בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אופרה | הדיווה של חייו

ההיסטוריה המשפחתית של רופוס ויינרייט תמיד היתה חלק מהמוסיקה שלו. לקראת הופעתו הראשונה בבית האופרה המלכותי של לונדון הוא מספר על ההשראה ששאב ממות אמו, על העתיד שמצפה לבתו התינוקת ועל הבחירה לעלות על הבמה לצד אביו ואחותו

תגובות

השם הרשמי למופע של רופוס ויינרייט בבית האופרה המלכותי בלונדון בחודש הבא - הופעתו הראשונה בבית האופרה אי פעם - הוא "House of Rufus". יש בו הדר, אבל רוחה של העונה בקובנט גרדן מתמצה בדרך הטובה ביותר בתת כותרת הלא רשמית, "חמישה לילות של קטיפה, זוהר ואשמה", שכן ויינרייט יציג על הבמה את ההיסטוריה האישית, המשפחתית והמקצועית שלו לצד אחותו מרתה ואביו, לודון ויינרייט השלישי, שישתתפו במופע.

בד בבד עולים גם שני שחזורים של קונצרט הקאמבק של ג'ודי גרלנד בקרנגי הול מ-1961 וגרסה בימתית של האופרה של ויינרייט, "פרימדונה". להצגת הבכורה העולמית של האופרה ב-2009 הגיע ויינרייט במעיל ויקטוריאני שחור ובצילינדר עשוי משי, בתוספת עניבה שחורה, צעיף משי לבן ומקל הליכה שקצותיו עשויים כסף. הוא גם גידל זקן מלא במיוחד לרגל האירוע. בן זוגו, יורן וייסברודט, מינהלן בתחום האמנויות, לבש חליפת ברוקאד בצבע שמנת וכובע קש.

"זה נכון, אני הייתי ורדי והוא היה פוצ'יני", מסביר ויינרייט. "במשך השנים המלה 'אופראי' שימשה את ידידי ואויבי כאחד לתאר את חיי ועבודתי. אבל הכל התחיל עם ורדי. אחריו המשכתי לפוצ'יני ושטראוס, ואז עברתי לוואגנר ולינצ'ק ולברג ולמלחינים אוונגרדיים יותר, שלמדתי להכיר ולאהוב את המוסיקה שלהם. אבל ורדי התחיל את הכל והוא נשאר בשבילי אבן הפינה ומספר אחת. חוץ מזה, ביקרתי בלא מעט אופרות שלו ושל פוצ'יני, והנימוס מחייב שהם יבואו לאופרה שלי".

ויינרייט היה בן 13 כשאמו, זמרת העם הקנדית קייט מקגריגל, הביאה הביתה הקלטה של הרקוויאם של ורדי. "הכל השתנה אז", הוא מספר. "ידעתי שקרה משהו משמעותי, אבל רק בדיעבד אני מבין שהמוסיקה הזאת היתה בעצם מין רקוויאם לילדות ולחיים המוקדמים שלי. היו מוות ולידה מחדש ונעשיתי למי שאני".

כל מי שמקשיב לשיריו האוטוביוגרפיים ברובם של ויינרייט מכיר את סיפורו בבהירות של עלילת אופרה: הלחצים הכרוכים בלידתו למשפחת אצולה מוסיקלית והמתחים המשפחתיים שצצו בעקבות גירושי הוריו; הגילוי המוקדם של המיניות; תקיפה מינית קשה שעבר בגיל 14 בהייד פארק; צריכת האלכוהול והסמים שכמעט הסבו לו נזק בלתי הפיך לראייה. כפי שאומר אחד משיריו המפורסמים ביותר, "Cigarettes and Chocolate Milk": "אלה רק שניים מהדברים שאני משתוקק אליהם/ כל מה שאני אוהב הוא קצת יותר חזק/ קצת יותר סמיך/ קצת יותר מזיק לי".

בשנים האחרונות ניכר שהוא מצא שלווה. בין השאר משום שווינרייט, בן 37, התבגר, אבל השפיעו עליו גם מותה של אמו בשנה שעברה, הזוגיות עם וייסברודט ואפילו האבהות. ויווה קתרין ויינרייט כהן נולדה לפני כמה חודשים לו ולבתו של ליאונרד כהן, לורקה.

"אחרי שאמי הביאה הביתה את התקליט ההוא, ההתבגרות מבחינתי קרתה יחד עם האופרה", הוא מספר. "לא היה לי שום עניין במודלים לחיקוי הפושרים של שנות ה-80, להיות ילד גראנג' או חובב רוק או להשתייך לתרבות האוניברסיטאית. הכל נראה לי קליל וקומי ומאוד פושר. היתה בכל אלה גם התעלמות ממה שקרה באמת, מחלת האיידס, וכבר אז היו לי רגשות גדולים ואפלים והאופרה היתה בשבילי מקלט שהתאים לאישיות היוצאת דופן שנפלה בחלקי".

הוא מספר שבגיל 14 כבר הכיר היטב "את מה שקורה בין הרגליים שלי", והרגיש "עמוס" בשאלות גדולות. "הייתי מוכרח לגשת לעניין והאופרה איפשרה לי לעשות את זה. זה נשמע נדוש, אבל לא בחרתי באופרה, האופרה בחרה בי. הייתי פשוט מטורף על כל העניין, כולל המגוחכות. נמשכתי למרוחקות, לחוסר מציאותיות, לאבסורד שבאופרה. העלילה היתה הרבה פחות חשובה בעיני במשך הרבה זמן. אהבתי את הרעש, ויצרתי עלילות משלי בראש. היה לי מושג כללי על העלילה אבל לא ידעתי את השפה, וככה למדתי את האופרה מבפנים החוצה. התחלתי ברגשות ועברתי הלאה אל העובדות הממשיות".

תשוקה לצד אובססיה

להתחיל ברגשות, זו אסטרטגיה שמשמשת אותו מאז כשהוא מתרגם את חייו לאמנות. מפליא בעיניו שמשוררים ידועים בכך שכתבו את הקינות המרגשות ביותר בעיניים יבשות. "אני לא מתרחק בכלל. אני אפילו מתקרב יותר מדי לחלק מהחומר", הוא אומר. "אני מחפש באופן פעיל את פיסות הכאב המוזהבות בכל מקום שאפשר למצוא אותן וכשאני מנגן את השירים, ברור לכל מי שנמצא שם שאני מעורב לא פחות ממנו".

ובדרך הוא כמובן למד את מלאכת כתיבת השירים. "אני נהנה מכך שיש מקום לכותב הפופ שיודע לעצב נוסחת פלא בת שתי דקות וחצי, או הימנון פוליטי נהדר או שיר אהבה שגורם לאנשים לקפוץ מהגג", אומר ויינרייט. "אבל שום דבר מזה לא יעזור לך לכתוב אופרה. המיומנות הזאת מוגבלת כשזה מגיע לתזמור, דרמה, שירה, בימוי ועוד מיליון דברים באופרה. זו צריכה להיות עבודה של אהבה, תשוקה ואובססיה".

ויינרייט למד מוסיקה קלאסית בקולג' זמן קצר - "ההשראה העיקרית שלי היתה בנים ופשוט כתבתי שיר אחרי שיר אחרי שיר כשהייתי צריך להתאמן וללמוד תיאוריה" - והוא זוכר שבמשך ימים ושבועות למד מוסיקה עתיקה, "וכשסוף סוף הגענו לוורדי, הקדישו לו שעה. המרצה הסביר שהוא לא מילא תפקיד חשוב בתמונה הגדולה. אבל הוא עדיין ממלא אולמות אופרה בכל העולם. בימינו קשה יותר להשיג כרטיס ל'אאידה' במקומות מסוימים מאשר למדונה. חשבתי שהם מחמיצים את העיקר בכל הנוגע לאופרה, שהוא בין השאר למלא כיסאות ולשעשע קהל גדול בתוך מגבלות התיאטרון, לטוב ולרע".

האופרה שלו, "פרימדונה", נכתבה בהזמנת המטרופוליטן בניו יורק, אבל ההזמנה בוטלה כשהם גילו שוויינרייט כותב את הליברית בצרפתית. "אמרתי להם את זה כמה פעמים, אבל נדמה לי שהם הניחו שאתרגם את הטקסט בחזרה לאנגלית", הוא מספר. "ולמען ההגינות, אולי רמזתי שאעשה את זה בשלב מסוים. אבל כשהפרויקט הלך והתקדם, נראה לי מגוחך לעשות את זה ולכן נפרדנו. זה היה נורא בזמנו, כי כילד ראיתי אופרות במטרופוליטן, כמעט גדלתי שם. אבל זה נתן לי תמריץ מטורף להעלות אותה על הבמה".

הרעיון צץ כשצפה בראיונות טלוויזיוניים של מריה קאלאס עם לורד היירווד. "בבת אחת הגיע הסיפור שהכרתי בו את הדמויות היכרות אינטימית וראיתי לנגד עיני את הכל", הוא אומר. "אני מאמין שהאופרות כבר קיימות ותפקידו של המלחין הוא רק להפיח בהן רוח חיים. אבל התהליך הזה הוא כמו להנחית בואינג 747 על מסלול הנחיתה של הקיום".

אש וקרח

ויינרייט אינו מהסס להודות שהאב-טיפוס של סיפורו על דיווה גוססת המחליטה אם לשיר שוב רחוק מלהיות בלתי ידוע, "אבל אהבתי את העובדה שאני יכול להסתמך על הרבה מקורות שכבר קיימים בתרבות, ואני גם יכול להסתמך על חיי כזמר שמודע לפחד להזדקן ויודע איך זה להתאהב - או לחשוק - ולהיות מנוצל".

לדבריו, העובדה שבזמן כתיבת האופרה חלתה אמו בסרטן שזורה לכל אורך היצירה. "זה היה קצת מתחת לפני השטח בזמנו, אבל כשבוחנים את האופרה מקרוב, חלק גדול ממנה עוסק במוות ובהתמודדות עם מצב שבו אתה צריך לסגור את מכסה הפסנתר ולהיות עם עצמך", הוא מסביר. "מה שהיה נהדר הוא שהיא, שהיתה זו שהביאה הביתה תקליטים של אופרה, הספיקה לראות את האופרה שלי לפני שמתה. אילו נשארתי עם המטרופוליטן, היא לא היתה מספיקה; באופן קוסמי, אני חושב שזה מה שקרה בעצם מלכתחילה".

האבהות שלו זימנה רובד חדש לדינמיקה הסבוכה ממילא של המשפחה, ואף שהוא אומר, "אנחנו בתחילת הדרך, זה פלא וזה מעורר השראה וכבר כתבתי שלושה שירים על בתי. אתם תשמעו הכל בשיר", הוא גם מצפה לימים שבהם בתו תכיר את סיפור חייו. "היא יכולה לחשוב מה שתרצה, אבל אני מניח שזה יהיה הרגע שהיא תחליט להיות מנהלת חשבונות. אני מקווה שהיא לא תלך לאיבוד במורשת העשירה שלה. אני לא רוצה שהיא תהיה רק יורשת של המורשות האלה".

פרק נוסף בתולדות המשפחה יירשם בקובנט גרדן בלונדון בחודש הבא. "אני נרגש אבל גם חרד ומפחד במידה הנכונה. אחותי כמובן כבר הופיעה שם (בתפקיד הזמרה בהפקת 'שבעת החטאים' מאת וייל בבלט המלכותי) ואני בעצם רק הולך בעקבותיה".

מאז מות אמו הוא עובד יותר עם אביו, "וזה קצת עצוב כי עשיתי את זה קצת בעבר, אבל זה לא נחשב 'כשר' כשהיא היתה בחיים. השילוב בין הקולות שלנו מדהים. זה קצת מעוות - הוא שר גבוה יותר ממני, ואני כמעט נשמע מבוגר יותר ממנו. עם מרתה אני יודע איפה אנחנו נמצאים: הכעס שלה מתנגש עם היציבות שלי. זה מצב של אש וקרח. עם אבא המצב שונה. אולי הסיבה לכך היא העבר הקשה שלנו. העובדה שהצלחנו לתקן אותו משתקפת במוסיקה. יש במופע סיפור אינטנסיבי שנפרש בצלילים בדרך שקשה לי להסביר. אני מניח שכמו הרבה דברים אחרים בחיים, אנחנו עדיין מנסים לפענח את זה".



רופוס ויינרייט. חרד במידה הנכונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו