בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע בזמן באמצעות ציור זעיר

דייגו ולסקז מיוצג במוזיאון פראדו במדריד לא רק ביצירת המופת "לאס מנינאס", אלא גם בציור נוף נדיר שמעטים מתעכבים על ידו

תגובות

מדריד. המוני אדם בפראדו, שירדו מאוטובוסי תיירים מתפקעים, עולים לרגל בזוגות וביחידים להיכל האמנות הגדול של ספרד, נדחקים וממלמלים למול יצירת המופת הגדולה ודמוית המבוך של ולסקז, "Las Meninas" (משרתות הכבוד). מדריכים במיקרופוני ראש נואמים, עין אחת מופנית אל התמונה, השנייה משגיחה על הקהל. ממש מעבר לפינה, בגלריה סמוכה, מוצג ציור נוף זעיר, בגודל של ספר בכריכה רכה, שצייר ולסקז הצעיר ברומא בסביבות 1630, המראה את גני וילה מדיצ'י. רק תיירים מעטים עוצרים לידו או משגיחים בו.

זו תמונת נוף קיצית, מבט מעלה אל פועל המביט למטה מראש בניין אל צמד חבריו המפטפטים ואוחזים בפיזור נפש בקצה חבל ששילשל, כנראה בשבילם. הוא עומד על בניין רחב, נמוך ומסויד לבן, שכניסתו הגדולה והמקושתת חסומה בפיגומים. החבל מנצנץ באור הבוקר המוקדם כחוט כסף של רשת קורי עכביש. הוא דק כל כך עד שכמעט אינו נראה לעין. על המעקה, כקישוטי חג, פרוש ברישול סדין לבן, המנצנץ גם הוא בשמש, ומשתקף במקוטע על המבנה ככתמים של חלב שנשפך.

זו התמונה שאני הולך לראות בכל ביקורי בפראדו, ומתרגש מהנגיעות המיומנות והשמיימיות של הצייר. גאונותן טמונה אולי בתיאור הסיד הדהוי, שוולסקז מצליח ליצור באמצעות גירוד הצבע מהכרכובים המעטרים את הקשת; הלבנים המסתתרות מאחורי הסיד מרומזות מהאריג הטבעי של הקנווס החשוף.

מבחינת תולדות האמנות, התמונה, "מראה הגן בווילה מדיצ'י", היתה פריצת דרך כתרגיל בנוף טהור, דבר שהיה נדיר בקרב ציירים ספרדים בתחילת המאה ה-17. היצירה עוסקת לכאורה באור ובאווירה, לא באלים או בגיבורים או באנשים מסוימים. אבל כל זה נראה חסר חשיבות כשאני עומד מולה ממש.

אני מגלה שאני תוהה מה מסתתר מאחורי הפיגומים, כאילו אולי הפעם אצליח סוף סוף למצוא דרך להציץ מבעד לקרשים החוסמים את הקשת. ברושים גבוהים, כעשרה במספר, דקים אך חסונים, מתנשאים ברקע כמקהלה יוונית, דבקים באפלוליותם גם באור השמש הקיצית באמצע היום. המראה הזה מחזיר אותי במחשבות לקיץ הראשון שביקרתי באיטליה והתפעלתי מהעצים האלה ומאורני המטרייה שעמדו כחורבות עתיקות בסילואטות על רקע הזריחה בטוסקנה.

הייתי אז לבדי, נער מתבגר, והתאהבתי. התאהבתי ביצירות הגדולות של האמנות האיטלקית, בחדוות גילוין בכנסיות אפלוליות ובמוזיאונים נשכחים, מפלטים קרירים ושקטים מהימים החמים, והרגשתי כאילו כל העולם נפתח במיוחד בשבילי.

זה מה שהציור של ולסקז מזכיר לי כשאני מבקר בפראדו: פרץ הנעורים הראשון, האבוד, אינסוף האפשרויות, שעכשיו כוללות את זיכרון הליכתי אל תוך אוויר הבוקר הכבד והמתוק שהדיף ריח של רוזמרין ויערה. נדמה שהזמן התפרש אז לאינסוף, כפי שתופשים אותו, כך נדמה, הפועלים הבטלים מעבודה בציור.

אני נמלא הכרת טובה כלפי ולסקז כשאני רואה את התמונה שלו, על שגרם לי לחוות שוב את הרגשות האלה, שמתעוררים ללא הזמנה אך באופן בלתי נמנע, כשם שמראות או ריחות או אנשים מעוררים זיכרונות ספציפיים אך לאו דווקא קשורים. למשך כמה דקות התמונה הופכת את ההווה לזמן רפאים, ההמונים בפראדו מתפוגגים, ואפילו "Las Meninas" נראה לא חשוב ורחוק.



דייגו ולסקז, ''מראה הגן בווילה מדיצ'י'', 1630 לערך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו