בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אופרה | מה הם קופצים?

הבימוי מגושם והשימוש בעירום רק מדגיש את המלאכותיות. ההפקה החדשה של "לה טרוויאטה" ניצלת בזכות הניצוח והנגינה

תגובות

פעם, בשחר האופרה האיטלקית במאה ה-17, לא נהגו להעלות הפקה יותר מפעם אחת. כפי שכיום לא יעלה בדעתו של איש לבזבז זמן על קריאה או צפייה נוספת של ספר או סרט - כי הלא הוא "יודע מה הסוף" - כך התייחסו אז לאופרות. "לה טרוויאטה", למשל: הרי אנחנו יודעים שהגיבורה, ויולטה ואלרי, מתה; ואנחנו יודעים שהאהבה הגדולה בינה לבין אלפרדו אהובה לא תתגשם, ולכן איננו אמורים לכסוס צפרניים ולהזיל דמעה.

אלא שידיעת פרטי העלילה רק מעצימה את החווייה מ"לה טרוויאטה". הצופה בה תמיד יכסוס צפרניים ויזיל דמעה, ולעולם יטולטל בסערת נפש, משום שהמוסיקה של ורדי מבטלת את המחיצות בין הבדייה למציאות. ויולטה היא אנחנו, היא הווייה עכשווית, פועמת, שהצפייה בה היא כמו הסתכלות במראה. בתנאי שהיא מבוצעת כמו שצריך.

ב"לה טרוויאטה", בעברית "התועה", העז ורדי לחרוג מהמוסכמות לפיהן אופרה טראגית צריכה להתבסס על עלילה גדולה מהחיים - על סיפור הסטורי או מיתולוגי, שגיבוריו נופלים מרום מעלתם. לא, הקהל שבא לצפות באופרה בבכורה בשנת 1853 בוונציה לא פגש על הבמה מלכים או נסיכים, אלא אנשים כמוהו, בשר ודם. ויותר מכך: הגיבורה ויולטה היא אנטי-גיבורה, בהיותה קורטזנה, אשה שנשענת על גברים למחייתה, זונה ממעמד בינוני גבוה.

עלילת האופרה - עיבוד לרומן "הגברת עם הקמליות" של דימא הבן - שניחנה בתזמון מדוייק וזורמת כמו סרט קולנוע, מציגה גבר אחד, אלפרדו, שמתאהב בוויולטה ומעורר בה רגשות אסורים, מודחקים, של אהבה, ותקווה לחיים נורמליים בקרב החברה שרואה בה נגועה ומוקצה. אבל אותה חברה, שמיוצגת על ידי אביו של אלפרדו, יוצאת למלחמת חורמה כדי להקיא את ויולטה מתוכה ולהשיב על כנו את הסדר שהתערער. באצילות נפש ובאומץ מוותרת ויולטה על אהבתה ועל חייה כדי לגאול את אהובה ומשפחתו מהכתם שעלול לדבוק בהם אם תינשא לאלפרדו.

המוסיקה שכתב ורדי ביצירתו, ובמיוחד לגיבורה שלו, היא שיר הלל לאינדיבידואליות נשית, לגבורה של אשה בודדה שמעזה להתייצב נגד העולם. באותה עת האופרה היא כתב אישום חריף נגד חברה פטריארכלית מדכאת, צבועה, המנצלת נשים ורומסת אותן. ויולטה, שנגועה לא רק מבחינה חברתית אלא גם פיסית, בהיותה חולה במחלת השחפת החשוכת מרפא, מתה, ובמותה מחוללת שינוי בתודעת הגברים וברגשותיהם.

לא מעט בהפקת "לה טרוויאטה" נופל איפוא על כתפי הזמרת בתפקיד הראשי. ויולטה נדרשת להיות סופרן קולורטורה שצריכה ללהטט בצלילים הגבוהים בקול קליל ובהיר, אך גם סופרן דרמטית, שעליה לבטא טרגדיה אנושית של תהפוכות נפש וזעם וחרדה, בקול כהה וקשה בעל עוצמה, וגם סופרן לירית בעלת קול חם ועדין שמגלה אהבה ודקויות רגש.

בהפקה של האופרה הישראלית, שמועלית בימים אלה בתל אביב, אין לשתי הוויולטות, בשני הצוותים השונים, צ'ינציה פורטה ומירלה גרדינרו, את האישיות שיכולה להחזיק אופרה כזאת. לאו דווקא השירה היא הבעיה, כי במיוחד לפורטה קול צלול יפהפה שמשכנע בכל היבטיו; אלא המשחק: היעדר היכולת של הזמרות להיות באמת ויולטה, ולא רק לשיר את התווים שנכתבו לה.

כמוהן בהפקה זאת גם הגברים: הטנור סטפן פופ כאלפרדו, והבריטון ג'ורג' פטאן כאביו, הם זמרים מצויינים ששרים תווים ולא רגש. דווקא הבריטון חואן קרלוס ואלס, בצוות השני, מגלם היטב את הדמות הנוראה הנדרשת ממנו - ובאמת, הסצינה בהשתתפותו מביאה גם את מירלה גרדינרו להתעלות כוויולטה. אבל זו נחמה קטנה.

מה שיכול להציל הפקות "טרוויאטה" בהן הזמרת הראשית אינה עומדת במשימה הבלתי אפשרית שלה, הוא הבימוי - ומבחינה זאת ההפקה בתל אביב היא כשלון. יש מוסכמות בבימוי אופרה שרק במאים גדולים מסוגלים כנראה להתעלות מעליהן. למשל, שבסצנות המוניות, כמו דואט היין ("ליביאמו") הנהדר, צריך להזיז את האנשים על הבימה, כאילו לשכנע את הצופים שמדובר באירוע ריאליסטי, למרות שכל במאי מתחיל יודע שתזוזה מאחורי הגיבורים המנהלים דיאלוג תופסת פוקוס. אז מקפצים מאחורי אלפרדו (היושב על שולחן! מישהו יכול לשיר שיר יין הגון בישיבה?), מחוללים, מניפים בקבוקים וכוסות, מקשקשים, צוחקים, מנפנפים במניפות: רעש ויזואלי נורא - ולא רק כאן, אלא לאורך כל האופרה - שמטביע את המוסיקה בבוץ של תנועה וצבעים. אפילו בדואט האהבה הגדול בין הגיבורים לא ניתנה מנוחה. חברי המקהלה ישבו וצפו בדואט כהצגה בתוך הצגה - החלטת בימוי שמשולה לפשע אמנותי.

במה קטנה וצפופה, צבעי אדום שחור מזעזעים, טפט רקע של ורדים בסגול-ורוד המזכיר פרסומת למטהר אוויר, תלבושות זנותיות לנשים, שמופיעות בריקוד מפתה כביכול במקום קטע המחול של הצועניות ולוחמי השוורים - אחד משיאי היצירה במסורת האופרה הצרפתית, שביטולו כאן הוא פשוט לעג לקהל: כל אלה, שמנסים להיטיב עם האופרה בדרך של פרובוקציה ולנסוך בה עניין, רק מרגיזים.

השימוש בעירום מדגיש זאת. הפשטת נשים היא תמיד סטירת לחי משפילה כשהיא נועדת לבדר קהל בורגני, על אחת כמה וכמה באופרה, ז'אנר שחוגג את המלאכותיות; העירום הנטורליסטי מרסק את העולם הרגשי שנבנה בו, ובמיוחד ב"לה טרוויאטה", יצירה בעלת קווים פמיניסטיים, שכל כולה מוקיעה את הנסיבות שמביאות לחיפצון נשים והתייחסות לגופן כאל מקדם מכירות ואובייקט לגירוי רגעי.

נותר להתנחם בניצוח ובנגינה: המנצח ישי שטקלר והתזמורת הסימפונית ראשון לציון, שעושים היטב את העבודה, נותנים לאופרה מסגרת נבונה ויפה בצליליה. הם מבטאים במוסיקליות את העושר התזמורתי הוורדיאני שמלווה את הזמרים, מגלה את צפונות ליבן של הדמויות, ומעורר בצופים, כמו בקולנוע, מתח ועצב, חיוך ועונג.

האופרה הישראלית מציגה: "לה טרוויאטה", מאת ורדי; בהשתתפות התזמורת הסימפונית ראשון לציון, מקהלת האופרה, שחקנים וסולנים; מנצח: ישי שטקלר; בימוי: סטפנו מצוניס; תפאורה: אדוארדו סנקי; תלבושות: קאט טילי; בית האופרה תל אביב

תככים בבית מרקחת

תזמורת קאמרטה וארבעה זמרים מעלים לראשונה בישראל את "הרוקח" של היידן, פנינת אופרה מקסימה שמשום מה נשכחה

חגי חיטרון

מדובר באופרה קאמרית מבדחת שמועלית במתכונת צנועה, בימתית למחצה, עם תזמורת שיושבת על הבמה ועם תפאורה ואביזרים במשורה: ב"הרוקח" של היידן, שהיא נוסח קצר לליברטו של קרלו גולדוני, יש רק ארבע דמויות (שני טנורים ושתי סופרניות) והעלילה הפשוטה, המזכירה בחלקה את "הספר מסוויליה", שזורה בשובבויות שוות לכל נפש.

מעשה ברוקח קשיש ושמו סמפרוניו המשמש אפוטרופוס לעלמה גרילטה, המתגוררת בביתו. סמפרוניו רוצה לשאת את גרילטה, בשל תוארה ונדונייתה. לסמפרוניו יש עוזר צעיר ושמו מנגונה, החושק אף הוא בגרילטה, שמשיבה לו אהבה. מנגונה חששן ביישן, גרילטה אסרטיבית ומהירת חימה. יש לגרילטה מחזר נוסף, צעיר עשיר ושמו וולפינו.

אחד האלמנטים ההומוריסטיים העיקריים באופרה היא האובססיה לעיתונים בכלל ולידיעות קוריוזיות בפרט של הרוקח הקשיש. למשל הרצ'יטטיב "לא תאמין מה קרה שם, בסין!/ גבר אחד, תשמע, זה נחמד: התעבר והרה, ואפילו ילד". במקום אחר זו אריה שמלותיה הן "שימו נא לב, חדשה מרעישה/ איצטדיון ורונה ומגדל קרמונה/ התערבו יום אחד מי יותר מיוחד".

היידן חיבר לדיווח של סמפרוניו על ההתערבות של האיצטדיון עם המגדל מוסיקה מעין חגיגית, הצהרתית במובן אירוני, ארוכה למדי אך מגוונת, מנומרת באתגרים ווקאליים מבדרים. בכלל: האריות ב"הרוקח" נחמדות עד יפהפיות, שונות זו מזו וחפות מטרחנות. ניכרת בהן ידו של מלחין שאינו מזוהה כלל עם אופרות (אף שחיבר יותר מ-14), אך הפיק מוסיקה טובה, בלשון המעטה, בכל ז'אנר שבו עסק.

"הרוקח" זורמת גם כשמאזינים לה בדיסק, קל וחומר מן הסתם כשנראה ונשמע אותה על במה. פתיחת האופרה היא פרק תזמורתי - אלגרו טעון עזוז (שאפשר אפילו לאבחן בו משהו מסגנון "הסער והפרץ") ואחריו פרק אטי ארוך למדי, שעוצר קצת את התנופה שלא לצורך, ואחריו מושמע שוב הנושא המתגלגל של האלגרו. עכשיו מגיעה האופרה עצמה - שרשרת דיאלוגים רצ'יטטיביים וביניהם אריות, וגם שני אנסמבלים.

משום מה ציוות היידן שני זמרי טנור בתפקידי הרוקח סמפרוניו ועוזרו מנגונה, על אף שמתבקש היה להפקיד את הרוקח הקשיש בפי באס (אבל אולי לא היה זמר באס מתאים באחוזת אסתרהזי ב-1768). בדומה, היה יכול אולי להפקיד את דמות המחזר העשיר וולפינו בפי בריטון ענוג, או אם כבר אשה - לא סופרן, אלא מצו-סופרן. הסתייגות אפשרית נוספת: לא תמיד המוסיקה נתפסת כהולמת דווקא את הסיפור המסוים - האוזן מוכנה לקבל אותה, כך זה נשמע, גם בצמוד להתרחשויות שונות לגמרי.

בגרסת "הרוקח" שבכורתה הערב בחיפה ותוצג גם בכרמיאל, בתל אביב ובירושלים, נמשכת האופרה שעה ורבע בלי הפסקה ומושרת באיטלקית (יש גם נוסח גרמני). במקביל יוקרן התרגום העברי המחורז שחיבר בני הנדל. על ההיבט התיאטרוני מופקדת יוליה פבזנר, במאית אופרות רבת ניסיון. לדבריה, העלילה של "הרוקח" אינה מתוחכמת, אין כל כך במה להיאחז, והיא מתמצתת אותה כסיפור על "אשה חכמה ושלושה גברים לא חכמים במיוחד". ובכלל, היא אומרת, "האמת, אנחנו משתדלים לא לקחת את 'הרוקח' יותר מדי ברצינות".

יש מקומות שבהם הקהל אמור לצחוק ממש?

"יש כמה מקומות כאלה".

אפשר לומר שהאתגר הוא לתת למוסיקה להתבלט, בלי להגזים בהשתובבויות בימוי?

"זה העיקר. למצוא את הבאלאנס. מקווה שלא הגזמתי עם שטיקים".

האופרה "הרוקח" של היידן; בימוי: יוליה פבזנר; מנצח: אבנר בירון; בהשתתפות תזמורת קאמרטה והזמרים מרי נלסון וג'יימס אדוארדס (בריטניה), אגם אנגלרד-סער ודניאל אוקינקלוס (קנדה)



מתוך ''לה טרוויאטה''. סטירת לחי לנשים


מתוך החזרות ל''הרוקח''. עלילה לא מתוחכמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו