בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות | הבדיחה של מגריט על חשבון המוח הביורוקרטי

רנה מגריט, שתערוכה של יצירותיו מוצגת במוזיאון טייט ליוורפול, הציג את עצמו כ"איש רגיל במגבעת, חליפה ועניבה" שבמקרה מצייר תמונות יוצאות דופן. כיצד דווקא הוא השפיע כל כך על דורות מאוחרים יותר?

תגובות

רנה מגריט שימש מקור השראה לעטיפות ספרים יותר מכל אמן חזותי אחר. הספר הראשון שעטיפתו נשאה תמונה של מגריט היה ספר ללימוד מתמטיקה שימושית מאת מרי פוטר, שראה אור בבוסטון ב-1939. המעצב השתמש בפרט מתוך "אריתמטיקה מנטלית" (1931), שבו משתלטת קבוצה של כדורים, חצאי כדור וקוביות על כפר של בתים קונבנציונליים עם גגות רעפים.

בתערוכה של עטיפות ספרים בהשראת מגריט, שנערכה לא מכבר בבוסטון, הוצגו 60 ספרי פרוזה ועיון, והיו יכולים להיות בה הרבה יותר ספרים (האוצר קרל באדן מחזיק בבעלותו כ-100). בין השאר מופיעים בתערוכה "הסריסה" של ג'רמיין גריר (האשה ככותונת לילה, תלויה על קולב); הרהוריו של מישל פוקו עם תמונה של מקטרת לצד הכתובת "זו אינה מקטרת"; "המקטרת של מגרה" מאת ז'ורז' סימנון (איש במגבעת במבט מאחור); ו"היונה" של פטריק זיסקינד (איש במגבעת במבט מאחור, ויונה יושבת על כובעו).

ציוריו של מגריט קוסמים להוצאות הספרים ולקוראים בשל הצמצום הנוקב והקולע שבהם, לצד בהירות כמעט נבואית. התמונה והמלים הצלולות והתמימות למראה נקלטות במוח מיד, אבל אז אתה נותן מבט שני ונשבה בקסם - אינטלקטואלית, גם אם לא רגשית. לא פחות חשובה העובדה שאפשר למקם את שמות הספרים והסופרים באחד החללים הרבים המאפיינים את תמונותיו. כעת, תערוכה חדשה של עבודות של מגריט, "רנה מגריט: עקרון העונג" מוצגת בטייט ליוורפול עד 16 באוקטובר.

מגריט (1898-1967) גדל באינו, מחוז כריית פחם בבלגיה, כבן בכור לאיש עסקים מצליח (שמני מאכל, קוביות ציר בשר). עד מהרה גילה כישרון ציור ובעידוד האב למד בבית ספר לאמנות בבריסל ב-1915. אמו היתה דיכאונית עם נטיות אובדניות וכשרנה היה בן 13 היא הטביעה את עצמה בנהר שמאחורי ביתם. מגריט דיבר על מותה רק פעם אחת, באוזני ידיד קרוב, כעבור שנים. הוא אמר שכאשר משו את הגופה מהמים המזוהמים כעבור כמה ימים, פניה היו מכוסות בכותונת הלילה שלה. לא ידוע אם היא הסתירה בבגד את עיניה בטרם קפצה לנהר, או שמא הנהר "כיסה אותה כך כמו ברעלה". התחושה היחידה שמגריט זכר היתה "גאווה עזה על שהוא עומד במוקד תשומת הלב, ראוי לרחמים בלב הדרמה".

ה"דרמה" סביב כתונת הלילה נשמעת כמעט מוצלחת מדי, כמעין סצינה ראשונית מתוכננת היטב, מוכנה לניתוח פרוידיאני. זו ודאי יצירה תקופתית, שאולה מרומן או ציור סימבוליסטי, שמגריט המציא או דימיין כדי לשוות לאמו רומנטיקה ועומק ולהעניק לעצמו דם קר, על-אנושי. דמויות שפניהן מכוסות בצעיף היו מוטיב חוזר בתנועה הסימבוליסטית. הדוגמה הבולטת לכך היא "Impression on the Boulevard: Woman with a Veil" (1893), מאת הפסל האיטלקי מדארדו רוסו.

אך כל פסלי החזה של רוסו, ברובם נשים וילדים, נראים כעוטי צעיף על פניהם. העובדה שהם חבויים מגבירה את המסתורין, המלנכוליה והמלודרמה. דמויות דומות, הפעם בגבן אל הצופה, וראשים חסרי תווים של בובות חייטים, מצויים בעבודתו של בן דורו הצעיר יותר של רוסו, ג'ורג'יו דה קיריקו, שגילוי ציוריו בשנות ה-20 השפיע רבות על מגריט והציב אותו במסלול שבו הלך רוב הקריירה שלו. מגריט ניכס לעצמו את הראש המוסתר באופן חשוד - מטושטש, מופנה לאחור, חסר תווים, נעדר, ערוף, חובש מגבעת.

בתחילת שנות ה-20 פילס לו מגריט דרך בשקדנות דרך הקוביזם והפוטוריזם, ומימן את עצמו בעבודות אמנות מסחריות. הוא נאלץ לעשות זאת עד אחרי מלחמת העולם השנייה, אז מצא לו סוחר ניו-יורקי שייצג אותו (דוגמאות מעבודתו המסחרית נכללות בתערוכה בטייט ליוורפול).

באמצע שנות ה-20 היללו הסוריאליסטים שקמו זמן קצר קודם לכן, והדאדאיסטים הגרמנים מקס ארנסט וגיאורג גרוס, את דה קיריקו כאב המייסד של התנועות שלהם, ומגריט נדהם מרפרודוקציה של "שיר אהבה" של דה קיריקו שראה במגזין. דה קיריקו הראה למגריט איך לצייר ציורים יוצרי תהודה באמצעות צירוף כמו-קולאז'י של חפצים דוממים מעוותים המצוירים בסגנון היפר-ריאליסטי מדויק, בעיוות קנה המידה וההיגיון המרחבי. מגריט אמר על המנהיג האיטלקי של האסכולה המטפיסית: "זה היה חזון חדש, שבאמצעותו יכול הצופה להכיר בבידוד שלו ולשמוע את שתיקת העולם".

אך לעומת דה קיריקו, שהציב את החפצים שלו בפרספקטיבות אדריכליות עמוקות בהשראת ציורי הרנסנס המוקדם, הקומפוזיציות של מגריט נוטות להתפשט החוצה, לצדדים, כאילו הן שייכות לספר לימוד מאויר או לתיבת תצוגה.

ההתפשטות הזאת לצדדים נתמכת בחיבתו לחלק תמונות למקטעים נוקשים ומוזחים של מדורים ריבועיים ומלבניים, בדומה ללוחות פרסום או רקעי תפאורה שטוחים. זה עיבוד מודרניסטי של פורמט הפוליפטיך של ימי הביניים, שבו כל קדוש או גיבור מבודד בלוח ממוסגר משלו. מגריט אהב את הפורמט בגלל האפשרות לערבב ולטרוף את התמונות שוב ושוב.

עבודתו של מגריט היא בחלקה בדיחה על חשבון המוח הביורוקרטי, המקטלג והמתייג. הפדנטיות היבשה והמגוחכת שלו מזכירה את "בובאר ופקושה" של גוסטב פלובר (1881), שבו שני לבלרים רוצים

להתמחות בכל תחום שניתן להעלות על הדעת אך ורק באמצעות קריאת ספרים, במקום להתייעץ עם בעלי ניסיון. האוטודידקטים בישי המזל מנסים לכבוש חמוצים, לטעת עצים, לטפל בחיות משק, לעסוק ברפואה; הם מנסים ללמוד לכתוב רומן ולפתח דמיון. כל ניסוייהם מסתיימים באסון, וביתם נהפך למוזיאון, חנוק בדוגמאות מעבדתיות. בסופו של דבר הם מתייאשים וחוזרים לעבודתם כלבלרים.

ציוריו של מגריט נראים כאילו צייר אותם אוטודידקט טהור כוונות אך נלהב יתר על המידה - וזו אירוניה מושלמת שהם התגלגלו לעטיפות של כל כך הרבה ספרים לעזרה עצמית.

מגריט עבר לפאריס עם אשתו ז'ורז'ט, ששימשה לו דוגמנית פעמים רבות, ב-1927, ואף שקנה לו יחס של כבוד והערצה מצד אנדרה ברטון והסוריאליסטים, הוא לא השתייך לחוג הפנימי שלהם. זה היה עניין גיאוגרפי בחלקו - ידו השיגה לשכור דירה בפרוורים בלבד - וסגנוני בחלקו. בשלב הזה בהתפתחות הסוריאליזם שלט בכיפה הרישום ה"אוטומטי" המופשט למחצה, שעבודתם של אנדרה מאסון וז'ואן מירו מייצגות: היופי, כפי שאמר ברטון, הוא פתאומי ואלים. רק בשנות ה-30, עם עלייתם של הפיסול והצילום הסוריאליסטי והתבלטותו של סלוודור דאלי, התאימה עבודתו של מגריט להלך הרוח הכללי. אך אז כבר חזר מגריט לבריסל, הן בשל נפילת הבורסה ב-1929 והן בשל קטטה עם ברטון בגלל צלב שענדה ז'ורז'ט במסיבה. ברטון האתאיסט המושבע רצה שתוריד אותו בכל מחיר, אך מגריט צידד באשתו.

רבים מציוריו המפורסמים ביותר של מגריט צוירו בתקופה ששהה בפאריס. "המראה המדומה" - ציור תקריב של עין שמאלית, עם שמים ועננים במקום שבו אמורה להיות הקשתית - הוא מרחיק ראות וקלאוסטרופובי כאחד, שכן העין המזכירה צלחת מעופפת נראית מוגדלת באופן מכושף, ואילו השמים נראים מוגבלים (לימים בחר ערוץ הטלוויזיה סי-בי-אס בתמונה כלוגו).

"The Titanic Days" (1928) הוא המטלטל ביותר מכל ציוריו מבחינה מחשבתית. אשה עירומה, במראה הירואי, נאבקת בגבר בחליפה התוקף אותה משמאל. אך דמותו של הגבר נקטעת בחדות על פי קווי המתאר של גוף האשה, וכך מתואר רק הקטע החופף לגופה. התחושה המטרידה נוצרת בעיקר מהרעיון שהוא חלק מוצק ומובנה שלה עצמה, מרכיב יסודי הן במלתחת הבגדים שלה והן באנטומיה שלה - מעין מחוך אנושי טפילי. קשה לומר אם זו פשוט סצינת אונס, או מאבק בין תאומים סיאמיים, הרסני לשני הצדדים. אלה שני חלקים שווים מדיפטיך שקורס פנימה. כעבור זמן מה ניסה פיקאסו להשתמש בתכסיס דומה בציור התמונה המהפנטת של המאהבת הצעירה שלו, "החלום" (1932), שהחלק השמאלי בראשה הישן מורכב מאיבר מין תפוח וורדרד.

בהשראת מירו (שתערוכה מציוריו מוצגת בימים אלה בטייט מודרן בלונדון) והדאדאיזם, מגריט החל לשלב בציוריו מלים, וכ-40 ציורי המלים שעשה בפאריס מהווים כרבע מתפוקתו שם. פוקו, שהתפעל מהמראה השקדני של כתב ידו המחובר של מגריט, אמר שהוא נכתב ב"כתב מהמנזר". "צופן החלומות" (1930), שנעשה בכמה גרסאות, הוא דוגמה קלאסית לכך. סדרה של תמונות, כמו מתוך ספר לימוד של ילדים, כל אחת סגורה במסגרת מרובעת, נושאת כתובת "שגויה" במופגן - מתחת לתמונה של נעל עקב כתוב "ירח", מתחת לתמונות קנקן מופיעה הכתובת "הציפור" וכן הלאה.

"צופן החלומות" מופיע בגרסה אחרת על עטיפת הספר "Ways of Seeing" של ג'ון ברגר (1972). לדברי ברגר, הציור ממחיש שיש "פער שתמיד נוכח בין מלים וראייה". זה המסר שאמנים קונצפטואליים רבים שאבו מעבודתו של מגריט. אלא שכלל לא ברור שזו אכן היתה כוונתו של האמן. המסקנה העיקרית שנוכל להסיק היא שחלומות הם חסרי פשר, רצף אקראי של תמונות ומלים מנותקים שאין להם צופן פיענוח.

נוכל לפרש את "זו אינה מקטרת" בדרך דומה, שכן טבק מקטרות הוא סם ממכר, משנה תודעה, המעודד הזיות וחלומות. כך מוצגת המקטרת ב"מנורת הפילוסוף" (1936), דיוקן עצמי גרוטסקי שבו אפו של מגריט מוארך כחדק של פיל ונופל למטה אל פי המקטרת שהוא מעשן, כמו לרמוז על עוצמת ההתמכרות שלו. הוא מביט בנו במלוכסן, בעצב, מודע היטב לפתטיות ולחוסר האונים הניבטים ממנו. נר דמוי תולעת דולק ברפיסות על שולחן צד לפניו. שלא כמו הסוריאליסטים, מגריט חולם באי-רצון. הוא רוצה להישאר ער לחלוטין ובשליטה. הוא רוצה שהמציאות וההיגיון ישלטו, ושיתקיים קשר של קרבה בין חפצים: הוא העריץ את ספרו של גתה "Elective Affinities". בלב סגנון הציור הפרוזאי והמכוון טמונה כמיהה לאמיתות פשוטות. המתח הקריאטיבי בעבודתו צומח מהאי-יכולת הכרונית שלו לגזור ריסון על עצמו ועל העולם.

ביצירה ובקריירה המאוחרות של מגריט אכן יש משהו פתטי: משנות ה-30 חלק גדל והולך מיצירותיו היה העתקים מיצירותיו הפופולריות ביותר, וכן זיופים של אמנים כגון פיקאסו וארנסט. כשהגרמנים פלשו לבלגיה ב-1940 הוא החליט שיש צורך לעודד את רוחו של הציבור, ולכן, עד 1947 הוא צייר פסטישים סנסציוניים של רנואר מאוחר, במעין פורנוגרפיה רכה. ב-1947 הוא ניסה את כוחו בציור רצועות קומיקס בסגנון פוביסטי - ציורי הפרה שלו - ואז חזר ליצור גרסאות לנושאים הסטנדרטיים שלו. הוא התפרסם לראשונה בסוף שנות ה-50, כשיצירתו הקלאסית התאימה לפופ-ארט, ומאוחר יותר לאמנות הקונצפטואלית. אז החל לשווק את עצמו לעולם הרחב בתור "האיש הפשוט במגבעת, חליפה ועניבה" שרק במקרה מצייר ציורים יוצאי דופן. כשמת ב-1967 העמדה הזאת (ללא המגבעת) נתפסה בהתלהבות בידי צמד האמנים הבריטים גילברט וג'ורג'. מה תהיה כיום התגובה ליצירותיו הלקוניות, כשהיופי הוא עוויתי ופטפטני כאחד (טרייסי אמין) - ימים יגידו. *



''המראה המשקרת'', 1950


איש עם מגבעת, 1964



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו