למות ולנטוש את ההר

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

תחילה היתה המציאות של הנסיגה החפוזה מלבנון, אחרי שכמעט עשרים שנות השהייה שם היו חיוניות לביטחוננו. אחר כך היה הספר של רון לשם, בדיון מציאותי שזכה לפרסים, ואחר כך הסרט של יוסף סידר שקיבל את הפרסים שלו. מה יכול להוסיף על זה התיאטרון, שנופל ביכולת אשליית המציאות שלו מהפרוזה והקולנוע, ובוודאי מהמציאות?

אז קודם כל, ההצגה הזאת שואבת את כוחה מהמציאות. אי אפשר שלא להתחבר לקבוצת החיילים שהיא מיקרו-ישראל - המזרחי העסיסי והצבעוני זיתלאווי (אביב אלוש), הדתי בייליס (דניאל סבג), שני האשכנזים שפיצר (דני לשמן) וריבר (יואב דונט), עם הסמל מלח הארץ שעומד לפני השחרור אושרי (עופר שכטר), המ"מ המורעל על הצבא ארז, שכבר ישב בכלא על סירוב פקודה "לא להסתער" (עוז זהבי) ומפקד המוצב פורמן, שאביו לוחם אגדי ואמו אחת מארבע האמהות (יוסף סוויד).

אבל זה לא רק החתך החברתי שבו לכל אחד בקהל יש פינה; זה גם העובדה שיש איזון בקורבנות (המזרחי והאשכנזי) ואחוות חיילים, ובעיקר התחושה של המצב ללא תכלית: המדינה שלוחת אותם למות על משהו שהיא עומדת לוותר עליו, והם יודעים את זה. זה ההפך הגמור ממצדה.

ויש גם אינטימיות דרך וידאו (כי הם מצלמים את עצמם). אפשר להזדהות עם הלם הקרב בהתהוותו, גם אם את המסקנה שזה דימוי לכל מצבנו כחברה ומדינה הצופה צריך להסיק לבד.

ברמה העניינית של הסיטואציה והמשחק זה בהחלט מספק את הסחורה. הנסיונות להוסיף תמונות חלום בדמות יריבות החיילים על אחותו של הדתי (ורד פלדמן) או לפתח את העימות בין מפקד המוצב ומפקד הצוות מטופלים ברמה לא מספקת.

הלב יוצא אל החיילים שנשלחו למות ולנטוש את ההר. אם היתה כאן הזדמנות לחרוג מעבר לשיקוף ושיתוף היא לא נוצלה. זה מה שזה. אין גן עדן.

תיאטרון הבימה מעלה "אם יש גן עדן" מאת דפנה אנגל, על פי ספרו של רון לשם. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: נמרוד עדן. מוסיקה: אריק אביגדור. תאורה: מאיר אלון. בימוי: משה קפטן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ