בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנסמבל הרצליה עשה לו שם, אך לא עשה לו קהל

הכישלון של מנהלי אנסמבל הרצליה היה בכך שלא השקיעו במשהו שהם במובן מסוים סולדים ממנו: הכשרת הלבבות, יצירת הגייסות המקומיים

תגובות

כאשר מונתה אופירה הניג למנהלת האמנותית של אנסמבל הרצליה, לפני כארבע שנים, היו ברזומה שלה ניהול של תיאטרון החאן, שנחשב להצלחה, וניהול אמנותי-תיאטרוני של פסטיבל ישראל ושל מעבדת תיאטרון בירושלים. מי שבחר בה לאנסמבל הרצליה אמור היה לדעת מה הוא עושה: כבר בימי החאן ברור היה שהניג אינה מנהלת תיאטרון של "אמצע הדרך", שתנהל מפעל מנויים כדי לענות על צורכי בידור תיאטרוני. ההצגות שלה איתגרו את הקהל לא פעם, גם אם במתינות אז, לפני כמעט עשר שנים.

עם זאת, לא היה - ואין גם כיום - היגיון להקים בהרצליה, רבע שעת נסיעה מתל אביב, עוד סניף של הבימה-הקאמרי-בית לסין, שיגיש מזון תיאטרוני מהיר לסדרות מנויים; גם משום שחלק מהקהל של הרצליה צורך את התיאטרון הזה בתל אביב, וגם משום שתיאטרונים אלה מתל אביב משווקים את הצגותיהם בסדרות מנויים בהרצליה (בבית חיל האוויר) או בכפר סבא שאינה מרוחקת ממנה.

הניג גם לא הסתירה את כוונותיה לעשות תיאטרון בוטיק, מהסוג שממעטים למדי לעשות בארץ, מבחינת הניסוי, התעוזה - וכן, גם אי-התחשבות בטעמו של הקהל, מתוך כוונה לעצב את הטעם הזה.

היא הביאה אתה להרצליה קבוצה של יוצרים שהאמינו בה ובדרכה: המתרגם שמעון בוזגלו והשחקנים נמרוד ברגמן, אודליה סגל-מיכאל, מוטי כץ, נעמי פרומוביץ', איצ'ו אביטל, אורי רביץ, סילביה ועמית דרורי היו הבולטים בהם; ובראשם, גילי בן אוזיליו המנוחה, שעמה עשתה את "ירמה" של לורקה, אחת העבודות המרשימות יותר של האנסמבל.

הניג גם זכתה לאהדה של יוצרי תיאטרון ושל המבקרים, כולל החתום מעלה. זה לא שכל הצגה באנסמבל הרצליה היתה טובה בעיני. מתוך 11 הצגות שראיתי שם בכמעט ארבע השנים אחרונות, ארבע היו בעיני מרשימות מאוד, חשובות ולחלופין התמודדות ראויה גם אם לא שלמה ("ירמה", "דצמבר", "מפגש באינסוף", "שלג שחור"). האחרות היו רפרטואר מעניין, גם אם בהצגות עצמן היו בעיני בעיות לרוב ("איפיגניה באאוליס" מאת אוריפידס, "טענתו של דון קיחוטה" מאת גלעד עברון). היו הצגות שלא נראו לי, אבל היו בהן הישגי משחק מרתקים (נמרוד ברגמן ב"שלוש אחיות"). והיו הצגות שפשוט לא הצלחתי לראות ("יוליסס על בקבוקים" ו"בטווח יריקה", שזכתה במקום הראשון בתיאטרונטו, שתיהן עם חליפה נטור).

הניג והאנסמבל גם סיירו בחו"ל עם הצגותיהם וזכו להערכה רבה, בין היתר עם "עירם של האנשים הקטנים" על פי שלום עליכם. נראה כי במידת מה הניג מתייחסת לפסטיבלים בחו"ל כאל המילייה האמנותי שלה. אלה מסגרות שיש בהן מפעם לפעם הבלחות גאונות נפלאות, אבל יש בהן גם המון קש וגבבה.

אבל כל זה הוא הרקע הכללי, הרחב. המציאות היתה שהניג עשתה הצגות, ולפני כשנתיים עבר האנסמבל לאולם משלו בלב הרצליה. אבל נראה שמקומה של עשייה כזאת היא בתל אביב, המרכז הגדול, שיש בו פעילות שוצפת של תיאטרון בידורי, ויש שכבת קהל שיכולה להתנקז לבוטיק עילית תיאטרוני שתובע קצת סגידה וקצת ריכוז. סביבה פרברית כמו הרצליה כנראה מעמידה תביעות אחרות.

וכך, לפני כשנתיים היה סכסוך באנסמבל בין המנכ"לית למנהלת האמנותית, משום שהמנכ"לית לא הגישה את מועמדותו של השחקן מוטי כץ לפרס התיאטרון. זה כשלעצמו עניין משונה: למה אנסמבל הרצליה, המתבדל באיכות עשייתו מהתיאטרון הישראלי, זקוק כל כך להכרה של הפרס הזה, שכולו תוצרת של מפעלי השיווק וההתבשמות העצמית של המיינסטרים הישראלי? מנגד, שחקן הוא שחקן, והאגו שלו משחק תפקיד. בעימות ההוא, שלדעתי היה רק קצה קרחון של עימות עמוק יותר, קיבלה הניג גיבוי, גם אם השחקן עזב את התיאטרון.

ואולם, לפני כמה חודשים מינתה ההנהלה הציבורית לתיאטרון מנכ"ל חדש, דני אלטר, והתברר שהלה מתכוון להפעיל את האולם ערב ערב, ולהביא לאולם הצגות של תיאטרונים אחרים וגם לשווק יותר את הצגות האנסמבל כפי שהן. מכך ניתן להבין שלדעת ההנהלה והמנכ"ל הבעיה של האנסמבל היא שאין די קהל, ושייעשה מאמץ להביאו לא רק להצגות האנסמבל. בפועל פירוש הדבר הוא שההנהלה לא עמדה מאחורי הניג, ושעשייתה נהפכה למין משהו שצריך להשלים אתו, "לשווק אותו", אבל להתרכז בהכנסה ממקורות אחרים.

עכשיו צריך לשאול, איך קרה שעשייה מעניינת, שמרכזת אנשים טובים וזוכה להערכה אמנותית בארץ ובחו"ל, לא "משתווקת" מעצמה? איך קרה שאין כמה אלפי צופים בכל הארץ שקיומו של האנסמבל הזה יהיה חשוב להם כדי ליצור תחושה של ביקוש ותסיסה אמנותית? איך קרה שהאנסמבל, שכביכול עשה לו שם, לא עשה לו קהל?

יש לכך הרבה תשובות. חלק מזה קשור להרצליה. עם כל הכבוד, הרצליה אינה תל אביב. חלק מזה הוא הפער העצום בין עצם העשייה של הניג ויוצריה ליום-יום של התיאטרון, המרוכז בעשייה בעלת אופי בידורי שפועלת לפי אילוצי הקהל, גם אם העוסקים במלאכה לא יודו בכך.

הסיפור של האנסמבל והניג אינו המקרה הראשון מסוגו. לפני כ-20 שנה החליף גדי רול את ציפי פינס בתיאטרון באר שבע. כמה עונות בניהולו שם הניבו הצגות אמנותיות שאפתניות: "סיד" של תומס ברנהרד בבימוי כריסטיאן לופה, מהנערצים בבמאי אירופה כיום, "הרציף המערבי" של קולטס עם דורון תבורי. רול היה בעל השקפה אמנותית ברורה. הוא לא חיזר אחרי הקהל. הקהל הבאר-שבעי שהיה רגיל לתיאטרון פרובינציאלי בעל שאיפות מקצועיות זנח אותו. לפני כמה שנים מונה דורון תבורי למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה. הוא שרד עונה אחת, בקושי, בתפקידו.

הסיבה היא, כמובן, שבמציאות התיאטרונית הקיימת, הספוגה ומורעלת בשיווק ובמסחריות של התיאטרון, אי אפשר לחיות בבועה וליצור, מבלי להשקיע הרבה ביצירת סביבה תומכת, שתאמין בך ותלך אתך. לא בהצהרות, אלא בעבודה יום-יומית. לפעמים אפילו בוויתורים מסוימים בנחרצות של הדרך האמנותית. בבניית קהל מקומי תומך, ולא בציפייה שאם תיצור, יהיה לזה קהל.

ולכן, ככל שזה מצער, הכישלון של הניג (ותבורי ורול לפניה) היה בכך שלא השקיעו במשהו שהם במובן מסוים סולדים ממנו: הכשרת הלבבות, יצירת הגייסות המקומיים. זה היה גוזל מהם המון אנרגיה יצירתית, ואינני יודע אם זה היה אפשרי. אני יודע שזה לא נוצר.

אפשר להסתכל על זה גם מהצד האחר: הניג ושחקניה הציעו משהו לקהל. משהו שהאמינו בו, וחשבו שמוכרחים להיות שם בחוץ מספיק צופים שמסכימים אתם. לא נמצאו הצופים האלה. על כל פנים, לא מספיק. עיריית הרצליה - לאו דווקא הקודקודים; יותר דרגי הביניים, ההנהלה הציבורית והמנגנון של התיאטרון - כנראה לא האמינו בו מספיק. והיוצרים לא הצליחו לגייס אותם. אולי זה בלתי אפשרי עוד במציאות התיאטרונית הציבורית בישראל.

האם זה עצוב? כן, זה עצוב. אבל אם העשייה הזאת חשובה דיה לעושים, היא חייבת להימשך, גם אם המסגרת הציבורית שתמכה בה אינה מוכנה לעכל אותה יותר. זה תלוי ביוצרים, לא במסגרות שמממנות אותם. ממילא ההנחה שלנו, התמימים, שהממסד צריך לתמוך בתיאטרון למען אמנות התיאטרון, היא נאיבית. למעשה, העובדה שהמסגרת הזאת התקיימה בהרצליה כפי שהיא היתה אנומליה. העובדה שהיוצרים לא השכילו לשכנע את המערכת שתמשיך לתמוך בהם היא הבעיה שלהם. למערכת זה לא אכפת.



בטווח יריקה


איפיגניה באאוליס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו