש מהם הרבה מאמצים. רוב היוצרים מרגישים שכדאי להם לעשות את זה רק אם יש להם משהו חשוב לומר, אחרת זה לא שווה את כל המאמץ והכסף", אומר הולנדר. "אנחנו יצאנו לדרך לא מתוך תחושה שיש לנו משהו חשוב לומר, אלא מתוך תחושה שבא לנו לעשות משהו".

רוב הסרטים שנוצרים בישראל, אומרים השלושה, אפופים באווירה של כובד ראש וחשיבות עצמית, ואילו נקודת המוצא שלהם ביצירת "חתולים על סירת פדלים" היתה שונה לחלוטין. "רצינו לעשות סרט שהוא חסר רצינות לחלוטין, ולמשימה הזאת התייחסנו ברצינות גדולה", אומר מנדלסון. "ראינו לנגד עינינו את חשיבותה של חוסר הרצינות. אנשים לא אוהבים ללכת עם משקל על הכתפיים, ולכן הסרט שלנו באמת סחף אחריו הרבה מאוד אנשים. פסטיבל דרום, למשל, ייסד בזכות הסרט מסגרת אלטרנטיבית לסרטים של יוצרים צעירים שנוצרו באופן הזה, ושמספקים איזושהי אלטרנטיבה לפס הרחב של הסרטים שנוצרים פה. אני מאמין שיש בארץ צמא גדול לראות קולנוע אחר, חצוף, רענן, פרוע ומשולהב, וזה מה שאנחנו ניסינו לעשות".

תסריט שמריח מתפוזים

אבי נשר מוצא קשר בין "חתולים על סירת פדלים" לנחום גוטמן

"יש משהו חשוב ומשמח במה שהחבר'ה האלה מייצגים", אומר אבי נשר, שהתסריט של "חתולים על סירת פדלים" נולד במסגרת קורס שהוא מעביר במגמת התסריטאות בבית הספר סם שפיגל בירושלים. נשר עודד את שלושת היוצרים לצאת ולצלם את הסרט, וליווה אותם לכל אורך הפרויקט. "בתסריט שלהם היה משהו משעשע וחינני, בנחום-גוטמניות התל-אביבית הזאת שפוגשת מורשת של סרטי אימה שהיא אמריקאית ביסודה", הוא אומר. "זה התחבר לי לקולנוע שעושים אנשים שראו הרבה סרטים, אבל גם מחוברים לתרבות הישראלית, כי מה שהם עשו זה לא חיקוי של קולנוע זר, אלא קולנוע מאוד ישראלי. בתסריט שלהם היה משהו שהריח מתפוזים, ולכן הזכיר לי את גוטמן. בהשאלה מרוחקת, כפי שאני גדלתי על מחזמרים אמריקאיים, שהמבע הישראלי שלהם זה הסרט 'הלהקה', אני מניח שהם גדלו על סרטי אימה אמריקאיים, וזה מאוד מצא חן בעיני".

נשר נזכר שמפיק הסרט "הלהקה", איציק קול, רצה בזמנו לגנוז את הסרט. "הוא אמר לי שזה סרט ניסיוני, בלי סיפור, בלי רגש, בלי מהלכים קולנועיים קלאסיים של אותה תקופה. אבל מה שעבד בסופו של דבר היה המגע שהיה בין הסרט הזה לבין התרבות שהיתה פה. בפסטיבל קולנוע דרום האחרון היתה תגובה פנומנלית ל'חתולים על סירת פדלים', ובעיני זה המבחן האמיתי לכך שהשילוב האמריקאי-נחום-גוטמני הזה באמת עובד בתוך התרבות המקומית".

קיים מתח פנימי בין "קולנוע בקופסה" לבין "קולנוע מחוץ לקופסה", מציין נשר. "בארצות הברית זה המתח שבין קולנוע הוליוודי סדור לבין קולנוע סאנדאנסי, ולי יש חיבה לשניהם. אני חושב שהתפתחות תרבות קולנועית מחייבת דיאלקטיקה בין שני סוגי הקולנוע האלה. בקולנוע הישראלי של היום יש מגוון מצוין של קולנוע בתוך הקופסה, ובאחרונה נעשים פה גם ניסיונות לעשות קולנוע מחוץ לקופסה - סרטים שנעשים במעט כסף, לא תלויים בחסדי הקרנות, מעין 'חברים יוצאים לדרך'. זה מקסים בעיני. סרט בולט כזה הוא 'ימים קפואים' של דני לרנר, שמאוד אהבתי, ושבעצם היה הניסיון הראשון שנעשה פה לעשות סרט מחוץ לקופסה. בנקודה מסוימת, היוצרים שהחלו את דרכם מחוץ לקופסה נכנסים לתוכה, ומשפיעים על מה שמתרחש בה. מעניין יהיה לראות בהמשך מה תהיה ההשפעה של כל היוצרים האלה".



''חתולים על סירת פדלים''. גס, בוטה, לא וולגרי


מימין: נדב הולנדר, יובל מנדלסון ויהונתן בר אילן. כתבו, ביימו, הפיקו וגם הלחינו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו