בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנסמבל הרצליה כמקרה מבחן להתנהלות של תיאטרון ציבורי בישראאל

אופירה הניג, המנהלת האמנותית של אנסמבל הרצליה, יצרה תיאטרון אחר מזה שמוצג על רוב הבמות כיום. הקהל מיעט לבוא. אופירה הניג פוטרה

תגובות

לפני בכורת ההצגה "דצמבר" בשבוע שעבר קרא אחד משחקני אנסמבל הרצליה, נמרוד ברגמן, בפני הקהל הדליל שנכח באולם מכתב תמיכה ופרידה מאופירה הניג, המנהלת האמנותית של התיאטרון שפוטרה. המכתב ביטא את תחושותיהם של להקת השחקנים והיוצרים שעמדו לצדו בשולי הבמה. "אנחנו מבקשים לחזק את ידייך", אמר ברגמן. "זכית להבעת אי-אמון מצד ההנהלה הציבורית, כי לכאורה ההצגות שלך גורמות לאנשים להרגיש מטומטמים. זו תעודת כבוד לעשייה שלך. נשארת אחת הבודדות במערכה המאמינה שתיאטרון צריך להרים אליו את הקהל, לא לזחול אליו בהתרפסות".

אנסמבל הרצליה ופיטוריה של הניג הם מקרה מבחן להתנהלות של תיאטרון רפרטוארי הנתמך בכספי ציבור. מצד אחד, קיומו של תיאטרון קטן שאינו פועל על פי חוקי המשחק של הגדולים הכרחי כדי ליצור אלטרנטיבה, ואין להשלים עם התערבות בתכנים אמנותיים ופיטורים על רקע זה בגלל מיעוט קהל. מצד שני, מתעוררת שאלת הקווים האדומים: האם יש לתמוך בתיאטרון בכל מחיר גם אם הקהל אינו פוקד אותו? למשל: ב-2009 ממוצע הצופים בתשלום בכל הצגה של האנסמבל היה 62 בני אדם. ההוצאה הממוצעת של התיאטרון למבקר היתה 799 שקלים.

אנסמבל תיאטרון הרצליה נוסד בספטמבר 2000 ביוזמת השחקנית חנה מרון, תושבת העיר. אליה הצטרפו לאורה רבלין וגדליה בסר, המתגוררים גם הם בהרצליה. בסר היה למנהל האמנותי של התיאטרון. גם כיום הוא סבור שאין מספיק תיאטרונים: "למעשה יש רק שלושה תיאטרונים במרכז וקצת פרינג' בתיאטרון תמונע. אין עודף של תיאטרונים. בכל זאת הולכים לתיאטרון, השאלה לאיזה סוג של תיאטרון".

כשנהפך למנהל האמנותי ראה בסר מול עיניו את תיאטרון דונמר בלונדון, שנוהל באותה העת בידי הבמאי הנודע סם מנדס. אכן מדובר בתיאטרון הראוי לחיקוי. "התיאטרון הזה ממוקם באמצע הווסט אנד", אומר בסר, "הרפרטואר שלו מורכב ברובו ממיינסטרים אבל הוא נועז יותר. זה סוג התיאטרון שרציתי לעשות בהרצליה. לתיאטרון כזה יש מקום".

אבל חלומותיו של בסר התנפצו על סלע המציאות. לתיאטרון לא היה אולם בית ותקציביו היו נמוכים. הוא החל את דרכו באוהל גדול שנבנה בגבו של היכל אמנויות הבמה בעיר. היה משהו חלוצי במעשה הזה. היו אף הפקות מעניינות כמו "תנינים" של יהושע סובול בבימויו של בסר. אבל "האוהל לא עמד בתנאי מזג האוויר", מספר בסר, "כל הזמן היינו בקשר עם התחנה המטאורולוגית - יהיה גשם או לא? תהיה רוח או לא?"

כעבור כשנתיים עבר התיאטרון להיכל אמנויות הבמה, אך השידוך היה בעייתי. בין השאר, הבמה היתה גדולה מדי ועלות התפעול לא התאימה לסטנדרטים של תיאטרון קטן. "לא מימשתי את החלום שחלמתי", מודה כיום בסר, "חשבתי שהאמצעים יגדלו, אבל זה לא מה שקרה". אחרי שבע שנים בתפקיד הוא פרש.

האם מרכיב הקהל, לדעתך, הוא קריטי בתיאטרון, או שיש להתעלם ממנו?

בסר: "תיאטרון ללא קהל לא קיים. אולי אני נמצא כיום בעמדה נוחה יותר כדי להגיד את זה".

אופירה הניג באה לאנסמבל ב-2007 בהזמנת בסר לביים את "גשם שחור". הדרך משם לניהול התיאטרון היתה קצרה. כהונתה החלה בינואר 2008, היא הצליחה לגבש אנסמבל שחקנים ובספטמבר של אותה שנה אף זכה התיאטרון לבית משלו, נאה למדי ואינטימי ובו 280 מקומות. ההצגות היו שנויות במחלוקת. הן זכו לשבחים אך גם להסתייגויות, לא רק מצד הקהל אלא גם מצד אנשי תיאטרון. דווקא בחו"ל נחלו הצלחה והוצגו בברביקן בלונדון ובפסטיבלים בפולין, בניו יורק, בפאריס ובציריך.

את התיאטרון הישראלי נהגה הניג לבקר בחריפות וראתה בו "אמנות בורגנית מתחנפת", כדבריה. היא התנגדה "לתיאטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם. זאת השתקפות של חשיבה הכי נמוכה", אמרה בראיון ל"הארץ" בספטמבר האחרון.

פיטוריה של הניג בתחילת החודש עוררו תגובה נרחבת. בין השאר נשלחו לראש העיר הרצליה, יעל גרמן, ולחברי דירקטוריון התיאטרון עצומות תמיכה בהניג, בחתימתם של יהושע סובול, איתי טיראן, ערן צור, עמרי ניצן, יאיר גרבוז, נאוה סמל, רוני סומק, רנה ירושלמי ואחרים.

הפרופ' גד קינר, שכתב גם הוא לראש העיר בעניין זה, קבע כי "קהל איננו נתון שצריך להיכנע לו. רוב התיאטרון הישראלי, המנסה לרצות את קהלו בכל מחיר, כבר השחית דורות של צופים, ששוב אינם מסוגלים למאמץ אינטלקטואלי ורגשי בתיאטרון ומחפשים ואף מוצאים בו המשך של ההיצע הוולגרי במדיה האלקטרונית. האנסמבל בהנהגתה של אופירה הניג שוחה נגד הזרם הזה. הוא רואה חובה לעצמו לשתף יוצרים ערבים ויהודים, לגעת ללא חנופה וריכוך בנקודות תורפה חברתיות ופוליטיות כואבות, ולראות בבמת התיאטרון כר לניסיונות ותהליכים ולא תעשייה להפקת תוצרים מלוקקים".

מי שלא מבין

אלא שמול כל זאת ישנו גם הצד האחר: גם הצגות האנסמבל המצליחות ביותר זכו לקהל זעום, וזאת אף בהשוואה לתיאטרונים בעלי רפרטואר לא שגרתי וחתרני. "ירמה", ההצגה המצליחה ביותר של האנסמבל ב-2009, הועלתה 27 פעם לפני 2,251 צופים; פחות מ"הדיבוק" של אנסמבל עתים ורנה ירושלמי (4,388), פחות מ"הצגה יומית" של תיאטרון הזירה (4,135) והרבה פחות מ"פולחן האביב" של תיאטרון קליפה (22,000). מספר הצופים הממוצע בכל הרצה של "ירמה" היה 83.

לא רק הקהל, גם האקדמיה המעניקה את פרס התיאטרון, שעם חבריה נמנים אנשי תיאטרון ואקדמיה, לא העניקה ולו מועמדות אחת בפרס להצגות אנסמבל הרצליה.

אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו"נפוחות מחשיבות עצמית". בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של "לא איכותיים". באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.

"קשה לעקוב אחרי הסיפור מרוב אמנות", אומר במאי תיאטרון. "'ירמה' למשל הוא סיפור פשוט, לא ברור למה הניג הציבה מכונת כביסה במקום נהר, וגברים בתפקידי הכובסות. אז צריך לצפות לזה שהקהל ידיר רגליו ויתנגד". במאי אחר אומר כי לא נהנה מהצגות האנסמבל. "הרגשתי אפילו כעס וחוסר סבלנות. כאילו מישהו אומר לי: אני החכם ואתה הקהל לא נחשב. זו התנשאות. תיאטרון הוא סוג של דיאלוג".

מיעוט הקהל היה הבעיה הקשה ביותר של האנסמבל, ונוצר הרושם, המוטעה כמובן, כאילו הקהל הוא אנטיתזה לתיאטרון טוב. "הצגות אנסמבל הרצליה מתאימות אולי לפסטיבלים בחו"ל, או לאירועים מיוחדים קצרי מועד", אומר איש תיאטרון נוסף, "אבל תיאטרון רפרטוארי הוא זקוק לקהל, זו האמנות היחידה שבאה לידי השלמה רק בנוכחות קהל. אם קהל לא בא - את מי תאשים? הקהל אינו טיפש, וכשקורה משהו מעניין הוא רץ אליו - הוא רץ לרנה ירושלמי והוא רץ לתמונע. פה זה לא קרה, וזה לא רק עניין של שיווק. התיאטרון הזה לא צבר מוניטין. היו כאלה שהיללו אותו, אבל הקהל לא מצא בו עניין. הוא לא מצא את הנישה שמגדירה אותו".

אחד מאנשי אנסמבל התיאטרון אומר כי "במשך כל השנים ניסו בתיאטרון להשיג חסויות מגופים מקומיים בהרצליה ומחוצה לה, אבל בכל פעם שנציגי הגופים האלה הגיעו לתיאטרון הם חזרו ואמרו שלא יתמכו. זה קרה בזמנו של גדליה בסר וגם של אופירה הניג. התחושה היתה שהאולמות הריקים ותגובות הקהל השפיעו על נותני החסויות הפוטנציאליים. המסר שעבר בתיאטרון הוא: ?מי שלא מבין אותי ואת האמנות שלי, לא מעניין אותי'. וזה נהפך לדגל".

תמיכה ציבורית גדולה

במכתבו לראש העיר קורא הפרופ' קינר לחדול מן "ההתבטלות בפני ההגמוניה הקולנית של התת-תרבות הבהמית להכעיס, שהממסד התרבותי בישראל קושר לה כתרים ומפטם אותם בתקציבים".

עם זאת, מתברר כי התמיכה הציבורית באנסמבל הרצליה יוצאת דופן: כ-84% מכלל תקציב התיאטרון; ההכנסה העצמית נעה בין 10% ל-12% (נתוני מכון המחקר פילת). זוהי פריבילגיה שתיאטרונים אחרים אינם זוכים לה. ההוצאה על שיווק ופרסום היתה בהיקף של ההכנסה העצמית.

ב-2005 הציג התיאטרון שש הפקות, שתיים מהן חדשות, שרצו 85 פעם במשך השנה. תקציב התיאטרון היה 3.4 מיליון שקלים וההכנסות העצמיות שלו הסתכמו בחצי מיליון שקלים - 16% מהתקציב. באותה שנה באו לכל הצגות התיאטרון 11,800 מבקרים בתשלום ועוד 3,780 בלא תשלום. הגירעון הנצבר היה כבר אז יותר מחצי מיליון שקלים.

ב-2008, בניהולה של הניג, הציג התיאטרון גם כן שש הפקות. מספר ההרצות שלהן ירד ל-79. מספר המבקרים בתשלום ירד ל-6,900 ואילו מספר המבקרים ללא תשלום עלה ל-8,185. בממוצע ישבו באולם בכל הצגה 87 צופים ששילמו בעד כרטיס.

ההקצבה הציבורית גדלה ב-2008 ל-3.8 מיליון שקלים ושיעור ההכנסה העצמית פחת ל-13%. הגירעון הנצבר גדל למיליון שקלים.

ההוצאה הממוצעת של התיאטרון על כל מבקר ב-2008 הסתכמה ב-696 שקל. בתיאטרונים אחרים, לעומת זאת, נעה ההוצאה הממוצעת למבקר באותה שנה בין 73 שקלים ל-252 שקל.

המגמה הזאת נמשכה ב-2009: התיאטרון העלה שבע הפקות שהוצגו 95 פעם. מספר המבקרים בתשלום ירד ל-5,881, מספר המבקרים ללא תשלום עלה ל-9,318. בכל הצגה ישבו באולם 62 בני אדם. שיעור ההכנסה העצמית בשנה זו ירד ל-12%. הגירעון המשיך לגדול והגיע ל-1.4 מיליון שקלים.

מדובר במספרים חסרי תקדים בהשוואה לתיאטרונים רפרטואריים גדולים וקטנים וכן לקבוצות תיאטרון. לשם השוואה: ההקצבה הציבורית לתיאטרון קליפה היא 1 מיליון שקלים ואילו ההכנסה העצמית שלו - 900 אלף שקלים. ההקצבה הציבורית לתיאטרון פסיק היא 667 אלף והכנסתו העצמית 1.4 מיליון שקלים. במצב שנוצר ההוצאה הממוצעת למבקר באנסמבל הרצליה ב-2009 המריאה לשיא של 799 שקל.

לאן יפנה אנסמבל תיאטרון הרצליה כעת? המכרז למנהל האמנותי הבא כבר יצא לדרך, והשאלה היא מה תהיה האג'נדה שלו. זהו כאמור מקרה מבחן.

אופירה הניג ביקשה שלא להגיב לכתבה.



אופירה הניג. נגד תיאטרון שמבקש לרגש


הצגת אנסמבל הרצליה בתקופת כהונתה של אופירה הניג: עירם של האנשים הקטנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו