בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרא האציל: הסרט הנשכח של שנות ה-80

25 שנה אחרי שעלה לאקרנים והתקבל בקרירות, סרטו של ג'ונתן דמי "משהו פראי" זוכה להכרה כאחת היצירות הקולנועיות המשמעותית של שנות ה-80

תגובות

ברט איסטון אליס, מחבר הספר "פחות מאפס" (ראה אור בעברית בהוצאת מודן), אדם שיודע דבר או שניים על שנות ה-80, כתב לא מכבר בטוויטר, "שני הסרטים החשובים של שנות ה-80: 'קטיפה כחולה', 'משהו פראי'..." הבחירה הראשונה אינה מפתיעה, אבל השנייה התמיהה כמה מהמנויים על ציוציו. "כשפירסמתי את זה, אנשים הגיבו בחיוב ל'קטיפה כחולה', אבל שאלו, 'מה זה הסרט השני?' אומר אליס בראיון טלפוני.

"קטיפה כחולה", שיצא בספטמבר 1986, קצר שבחים, כונה יצירת מופת אפלה והכניס את הבמאי דייוויד לינץ' אל לב המיינסטרים. "משהו פראי", בבימויו של ג'ונתן דמי, יצא חודשיים אחר כך והתקבל בקרירות יחסית. בסרט - חלקו רומנטי, חלקו סרט מסע, חלקו פסיכודרמה עקובה מדם - כיכבו מלני גריפית בתפקיד לולו, ילדת פרא ניו-יורקית, וג'ף דניאלס בתפקיד צ'רלס, המאהב היאפי שלה. לא היה קל לשווק אותו אז. "זה סרט סכיזופרני", נזכר דמי. "קומדיה מטורפת שנהפכת לסרט אפל, כמו שקורה בחיים".

סרטים בהלך רוח דומה מאותה תקופה, ובהם "סוזן, סוזן" של סוזן זיידלמן, שגם בו יוצאת דמות בורגנית (רוזנה ארקט) למסע אפל, נהנו מפריחה מאוחרת בערוצי הכבלים. "משהו פראי", המשופע בקטעים לא קלים לצפייה, נשכח ברובו, ואילו דמי עבר הלאה וביים את הסרטים "שתיקת הכבשים" ו"פילדלפיה", שקטפו פרסי אוסקר. אבל כמה מחובבי הסרט, ובהם אליס, ששילב באופן דומה אלימות קשה וגיבוב של תרבות הפופ בספרו מ-1991 "פסיכופת אמריקאי" (ראה אור בעברית בהוצאת שדוריאן), לא שכחו את הסרט. "לא מזמן הראיתי אותו לחובב קולנוע בן 24 והוא אמר, 'איך פיספסתי את הסרט הזה?'", מספר אליס ומוסיף שהסרט השפיע עליו רבות.

עכשיו יוצא "משהו פראי" בחברת קריטריון בפורמט בלו-ריי ודי-וי-די, וסביר להניח שהצופים בעולם שלאחר טרנטינו יעכלו בקלות רבה יותר את התעלמותו של הסרט מהצורך להיצמד לז'אנר מסוים. המיניות הנועזת והמצחיקה של הסרט, העיצוב האמנותי המוקפד שלו, המתבסס ברובו על פריטים מחנויות יד שנייה, תפקידי האורח המגניבים והפסקול השופע להקות מדליקות כגון "ביג אודיו דינמיט", נראים כיום כמתכון בדוק להצלחה לנוכח עידן הסרטים העצמאיים והבמאי כאוצר אמנות. כשג'ון טרבולטה נורה למוות ב"ספרות זולה", כשהוא אוחז בידו את מותחן הריגול משנות ה-60 "Modesty Blaise", למשל, יש בכך אזכור לפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את לולו - היא קוראת ספר על חייה של פרידה קאלו.

תשומת הלב המדוקדקת שהקדיש דמי לפרטים מוזרים ניכרת בתפאורות המזכירות טרריום (מכל זכוכית לגידול צמחים) של סרטי וס אנדרסון, לרבות "משפחת טננבאום" (2001). "זה היה חזון מיוחד במינו", אומר דניאלס על "משהו פראי", ומוסיף שהוא רואה דמיון לכך בסגנון המכוון אך החופשי מכבלים של הבמאי נואה בומבך, שביים אותו ב"חיים בין השורות" (2005).

א' מקס פריי, שכתב את התסריט ל"משהו פראי" אומר ש"דמי, הארט דיירקטורית שלו נורמה מוריסו, ומעצבי התלבושות שלו אחראים במידה רבה לסגנון של הסרט", שילוב של מעמד גבוה וחוכמת רחוב. "אני זוכר שאמרתי לג'ונתן שאני רוצה שזו תהיה כמוסת זמן של האיסט וילג' כפי שאני מכיר אותו".

פריי עבר לניו יורק עם חברתו בתחילת שנות ה-80 והחל צייר. עם חוג חבריו נמנו ז'אן-מישל בסקיאט וקית הרינג. כשנפרד מחברתו, הוא אומר, "במקום להתאבד בתלייה או לקפוץ מגשר, נרשמתי לבית ספר לקולנוע וכתבתי תסריט לראשונה בחיי".

מוטלים ותחנות דלק

"משהו פראי" נפתח בבית קפה בטרייבקה, אבל אינו משתהה שם יתר על המידה. כשלולו, בתסרוקת קארה שחורה ובתכשיטים שבטיים, משדלת את צ'רלס להיכנס למכונית הפונטיאק לה-מאן הירוקה שלה, חוצה אתו את הנהר במנהרה התת קרקעית הולנד ומשליכה את מכשיר הזימונית שלו אל מחוץ לחלון, הם פותחים במסע בסגנון ג'ק קרואק בדרכים הצדדיות של אמריקה.

טאק פוג'ימוטו, צלם הסרט, נזכר שהיתה תקופה ש"דמי ביקר בכל מכירת חיסול ביתית ושוק פשפשים שנקרתה בדרכו". דמי מודה שתמיד אהב חפצים ומזכרות הקשורים באמריקה ושהתרגש "כשנורמה רצתה לעשות מזה ממד חזותי חשוב בסרט שעשינו".

לא הוקמו תפאורות רבות; דמי ואנשיו צילמו לרוב במוטלים, בתחנות דלק ובדיינרים צדדיים, בעיקר בסביבות טלהאסי שבפלורידה (דמי גדל בפלורידה). רבים מהניצבים נבחרו בידי דמי בעזרת מלהקים, וכמה אפילו נקטפו מהרחוב בגחמת פתע. "אני זוכר שהתבוננתי ברחוב, מחוץ לדיינר" בזמן צילומי סצינה, אומר דניאלס, "וראיתי, בלי שום סיבה, אופנוע וכלב עם קסדת אופנוען במושב האחורי. רק ג'ונתן היה יכול לשים אותם שם".

המוסיקה, בייחוד השיר "Wild Thing" של צ'יפ טיילור מ-1965, היא המנוע שדוחף את הסרט קדימה. הפסקול נפתח בשכתוב דו-לשוני של השיר שכתב דייוויד ברן, בביצוע סיליה קרוז; בהמשך לולו, צ'רלס, ומכונית מלאה טרמפיסטים ידידותיים, שרים את השיר כשגג המכונית פתוח; אנחנו שומעים גם את הגרסה המפורסמת ביותר, של הלהקה הבריטית "Troggs"; וסיסטר קרול מבצעת אותו בגרסת רגאיי לצד כתוביות הסיום.

יש גם קטעים מתוך שירים של להקות כגון "ניו אורדר" ו"פיין יאנג קניבלס". ידידיו של דמי, ג'ון קייל ולורי אנדרסון, מספקים את מעט המוסיקה הנשמעת בזמן הדיאלוגים, והסרט משופע בנגנים חיים. כשלולו הולכת לפגישת המחזור של בית הספר התיכון שלה, עשר שנים לאחר סיום הלימודים, להקת הגל החדש הלא צפויה "Feelies" (אחת הלהקות החביבות על דמי, המכונה בסרט "Willies") מופיעה כתזמורת המלווה את הריקודים באירוע.

"הסרט מלא מוסיקה", אומר דניאלס. "בכל הזדמנות שהיה אפשר להכניס מוסיקה בסרט, היינו מוצאים דרך לעשות את זה". בסצנה שבה צ'רלי חוצה כמה נתיבים בכביש, דמי הציע שהוא יחזיק בידו מערכת סטריאו ניידת. "אמרתי לו, 'ג'ונתן, למה?'" התשובה היתה בת שתי מלים: "סווינג שיפט" ("נשים בעורף", סרטו של דמי מ-1984).

ב-1983 לקחו האולפנים את גרסתם השלמה של דמי, פוג'ימוטו והעורך קרייג מקיי לסרט התקופתי "נשים בעורף" בכיכובה של גולדי הון, שיכתבו אותה, ערכו אותה מחדש ובחלקה אף צילמו אותה מחדש. "הייתי הרוס", אומר דמי. "מחקו אותי לגמרי". למרבה השמחה, החלק הגרוע הגיע כשדמי היה עסוק בצילומי ההופעות של "טוקינג הדס" בלוס אנג'לס ב-1983 לסרט התיעודי "Stop Making Sense". "עשיתי את הסרט של 'טוקינג הדס' בזמן שעברתי את החוויה

הנוראית הזאת", הוא אומר. "היה פשוט אושר לצלם אותם. הסרט התקבל נהדר וזה שיקם את התחושה שלי לגבי הקולנוע, ולכן כשקיבלתי את התסריט של 'משהו פראי' הייתי מוכן לצלול שוב פנימה".

והפעם כל פרט התחיל ונגמר בחזון של הבמאי. דמי ייחס חשיבות עליונה אפילו לליהוק של תפקידים זעירים כגון איש המכוניות המשומשות והשוטר על האופנוע, תפקידים שמילאו הבמאים ג'ון ווטרס וג'ון סיילס. "אני חושב שבתת מודע ניסיתי למלא את הסרט הזה, סרט של לידה מחדש, בכמה מאנשי הקולנוע העצמאי הטובים ביותר", אומר דמי. "זכיתי בתפקיד בגלל השפם שלי", טוען ווטרס.

דמי סירב להמתיק את הסיום. ללולו, שנחשפה כאודרי הנקל, בלונדינית, יש בעל, ריי (ריי ליוטה), עבריין בעל חיוך מרושע במגפי קאובוי בעלי קצוות פלדה. ליוטה, שהיה אז בן 30, השתתף אז בתפקיד אורח באופרת הסבון "Another World". דמי לא הצליח למצוא מישהו שיצליח לעורר פחד של ממש בקהל, וגריפית הציעה אותו.

"ראיתי כל שחקן צעיר שהיה בגיל המתאים והטיפוס המתאים, במרכאות", אומר דמי. "הם היו קוראים סצינות, ואני הייתי חושב, 'זה בסדר, אבל אני לא מפחד. אני מוכרח לפחד'. כשריי הגיע, כבר כשישב בחדר הישיבות וקרא את הטקסט, פחדתי ממנו. חשבתי שאם אני מפחד ממנו כשהוא יושב בחדר הישיבות, נשמתו של הקהל תפרח מרוב פחד".

ווטרס אומר שכשליוטה מופיע בסרט "מצב הרוח משתנה באופן שאין לו תקדים בקולנוע מאז 'פסיכו'". ריי נוהג להחליק את שערו לאחור בכף ידו, מספר ליוטה, ובשלב מסוים ידו מוכתמת בדם. "זה היה פשוט מזל", הוא אומר על האופן שבו הדם נמרח על פניו.

הסרט שווק כקומדיה רומנטית מטורפת, למרות המערכה השלישית הריאליסטית והאלימה. "קיבלנו תלונות", אומר דמי. "אנשים חשבו שהם באים לראות סרט מסוג מסוים וקיבלו סרט אחר, הם לא היו מוכנים לזה".

אולי עכשיו, אחרי 25 שנה, הם יהיו מוכנים סוף סוף. כשווטרס שמע על היציאה היוקרתית של הסרט בחברת קריטריון, אמר: "אני לא מכיר חוטא טוב יותר להכתיר למלך". *



הבמאי ג'ונתן דמי. כמו בחיים


מלאני גריפית וג'ף דניאלס. לא רק רומנטיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו