בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה | בשמלה שרופה ושתי קרינולינות

"שמ-לה" רחוקה מלהיות תערוכה "נחמדה". רבות מהעבודות המוצגות בה עוסקות בכלל בפחד

תגובות

"שמ-לה: מחשבות על כסות" המוצגת בבית האמנים בירושלים היא תערוכה מצוינת. מבחר העבודות בה, חלקן משובחות, מתוות הרהור על האופן שבו אנו תופשים צורה, על המקומות שבהם מקובעות תפישות שמפריעות להביט נכוחה. האמנים המשתתפים מייצגים חתך רב-דורי של האמנות שנוצרה בארץ בשני העשורים האחרונים והתערוכה תורמת לאיתור זיקות ביניהם, אחדות מפתיעות.

האוצרת צופיה דקל-כספי התייחסה לתופעה הנרחבת של שימוש סימבולי בשמלות בעבודות אמנות עכשווית. בקטלוג המצוין הנלווה לתערוכה היא סקרה את התופעה מאז העת העתיקה ועד היום. הפעולה החשובה וגם המאתגרת של התערוכה היא עצם יצירת במה לדיון באובייקט שהוכנס בעקביות למגירה של ה"לא-חשוב", עניין לנשים בלבד, יפה וקל משקל, כזה שאפשר לדחוק כשעשוע שבין אופנה לעיצוב.

דוגמה בולטת להטיה מגדרית במחקר היא ביחס לתנועות הרפורמציה בלבוש של המאה ה-19. למרות השינוי החברתי והמחשבתי האדיר שחוללו בלב התרבות האוונגרדית של זמנם, כמו נגזרות תנועת הארטס אנד קראפטס מגלזגו ועד וינה וההשפעה שלהן על דמויות מפתח, מגוסטב קלימט ועד בוריס ש"ץ (שלהתהלכות שלו בגלביות הקשר קולוניאליסטי) - הרי עצם המלה "שמלה" עדיין מכוונת מיד לעיסוק בדבר-מה "נחמד", במקרה הטוב.

התערוכה רחוקה מלהיות "נחמדה". בעבודת הווידיאו "אין" (2011) של בלו סימיון פיינרו נראית שמלת כלה נשרפת; הקונוטציות הראשונות נעות בין העלאה על מוקד לשואה. פיינרו מרכך את הנושא באסתטיקה הנראית כפעלול הוליוודי, אך הוא מצליח להישאר אפקטיבי להפליא בהפשטה של כניעה מוחלטת של מה שאמור לסמל תום.

מנוחה לא נכונה

תצלום ללא כותרת של שוש קורמוש המנוחה מ-1991-1993 ובו שמלת קטיפה ששרווליה פרושים לצדדים הוצג לפי כשלוש שנים בתערוכת היחיד של האמנית בתל חי וזו הזדמנות לראות שוב את העבודה האינטליגנטית והאלגנטית הזאת. בקצה כל שרוול הוסיפה קורמוש תצלום של אוזן, מסמיכה את חוש השמיעה לחוש המישוש. רוחבה של השמלה יחד עם הידיים הפרושות מזכיר מחול דרווישים סופי שנועד להתחברות לאל. הפנטסיה של קורמוש, שיש לה איכויות סוריאליסטיות אך היא גם מזכירה אמנות מימי הביניים (האוזניים מוצמדות לשמלה כמו כלי מרטיריום לקדוש), מתקשרת לקסם ולפנטסיה המאפיינים את הסרטים "ציון" ו"עולמים" של ז'וזף דדון.

דדון מציג קטעים הערוכים ליצירה חדשה מתוך שני הסרטים האלו. זהו קולאז' צבעוני ואקספרסיבי הפונה לכיוון מופשט ופואטי יותר; הסיפור של זהות ומעגליות היסטורית מפנה מקומו לטיפול חושני במוטיבים המתקשרים לתחושות ראשוניות של סימון והגנה. שמלה לרועת צאן, חליפת הריון וגלימה אדומה של "שור-שטן", שלושתן מהסרט "ציון", מוצגות על במה רחבה מתחת להקרנה.

הנכונות להסתכן ולגעת בטרנסצנדנטי, במקומות שחוצים את הרציונלי והמוגבל, משותפת לכמה וכמה עבודות ב"שמ-לה". מדובר בנגיעה בצדדים ראשוניים של אמנות מבחינה אנתרופולוגית, כלומר בקשר בין פולחן לעשיית אובייקטים, ניסוח והסדרת אסתטיקה כביטוי ודרך להתחברות אמונית (בהקשר היהודי אפשר לחשוב על תלבושת הכהן הגדול ועל הטקסיות של העברת בגדי הכהן מאהרן לבניו).

עבודותיה של דרורה דקל - הפסל "מצב קרינולינה" (1996-2011) והרישום "מצב קרינולינה מיתה נכונה" (1995) - מסמיכות באופן מר אלימות, כפייה, יופי ופנטסיה. הקרינולינה, מתקן ללבישה מתחת לחצאיות, היתה בשימוש באירופה ואמריקה במשך כמה עשורים במאה ה-19, בצורות משתנות (קדמו לה מיני הרחבות אחרות, החל במאה ה-15, בשימוש האריסטוקרטיה). המתקן האופנתי נחרת בזיכרון הקולקטיבי בזכות סרטים תקופתיים ובשל הסמליות הבוטה שלו ככלוב לנשים.

דקל יצרה מעין קרינולינה אופקית, שקווי הרוחב שלה מכסים גם את הצלעות והחזה ובקצה כל אחת מרצועת הרוחב שלה אנקול חד. זו עבודה ישירה מאוד; כמעט - אבל רק כמעט - ישירה מדי.

ברישום "מצב קרינולינה מיתה נכונה", אשה השוכבת בתוך קרינולינה נהפכת לאובייקט על ידי המסגור שלה בקופסה גדלת ממדים. שם העבודה - משחק מלים על המונח "מנוחה נכונה" מתפילת האשכבה "אל מלא רחמים" - מכתיב קריאה של הקופסה כמעין ארון, והעיסוק בכפייה-כליאה נהפך לעיסוק בגזר דין.

לעומת זאת, מאכזבת הנגיעה בהקשר של מוות בעבודה של רבקה פוטשובוצקי, "ערכת שמלה: תיקון לטקס סוטה". פוטשובוצקי היא יוצרת מרתקת שאינה מוצגת תדיר. היא פיתחה שפה אינדיוסינקרטית שבמרכזה "ערכות" - יצירת מערכות קונקרטיות וסימבוליות, בדרך כלל מחומרים קלים ומתכלים, שההתאמה שלהן לנשיאה בעת הימלטות מרחפת עליהן כעננה.

כאן טיפלה במסכת סוטה, נושא המרתק כבר כמה שנים קבוצות לימוד בחברותא בבתי המדרש החילוניים למיניהם בשל ההיבטים של קריאה פמיניסטית (הניסיונות האלו מעניינים אך פעמים רבות מתעלמים מהקשר היסטורי). פוטשובוצקי שילבה בעבודה את דיוקנה של סקינה מוחמדי אשטיאני, האיראנית שנידונה למוות בסקילה בעוון בגידה וגזר דינה עורר מחאה בינלאומית. המחווה הזאת משטיחה את העבודה מבחינה תוכנית (מתיחת קו ישיר בין חוקי השריעה היום למסכת סוטה בתלמוד בבלי היא בעייתית) ולא פחות מכך מההיבט האסתטי.

הקרנת הווידיאו המתעד את המיצג של תמר רבן "דינר דרס: סיפורים על דורה" (97-98') היא הזדמנות להתוודע לאחת העבודות המעניינות ביותר שנעשו באותו עשור. מדובר בסעודה המוגשת לסועדים סביב שולחן עגול שהוא מעין קרינולינה סימבולית. במרכזו רבן קוראת ומציגה נרטיב-לא-נרטיב על הגירה, ניתוק, כאב ומגדר; סיפור ביוגרפי שנע בין הפרטי לקולקטיבי היהודי-ישראלי. הסיבוליקה הנוצרית של האוכריסטיה (אכילת הלחם ושתיית היין כסמל לבשרו של ישו) מהדהדת כאן בחוזקה.

עוד בולטות העבודות של ראפת חטאב, לי ינור ואורי קצנשטיין. חטאב יצר מעין שעון חול או מפולת מחצאיות רחבות, עשירות, בצבעי הדגל הפלסטיני, יחד עם רשתות דייגים. בכך המשיך את סדרת המיצגים-מיצבים שלו בנושא "יפו כלת פלסטין", העוסקים בזהויות מגדריות ולאומיות. הצבתה של יציקת זרוע ואגרוף בין החצאיות נראית כניסיון להדגיש מסר באופן דידקטי וחבל, מאחר שדיון בזהות הלאומית כבר נושא כמו באופן אינהרנטי קונוטציות של אלימות.

עבודת וידיאו של לי ינור, "הריקוד של ג'ון" מהסדרה "שירים קטנים" (2011), מציגה תנועה מקבילה של רקדנית ורקדן, שהיא תמצית של יופי ומלנכוליה. הווידיאו "אזוי" (2004) של אורי קצנשטיין הוא פארסה חזותית הטורפת כמעט כל גבול אפשרי בין המגדרים, בין צומח, דומם וחי, בין שפות ובין מצבי תודעה.

העבודות של חטאב, של דדון ושל איציק בדש (שתצלום סטיל שלו מתוך הווידיאו "זאלה" שהוצג לאחרונה במוזיאון פתח תקוה מוצג בסמיכות לעבודה של חטאב) מתייחסות כולן לבגד כמחסה, כמענה לפחד במובן הראשוני ביותר שלו. כך גם עבודות של גילי אבישר, פסלים המוקפים חצאיות נרחבות שכמו משרטטות גבול הגנה. הנגיעה במקום שבין הגנה לראוותנות, בין עטיפה לסגירה, היא שהופכת את התערוכה ליותר מסך העבודות המוצגות בה. *

"שמ-לה: מחשבות על כסות". אוצרת: צופיה דקל-כספי. בית האמנים בירושלים (רח' שמואל הנגיד 12). שעות הפתיחה: ימים ראשון-חמישי 10:00-13:00, 16:00-19:00, יום שישי 10:00-13:00, שבת 11:00-14:00. עד 20.8



בלו סימיון פיינרו, מתוך עבודת הווידיאו ''אין'', 2011


ראפת חטאב, ''מרסה'', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו