בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גלות האמנים: אמנות איראנית עכשווית בתל אביב

תערוכה של אמנות איראנית עכשווית, המוצגת עתה בתל אביב, התחילה ברגל שמאל: שניים מחמשת האמנים ביטלו את השתתפותם בשל הרגישות הפוליטית. האמנים האחרים ממחישים, בין היתר, את קשיי הגולים האיראנים, המתמודדים עם בדידות וממתינים לעתיד חופשי יותר

תגובות

כשבועיים לפני פתיחת התערוכה "Tension", שמוצגת מאז יום חמישי בגלריה חזי כהן בתל אביב ומוקדשת לעבודות של אמנים איראנים עכשוויים, הודיעו שניים מתוך חמשת האמנים שהיו אמורים להציג בה על ביטול השתתפותם. "הם הציגו במדינה אחרת ושם סגרו להם את התערוכה. הם קיבלו איומים", מסבירה אוצרת התערוכה, יעל כץ בן שלום, את הסיבה לביטול. הרגישות הרבה הכרוכה בהצגת התערוכה באה לידי ביטוי גם בכך שרק אחת משלושת המציגים, מיטרה טאבריציאן, הסכימה להתראיין, וגם זאת תוך דרישה להימנע משאלות ביוגרפיות, או כאלה הקשורות בישראל, באיראן ובקהילת הגולים האיראנים. "אני מנסה לשמור על פרופיל נמוך בשל הפרויקטים שאני עושה באיראן", הסבירה.

ועם זאת, התערוכה ממקדת זרקורים אמנותיים על העימות המדיני בין מדינות שונות במזרח התיכון. שלושת האמנים, שגלו מאיראן, בוחנים מושגים ודימויים שנהפכו לכלי נשק במאבק הכוחות בין המדינות, מסרבים לקבלם כפי שהם ומקנים להם משמעויות מורכבות ביצירתם. זהו כשלעצמו ניצחון קטן של האמנות, חרף ההשתקה מצד השלטונות האיראניים מחד גיסא, והצנזורה העצמית המאפיינת אמנים גולים רבים מאידך גיסא.

במאמר שפורסם אשתקד בכתב העת הפקיסטאני לאמנות "נוקטה ארט" כתבה האמנית האיראנית הגולה אלאלה אלאמיר כי אינה מקילה ראש בצנזורה על אמנות המופעלת באיראן וכוללת רשימת נושאים האסורים להתייחסות, וביניהם גוף עירום, מין, ביקורת או מחאה המופנית על הרשויות או הדת והוא גם מודע לאיומים על חייהם שקיבלו שאמנים ויוצרים במדינה. ועם זאת, היא הדגישה כי הצנזורה העצמית של האמנים הגרים באיראן, או של אלו שגלו ממנה, היא דומיננטית לא פחות.

כץ בן שלום, שיזמה את קיום התערוכה בישראל, תיארה לעצמה שמשהו עלול להשתבש בדרך, בשל הרגישות הפוליטית. עם זאת, בעבר היא הצליחה לנהל דיאלוג אמנותי: היא המנהלת והאוצרת של "ארטנוילנד", חלל תצוגה ומרכז תרבות ייחודי בברלין הפועל מאז 2005 והציג עבודות של אמנים ממדינות ערביות או מוסלמיות (לרבות שלושת האמנים המשתתפים בתערוכה בתל אביב). "ארטנוילנד" מבקש לקיים שיח תרבותי בין יהדות, נצרות ואיסלאם. "המוטיבציה לפתוח מקום כמו ?ארטנוילנד' בברלין באה בדיוק מההבנה שכאן לא יכול להתאפשר מה שמתאפשר שם", אומרת כץ בן שלום. "וכשניסיתי להביא דוגמית לכאן, אני רואה איך שיח משתנה ובעקבותיו גם הפרקטיקה".

כץ בן שלום בחרה בכל זאת לתת ייצוג לשני האמנים שביטלו את השתתפותם ולציין בתערוכה את שמות העבודות שהיו אמורות להיות מוצגות, אף כי שמות האמנים לא נחשפו. "היעדרותן של העבודות תונכח על ידי כותרותיהן", היא כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה. "הכותרות, שאמורות היו להוות מסר משלים לדימוי, ייהפכו מעתה מסמן להיעדר-הנוכח".

מעניין לציין כי סדרת התצלומים של אחד או אחת משני האמנים הנעדרים נקראת "The lost: The lost Identity, The lost Confidence, The lost Memory, Freedom but not quite". פעולת הגריעה של העבודות מהתערוכה "רק מדגישה את המצב שבו האמנות מקבלת את האוטונומיה שלה, הרגע הזה הוא כשהיא חורגת מהעיסוק האסתטי", כדברי כץ בן שלום.

לגלף את הזהות העצמית

מיטרה טאבריציאן, אחת האמניות האיראניות המעניינות ביותר הפועלות כיום בעולם, מציגה בתערוכה את הסרט "הטורף" ואת סדרת התצלומים "גבול". הסרט מתאר מפגש המתקיים בלונדון בין שני גברים ממדינה מוסלמית כלשהי, האחד סופר המוותר על עבודת חייו והשני חייל הנשלח לרצוח אותו. הסרט הקצר (אורכו 28 דקות) נוגע בשורה של שאלות על פוליטיקה סבוכה, הגירה וגלובליזם, וטאבריציאן מצליחה לשקף בו את היחס האלים והגזעני של מדינות כלפי המהגרים והגולים החוסים תחת כנפיהן ואת אחוות בני המיעוטים בארץ זרה, וגם לדון בסוגיות מגדריות, פילוסופיות ודתיות.

את סדרת התצלומים "גבול" היא צילמה בשנים 2005 ו-2006 בלונדון, שם היא חיה מאז 1977, שנתיים לפני המהפיכה האיראנית. לסדרה זו היא ריאיינה כמה גולים איראנים החיים בבריטניה כדי לשמוע את סיפור חייהם האישי. "נהייתי מאוד מעורבת רגשית", היא סיפרה בעבר. "הפרטים

הקטנים האלה כמו הריח של איזשהו צמח, ההרים המרוחקים. כשאני חוזרת, הנוף הפוליטי, החברתי והפיסי השתנה כל כך הרבה שאני כבר בקושי יכולה לזהותו, כך שלפרטים הקטנים יש חשיבות אדירה במונחים של גילוף הזהות העצמית שלך".

בשיחה עם "הארץ" בדואר אלקטרוני היא מספרת שאחד המניעים הראשונים ליצירת העבודה היה דווקא הנתונים הסטטיסטיים היבשים על מספר המהגרים האיראנים בעולם בכלל ובבריטניה בפרט. "אנגליה נהפכה להיות יעד מרכזי בעבור איראנים, המארח 42,492 איש מהם", היא אומרת. "תמיד לומדים מאחרים. את לא יכולה להבין את עצמך אלא אם כן זה כרוך באחר".

חלומות על שיבה

תצלומיה של טאבריציאן מלווים בכותרות שונות שלדבריה מתכתבות בצורה פואטית עם הסיפורים האישיים של הגולים. לדוגמה, "גבר עם עבר", "בלי חזיתות", "ההמתנה הממושכת". בעוד שבסרט היא משלבת בין שחקנים ללא שחקנים, הרי בסדרת התצלומים היא מביימת את הגולים עצמם. היא אומרת כי "בסדרה רציתי לסטות מהגישה הרגילה של ניצול או הפיכה לקורבן. במקום זאת, בהשראת הקולנוע האיראני העכשווי המשלב אנשים שאינם שחקנים ומתרכז בסיפורים אמיתיים, העבודה מהדהדת סטילס מסרט. כל פריים מציג פרגמנט של סיפור שבו המשתתפים ?משחקים' את עצמם".

איך נמנעים מההפיכה לקורבן או מהניצול שהזכרת קודם לכן?

"אף על פי שהדימויים כאן יכולים להעביר תחושה של עקירה ודיסאוריינטציה ובחלק מהמקרים אובדן ובדידות, במקביל עולה גם חוויה של התנגדות וחוסר תבוסה, שרחוקה מאוד מהיהפכות לקורבן, שלרוב משייכים לגולים. באופן מושגי, העבודה עוסקת יותר בהישרדות כאסטרטגיה של התנגדות".

טאבריציאן מספרת כי כשהיא ריאיינה את הגולים ושאלה על עברם, כולם ציינו שיש להם מעין "עניינים לא גמורים". לכן, היא אומרת, "בפרויקט זה כל נרטיב כיוון לתחושה של ?המתנה', שיכולה גם להיות מטאפורה להגדרת האי-בהירות של הסיטואציה". היא לא ניסתה לתת לתחושת ההמתנה הזאת ייצוג ריאליסטי אלא ליצור משהו שמקביל בעיניה לעיסוק בהמתנה ב"מחכים לגודו", מחזהו של סמואל בקט.

גם כץ בן שלום מדגישה את מושג ההמתנה ורואה בו מרחב של מתח. לדבריה, "קו המתח עובר בין המתנה להגירה - בין מי שנשאר וחולם, מי שנשאר כמהגר פוטנציאלי ואולי מממש את הגירתו באופנים וירטואליים, לבין מי שהיגר אך גם ממתין וחולם על חזרה".

אמן נוסף שמציג בתערוכה הוא באבאק גולקאר, שנולד ב-1977 בקליפורניה, גדל בטהראן ומאז 1996 חי בוונקובר. הוא אמן קונצפטואלי-פואטי רגיש, שיוצר מיצבים תוך שימוש בסוגי מדיה שונים. בתל אביב מוצגת עבודה פחות חריפה ומוצלחת שלו: "פונגפונג", שמציעה עיבוד לשולחן של טניס שולחן שבו השולחן והרשת עגולים והכדור עשוי מעץ. הוא יצר את העבודה כתגובה למשחק המדיני במזרח התיכון. בטקסט התערוכה נכתב כי לדברי האמן, "העבודה משקפת את החרדה והתסכול של מחזוריות האירועים במזרח התיכון".

האמן אלירזה גאנדשי, שנולד ב-1976 בטהראן וחי כיום בברלין, מציג שתי סדרות תצלומים, שבכולם הוא מצולם וגופו נמצא במצבים פיסיים קיצוניים - קשור, חנוט, פצוע וחבול. הכל מוצג באסתטיקה וסימבוליות נוצריות במידת מה, המעלות קונוטציות של סבל, גאולה וקדושה. לדוגמה, הופעת הסטיגמטה של ישו שבאה לידי ביטוי בכפות רגליו המחוררות ועוד.

התערוכה בתל אביב תוצג עד 13 באוגוסט. כשטאבריציאן נשאלה בשיחה עמה מה חשבה כשהוזמנה להציג בישראל, היא אמרה: "התגובה הראשונה שלי היתה רתיעה טוטאלית מסיבות פוליטיות ברורות ובהתחשב בסיטואציה עם הפלסטינים. אבל אחר כך היתה הפתעה - כל העבודות שיעל כץ בן שלום בחרה הן עבודות העוסקות באיראן או בקהילה המוסלמית בלונדון. העובדה שהתערוכה היא על אמנים איראנים נראתה לי החלטה מעניינת מאוד ואמיצה מצד הגלריה באווירה הפוליטית הנוכחית".



מיטרה טאבריציאן, ''איש עם עבר'', 2006-2005


אלירזה גאנדשי, מתוך ''פטרון P-33'', 9-6002



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו