בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברק אלנקוה וה"גטו סווינגרס" | בשבחי הוואלס הבלתי נמנע

האלבום של ברק אלנקוה וה"גטו סווינגרס" עשוי לשנות את הרגלי ההאזנה גם אצל מי שנמנע עד היום מרוק תיאטרלי

תגובות

"הורה לשוט", האלבום החדש של ברק אלנקוה וה"גטו סווינגרס", הוא לא רק אחד האלבומים הישראליים הכי טובים של התקופה האחרונה, הוא גם אלבום שעשוי לשנות את הרגלי ההאזנה ואת הגדרות הטעם של מי שיעשה את הדבר הנכון ויקשיב לו.

אני מופתע ושמח לדווח שזה מה שקרה לי עם האלבום הזה. במשך שנים השתדלתי להתרחק מפופ קברטי ומרוק תיאטרלי. לא אהבתי את השילוב הזה. עניין של טעם. ברגע שהזמר התחיל להציג במקום לשיר, ברגע שההגשה שלו נהפכה מוגזמת ולא טבעית, וכמובן ברגע שהוואלס הבלתי נמנע התחיל להשתלט ודחק הצדה את כל המקצבים האחרים - זה היה הסימן בשבילי לצאת מהאולם ולחפש לי הצגה, כלומר הופעה, אחרת.

והנה אלבום ישראלי חדש שיותר תיאטרלי וקברטי ממנו לא יכול להיות (אם לא מביאים בחשבון את המוכתר), ואני מקשיב לו בהנאה ובהתפעלות. לכל 62 הדקות שלו. מה קורה כאן?

מה שהופך את העניין למוזר עוד יותר הוא שאני בשום פנים ואופן לא מצליח להבין את התיאטרון של אלנקוה, שהוא יותר פרינג' מרפרטוארי. הסיטואציות אינן ברורות לי, לעלילה אין היגיון נהיר. לא ברמה השכלית בכל אופן. אבל ברמה החושנית, האינטואיטיבית, הגופנית אפילו, אני מוצא את עצמי להפתעתי עמוק בתוך הסיטואציה.

קחו למשל את השיר "מוזלמנים". הלהקה של אלנקוה, ה"גטו סווינגרס", מנגנת מארש סוער, ואלנקוה צורח על גבול ההיסטריה "כבר מתגייסים המוזלמנים/ לפני מקלחת קרה/ לעורר אותך ברצף מנואלי/ נחלצים פקקים/ שכבות של שומן כך הופכות לאנשים". על מה הוא מדבר? שואה ומין אולי? זה הכי פסטיבל עכו 1988, לא?

אבל ההמולה המשתקשקת שנוצרת מהשילוב בין המלים, המוסיקה וצורת ההגשה מצליחה להיות לא רק סוחפת אלא גם קוהרנטית בדרכה. אני לא יודע על מה אלנקוה מדבר, אבל אני מרגיש שהוא יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר, וזה מה שחשוב.

אלנקוה הוא יוצר אלמוני למדי. "הורה לשוט" הוא האלבום השני שלו, אחרי "זכותו של puzzle להיות מורכב" מ-2005. השיער המלבין שלו, וגם סרטון ביוטיוב שמראה הופעה שלו מ-1992, מבהירים שהוא כבר לא איש צעיר. אבל האנרגיות שלו, התשוקה והסקרנות שבוקעים מקולו, חדוות ההתנסות שמממש קולחת ממנו - כל אלה הופכות אותו לחיה בימתית-מוסיקלית מיוחדת.

הוא מזכיר במשהו את זאב טנא, גם הוא פרינג'יונר חסר גיל. למעשה, אם חייבים לאפיין את אלנקוה באמצעות הזיקה ליוצרים ישראלים אחרים, אפשר לדבר על הפראות של טנא, על הרוח של האלבום "בציר טוב" ושל יונה וולך בכלל, ועל קול שמזכיר את מיכה שטרית, אבל במועדון סאדו-מאזו.

אלנקוה הוא לא המלחין הכי מבריק, אבל יש לו טביעת אצבע ייחודית והמוסיקה שלו תמיד חיונית וכמעט תמיד מלאת תנופה. ה"גטו סווינגרס" (גל חרמוני בפסנתר וקלידים, חיים כהן בגיטרות, יואב להב בתופים, ואורפז אגרנוב, שגם הפיק את האלבום ביחד עם אלנקוה, בתכנותים וקלידים) מנגנים בחדווה וביצירתיות ומצליחים לפשר בין האקסצנטרי לקומוניקטיבי. בשיר "שנסון יהודי, מועקה אקוסטית" אלנקוה שר "האמת שלנו היא בפיתול הזה... אבל לא רוצים לעשות אידיאל מהפיתול הזה". כך נשמעת גם המוסיקה: פיתול אורגני, לא פיתול לשם הפיתול.

"הורה לשוט" הוא אלבום אינטנסיבי מאוד, אבל מדי פעם אלנקוה סוטה לפינה נסתרת של הרהור שקט, שמעניק לאלבום עומק נוסף. כך קורה, למשל, ב"דווקא השירים", אולי היפה בשירי האלבום. זה הולך כך: הקדמת פסנתר באווירת השעות הקטנות של הלילה, ואז אקורד מופלא אחד שלוקח את השיר לעולם אחר, לילי עוד יותר, ואז אלנקוה מתחיל לשיר: "דווקא השירים" - אקורד פסנתר מופלא נוסף - "שאחרי הזמן החשוב/ מחזיקים תחושה מוטעית של הילוך נכון/ חשוב !? מוטעית !? נכון!?". הנה עוד דרך לתאר את האלבום הנהדר הזה: הוא מחזיק תחושה מוטעית של הילוך נכון.

לא ראיתי את אלנקוה בהופעה, אבל אני די בטוח שמדובר במחזה מרתק. מחר ב-21:00 הוא יופיע עם ה"גטו סווינגרס" באוגנדה בירושלים. ב-2 ביולי תהיה הופעה בקפה ביאליק בתל אביב. אם גם אתם חושבים שאתם לא אוהבים רוק תיאטרלי, כדאי לכם להיות שם. *

ברק אלנקוה וה"גטו סווינגרס" - "הורה לשוט". הוצאה עצמית



ברק אלנקוה וה''גטו סווינגרס''. יותר פרינג' מרפרטוארי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו