בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ג'יין אייר" - גרסה מכובדת מידי

הבמאי של "ג'יין אייר" ביקש ליצור לספרה של שרלוט ברונטה גרסה מכובדת שלא תגלוש לעבר ההפרזה המלודרמטית. אלא שבסרט החדש לעתים הרצינות מוערכת יתר על המידה

תגובות

גרסתו החדשה של הבמאי האמריקאי קרי פוקונאגה ל"ג'יין אייר" מהלכת בכבדות בין דפי הרומן של שרלוט ברונטה שיצא לאור ב-1847. הכבדות תואמת את פרטי הסיפור שטוותה ברונטה ברומן שלה, שזכה כבר למספר רב של עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים (הגרסה הנודעת ביותר היא זו שהופקה בהוליווד ב-1944 בבימויו של רוברט סטיבנסון ובכיכובם של ג'ואן פונטיין כג'יין ואורסון ולס כרוצ'סטר); ואולם, מכיוון שהכבדות אינה מלווה בלהט רומנטי ואינה חלק מחזון קולנועי רעיוני ורגשי מקיף, היא נהפכת לבסוף למעיקה.

פוקונאגה ביקש ליצור לספרה של ברונטה גרסה רצינית, שתימנע בכל מחיר כמעט מלגלוש לעבר ההפרזה המלודרמטית, אך חשיבותה של רצינות מוערכת לעתים יתר על המידה.

"ג'יין אייר" של פוקונאגה איננו סרט זניח; יש לו הישגים בתחום הצילום והמשחק, וכמה מהסצינות שבו מבוימות בתבונה. אבל כולו פועל על אותו תדר של קדרות, ולכל הסצינות שבו, בין שהן הרות גורל ובין שהן פטאליות פחות, ניתן אותו משקל. כך נוצרת תחושה שהסרט פועל בתוך שפלה דרמטית ורגשית; זו אמנם תואמת את הנוף השומם שבו העלילה מתרחשת, אך גם מיתרגמת למידה של מונוטוניות.

כשקראתי לראשונה את הרומן של ברונטה, אי-אז בשנות התבגרותי, נגרפתי אל תוך הסיפור בעוצמה של תשוקה, מתח ואימה שהקשתה עלי להתנתק מהספר כשהיה צריך ללכת לישון; קשה לי להניח שמי שיצפו בסרטו של פוקונאגה יחושו אותה עוצמה. הוא יצר לספר גרסה מכובדת, אבל לפעמים נכספים לקצת פחות כבוד וקצת יותר שחרור, גם כשמדובר בעיבוד קולנועי של יצירה ספרותית שנחתמה מזמן כקלאסיקה, ואולי בעיקר כשמדובר בעיבוד קולנועי מהסוג הזה.

החופש היצירתי היחיד שפוקונאגה והתסריטאית שלו, מוירה בופיני (שכתבה את התסריט של "תמרה דרו", הקומדיה של סטיבן פרירס, שהיתה מעין עיבוד מודרני משועשע של הרומן של תומאס הארדי "הרחק מן ההמון הסוער"), נטלו לעצמם הוא למקם את סיפורה של ג'יין בסדרה של פלאשבקים. ואולם, השימוש בתחבולה הזאת אינו עקבי ואינו תורם לסרט.

החזקה והמיוסר

בתחילת הסרט אנו רואים את ג'יין (מיה וסיקובסקה) נמלטת על נפשה מאחוזת תורנפילד הול, היכן ששירתה כאומנת של בת חסותו של בעל האחוזה, וכמעט על סף מוות מוצאת מקלט בביתם של איש דת צעיר (ג'יימי בל) ושתי אחיותיו.

מכאן חוזר הסיפור אחורה (עם גיחות מזדמנות בחזרה ל"הווה" שבו הסרט מתחיל) אל סיפורה של ג'יין אייר, הילדה היתומה (בילדותה מגלמת אותה אמליה קלרקסון), שנשלחת לפנימיית בנות מהסוג האכזר על ידי דודתה האכזרית לא פחות (סאלי הוקינס), ואחרי שהיא שורדת, נשלחת לעבוד כאומנת באחוזתו של מר רוצ'סטר (מייקל פאסבנדר), שרק לעתים רחוקות מבקר בה.

באחוזה היא מתקבלת בברכה על ידי הגברת פיירפקס (ג'ודי דנץ'), סוכנת הבית, שהיא קרובת משפחה רחוקה של אותו רוצ'סטר ומתייחסת אליו כאל גביר שיש לציית בכניעה לכל מאווייו. כאשר ג'יין, שאמורה לייצג נשיות פשוטת מראה, אך אישיותה חזקה ועצמאית, ורוצ'סטר, שמפגין גבריות מיוסרת, מאיימת ומסתורית, נפגשים לבסוף, הדרמה הרומנטית הניצבת במרכז העלילה פורצת, והיא נוגעת בחוזקה של ג'יין לעומת חולשתו של רוצ'סטר, שמזהה באומנת את הסיכוי היחיד שלו לגאולה.

הסרט שנזכרתי בו יותר מכל בזמן הצפייה בגרסה הנוכחית של "ג'יין אייר" לא היה העיבוד לספר מ-1944, שהיה מוצלח למדי, אלא "רבקה" מ-1940, גרסתו של אלפרד היצ'קוק לרומן של דפנה די מוריה, שאמנם התרחש במאה ה-20 אך שאב כמה מהאלמנטים העלילתיים שלו מהרומן של ברונטה (וגם בו גילמה ג'ואן פונטיין את התפקיד הראשי, הפעם לצדו של לורנס אוליבייה). יש אמנם הבדל רב בין דמותה של ג'יין אייר לזו של הגיבורה חסרת השם של הרומן של די מוריה והסרט של היצ'קוק, אך סרטו של היצ'קוק הוא שיעור בשילוב בין רומנטיקה לאלמנטים מהסוג המכונים גותיים, שמוביל ליצירה הנעה בכוחו של גורל.

פוקונאגה אינו מצליח לעשות זאת. אפילו האחוזה שבה העלילה מתרחשת, וביצירות מהסוג הזה היא דמות נוספת בסרט, אינה זוכה לטיפול הנאות, והתוצאה נדמית בסופו של דבר כמרפרפת מעל לרומן של ברונטה במקום לחדור לתוכה בעוצמה קולנועית מטלטלת.

מרשם לדרמה

שחקני הסרט עושים עבודה טובה. וסיקובסקה משדרת את התבונה והחוזק של הדמות שהיא מגלמת ופאסבנדר נמנע מלהעצים יתר על המידה את היבטיו הגבריים הרומנטיים, המסתוריים והכוחניים של רוצ'סטר. אבל באין להט לסרט, אין להט רב לדמויות ואין להט לסיפור האהבה שמתפתח ביניהן. וכאשר פורץ המשבר הגדול, זה שמפענח את התעלומה מדוע ג'יין נמלטה על נפשה בתחילת הסרט, הוא חסר נפח דרמטי ונדמה מאולץ יותר מאשר פטאלי.

אפשר לצפות ב"ג'יין אייר" של פוקונאגה בהנאה מסוימת; הסיפור טוב מכדי שנישאר אדישים מולו. אבל במשך הצפייה הרגשתי כאילו הסיפור מונח בסרט כמרשם לדרמה, שיסודותיה נוכחים בו, אך הם אינם מיתרגמים לדרמה, או אפילו למלודרמה, שגרסה קולנועית טובה של "ג'יין אייר" חייבת להיות.

"ג'יין אייר". בימוי: קרי פוקונאגה; תסריט: מוירה בופיני, על פי ספרה של שרלוט ברונטה; צילום: אדריאנו גולדמן; מוסיקה: דאריו מריאנלי; שחקנים: מיה וסיקובסקה, מייקל פאסבנדר, ג'ודי דנץ', ג'יימי בל, סאלי הוקינס, אמליה קלרקסון



מיה וסיקובסקה וג'יימי בל ב''ג'יין אייר''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו