בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם קולר על הצוואר: הצצה לפסטיבל "אינטימדאנס"

שלושה מהכוריאוגרפים המשתתפים בפסטיבל "אינטימדאנס", שייפתח מחר, חושפים את האידיאולגיה והביקורת שמאחורי העבודות שהם יצרו וגם יבצעו

תגובות

"הקיר הרביעי", אותה קונבנציה תיאטרונית של מחסום דמיוני המפריד בין המופיעים על הבמה לבין הקהל, הוא הנושא המרכזי של פסטיבל "אינטימדאנס" ה-12 שייפתח מחר בתיאטרון תמונע בתל אביב. הפסטיבל, שמנהליו האמנותיים השנה הם נאוה צוקרמן ועירד מצליח, יימשך ארבעה ימים ויציע לצופים שורה של עבודות מחול "אינטימיות" שמפלרטטות עם אותו קיר מטאפורי, בוחנות את גבולותיו ולרוב שוברות אותו.

פרט למופעים אורחים של נמרוד פריד והצמד ניב שינפלד ואורן לאור, יוצגו בפסטיבל 12 עבודות של מגוון יוצרים, ובהם דפי אלטבב, רנה שינפלד, מיכל הרמן, דינה זיו ושיר מדוצקי.

שלושה מהכוריאוגרפים המשתתפים בפסטיבל הם גברים בשנות ה-30 לחייהם, שכל אחד מהם חיבר סולו ויבצע אותו בעצמו. אף שמדובר בשלושה רקדנים-יוצרים בעלי רקע וסגנון שונים בתכלית, שלושתם יצרו עבודות בעלות נפח אידיאולוגי המבקשות לבטא ביקורת כלשהי, חברתית או פוליטית.

הלל קוגן: עד אפיסת כוחות

הלל קוגן בחר להציג בפסטיבל את פרשנותו ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי. הוא מספר שהבחירה המוסיקלית נטועה ב-2004, אז ביצע את גרסתה של מארי שווינאר ליצירה, בעת שרקד בבלט "גולבנקיאן" הפורטוגלי. "זו היתה אחת החוויות המדהימות שהיו לי והיא הותירה רושם מאוד גדול", אומר קוגן. "אבל תוך כדי העבודה הבנתי מה אני יכול לעשות עם זה, או איך אני, ככוריאוגרף, הייתי מפעיל את זה. זו היתה פנטסיה שהתבשלה לה".

קוגן, בן 36, נולד בתל אביב ובצעירותו גילה עניין בתחום המשחק. הוא למד במגמת תיאטרון בבית הספר תלמה ילין בגבעתיים, אולם עד מהרה נמשך אל המחול: למד בבת דור, רקד באנסמבל בת שבע, הצטרף ללהקת מחול בשווייץ ולבסוף התגלגל לליסבון, שם רקד ב"גולבנקיאן" במשך שבע שנים. בין לבין הוא נסע לניו יורק והשתלם בסטודיו של מרס קנינגהם. ב-2005, לאחר שנסגרה הלהקה הפורטוגלית, אוהד נהרין הזמין אותו להיות מנהל החזרות של אנסמבל בת שבע, תפקיד שהוא ממלא עד היום. לאורך השנים פעל ככוריאוגרף ויצר שורה של עבודות במסגרות שונות, בין השאר ב"גוונים במחול" וב"הרמת מסך".

את המוסיקה של סטרווינסקי, שחוברה ב-1913 בעבור בלט רוס, מתאר קוגן כ"גרפית". "לא סתם הוחלט בוולט דיסני ליצור בעבורה אנימציה ב'פנטסיה'", הוא אומר. "אני מרגיש שהיא מספרת סיפורים ויזואליים ואני מתחבר לסיפורים האלה. היא מעוררת בי השראה והנושאים שלה מאוד מדברים אלי: הקרבה, פולחן, קורבן, שאלות של זהות, ברבריות מול תרבותיות, קהילה מול יחיד, מיניות, חושניות, אביב, הזדווגות".

את הנושאים של היצירה המקורית ביקש לבחון בהקשר עכשווי: "היצירה מתארת סיפור שמתרחש ברוסיה הפגאנית, על שבט שמקיים פולחן או טקס שבסופו מחליטה הקהילה להקריב נערה בתולה. אז חשבתי על הפולחן היום ותהיתי כיצד מביאים היום קורבן, או מהו מקומו של הקורבן כעת". ברוח זו הוא יצר רצף של דימויים ויזואליים שמתייחסים לאתוס ההקרבה, תוך שהוא עושה שימוש בשלל אביזרים, כמו דגלונים, מגפון, נעלי עקב, מכל קטשופ, בקבוק משקה קל ועוד.

השימוש המסיבי באביזרים, מסביר קוגן, הוא תולדה של הרצון להיות בהיר ולהעניק לכל קטע משמעות קוהרנטית. לדבריו, הוא מודע למלכודות הדידקטיות שצופנת אסטרטגיה זו, אך מסביר כי הוא מקפיד על בהירות שאינה "האכלה בכפית". הניסיון להביא לבמה דימויים ברורים, הוא מוסיף, נובע בעיקר מתוך הביקורת שהוא מותח על המחול העכשווי ומה שהוא מכנה "המחלה שלו": חוסר היכולת לתקשר כהלכה.

"לעתים קרובות יש פער בין מה שמופיע בתוכנייה, שיכול להיות מאוד מעניין, לבין מה שהקהל מקבל על הבמה", טוען קוגן. "הקהל חש שאינו מבין את מה שהוא רואה, אז או שהוא יוצא טיפש או שהוא יוצא משועמם. לכן אני כל כך משתדל שהדברים יהיו בהירים. גם כצופה אני רוצה להבין, ואני לא מתבייש בכך שהעבודות שלי הן סיפוריות. אין לי יומרה ליצור משהו מופשט או מחול טהור. זה לא מעניין אותי".

לאורך היצירה, שנמשכת כ-35 דקות, מצטט קוגן משפטים ומחוות של שלל כוריאוגרפים ידועים, בהם ניז'ינסקי, פינה באוש, מוריס בז'אר, מץ אק ונהרין. "אני קורא לזה 'הפנתיאון של רוחות הרפאים של המחול'", הוא מחייך. חלק מהציטוטים אף לקוחים מגרסאות מפורסמות שנוצרו לאורך השנים ל"פולחן האביב", יצירה שזכתה לאינספור פרשנויות כוריאוגרפיות.

אשר לתפקידו כמבצע, מדובר ביצירה אינטנסיבית מבחינה פיסית, ובמהלכה מתיש עצמו קוגן עד אפיסת כוחות. "זה הגיוני שכרקדן אני צריך לעבור שם שחיטה", הוא אומר. "זה משרת את התמה של עוד ועוד עד אובדן, של שחיקה, של רפטטיביות, של 'לרוץ עד שנופלים'. בדקתי איך אני יכול לעבור כרקדן על הבמה חוויה שתהיה מבחינתי הקרבה. לשים את עצמי, את הלל, כקורבן. את הבשר שלי, לא את הרעיונות שלי".

לאו לרוס: תחושת מחנק

לאו לרוס יעלה בפסטיבל סולו ששאב את השראתו מחייו בישראל ומהחוויות השונות שנקרו בדרכו בשש השנים שחלפו מאז בואו לארץ מאירופה. בין השאר, הושפע מהיחס ששמור בישראל למהגרי העבודה האפריקאים. "היו דברים שרציתי לומר", הוא מסביר, "דברים אישיים שקשורים אלי, לתרבות שלי, למקום שממנו אני מגיע ולישראל".

לרוס נולד לפני 30 שנה בגוואדלופ, מושבת איים צרפתית בים הקריבי, והחל לרקוד בצעירותו. כשהיה בן 13 התקבל לקונסרבטוריום הפאריסאי, עזב את המשפחה והתמקם בצרפת. עם סיום לימודיו רקד בלהקות אירופיות, בהן "קארט בלאנש" הנורווגית ולהקתו הבריטית של וויין מקגרגור, "רנדום דאנס".

ב-2005 הצטרף לבת שבע, ולאחר שלוש שנים עזב את הלהקה והקים עם כמה יוצאי בת שבע את להקת "מריה קונג", שאותה הוא עומד לעזוב. "החלטתי שברצוני לעבוד כפרילאנסר", הוא אומר בקצרה על נסיבות עזיבתו, אך מבהיר כי כמייסד תמיד יחוש קרבה אל ההרכב.

מה היו אותן חוויות שהשפיעו על היצירה? לרוס מסביר כי בישראל היתה התעניינות רבה בכל הנוגע לצבע עורו ולתרבות שממנה הגיע הרבה יותר מאשר באירופה. "בכל הלהקות האחרות שבהן עבדתי זה לא היה ברור כמו כאן", הוא אומר, "שאנשים הסתכלו עלי ככה ושזה מה שהם התעניינו בו - שאני שונה, שאני שחור, שאני מגיע מתרבות מסוימת. באירופה לא הרגשתי את התביעה להביא את זה".

לסקרנות הישראלית הישירה יש שני צדדים, הוא מבהיר. אפשר לראות בה גילוי עניין באיכות תרבותית יוצאת דופן, כזאת שגרמה ללרוס לחוש לעתים יקר ערך. אולם חוסר העידון שהתלווה לסקרנות הזאת גרם לו לחוש גם כמי שמתבוננים בו בצמצום, כמו על חבילה. "מצד אחד זה מושך כי זה מאוד כן ויורד למהות הדברים", הוא אומר, "אבל מצד שני, זה גובל בדעות קדומות. היו רגעים שהרגשתי שזה חונק אותי, שהייתי לכוד בתוך דימוי כזה שיש לאנשים".

את תחושות אלה ביקש לרוס להביא לבמה, בין השאר באמצעות קולר כתום שהוא עוטה על צווארו, שאליו מתחבר בשלב מסוים חבל ארוך שכמו שולט על תנועתו ומגביל אותה. "הסולו מדבר על המאבק למצוא עצמאות, לרצות שיסתכלו עליך כאינדיבידואל עצמאי", הוא מסביר. "הקולר יכול להיראות כמו שרשרת או כמו תכשיט יפהפה ויקר ערך, אבל הוא גם יכול להפוך לקולר שחונק אותך".

ליצירה, שאורכה כ-12 דקות, החליט לרוס לקרוא "PTP", קיצור של הביטוי האנגלי "Point to Point", שמרמז על הניסיון של לרוס לקחת את הקהל למסע מנקודה אחת לנקודה אחרת. זה מהלך בעל שלושה שלבים שאותם הוא מכנה "הזמנה", "תקשורת" ו"מעורבות". אך לשם היצירה יש גם משמעות אישית: זה הקיצור שמשמש את שדה התעופה של גוואדלופ, שממוקם בעיר פונט-א-פיטר, מספר לרוס.

בחלקו האחרון של המופע שולף לרוס אלמנט ביקורתי מפורש יותר: שיר המחאה "Mississippi Goddam" של נינה סימון מ-1964. "מה שאני אוהב בשיר הזה", אומר לרוס, "הוא שהיא מעבירה את המסר, המלים מאוד ברורות ומאוד ביקורתיות, אבל היא עטפה אותו במוסיקת ג'ז קצבית ומרוממת רוח. חשבתי שזה מבריק: להבהיר את הטענה שלך אבל ללא כעס, מבלי להיות מרדני. כי אז אתה עלול לסגור אנשים, אתה פשוט נובח עליהם".

ולמרות הביקורת, לרוס מבהיר שהוא רואה את עתידו בישראל. "זה המקום שבו שהיתי הכי הרבה זמן מאז שעזבתי את גוואדלופ", הוא מספר, "וזו הפעם הראשונה שאני נשאר במקום אחד, אף שאני מחליף מקומות עבודה. אני אוהב לחיות כאן ואני אוהב את האנשים שאני מכיר".

יובל גולדשטיין: הערבי שבתוכנו

יובל גולדשטיין, בן 35, הגיע אל המחול בגיל מאוחר יחסית, רק באמצע שנות ה-20 לחייו. הוא החליט ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים לאחר שחרורו מצה"ל, אולם "בזכות העובדה שהעיפו אותי מהלימודים, פעמיים, התגלגלתי למחול". הוא לא למד ריקוד באופן פורמלי ("אני חושב שזה יצר אפילו יתרון"), אלא בסדנאות ותוך כדי פעילות - בעיקר במשך שנתיים שרקד בתיאטרון קליפה ושנתיים נוספות בלהקת המחול "Sisyphe Heureux" בפאריס.

בפסטיבל יעלה גולדשטיין את "מוניר", עבודה בת 12 דקות שמשקפת את אישיותו הקומית, שבולטת גם בשיחה השגרתית מחוץ לכותלי התיאטרון. כיצד נולדה העבודה? "כל הזמן מתרוצצות לי עבודות בראש", הוא בוחר להשיב בכלליות. "אני קורא משפט ורואה בו עבודת מחול. אני קורא לעצמי אמן אימפרוביזציה ומבחינתי זו האמנות שלי - אני יכול עכשיו לקום ולעשות כאן אימפרוביזציה, ומתוך יהירות אני מאמין שהיא תהיה מעולה".

כבר בתחילת הדרך, הוא מספר, החליט לשלב בפסקול את "אין לי ארץ אחרת" שכתב אהוד מנור והלחינה קורין אלאל: "אני חושב שזה שיר יפהפה ואני לא רואה אותו כשיר לאומי או כמשהו שמדבר דווקא על ישראל. הוא מדבר על ישראל, אבל אני מחבר אותו לכך שכל אדם יכול להרגיש כך. ותמיד היה לי קשה עם זה שאנחנו לא רואים שגם לפלסטינים יש בלב את השיר הזה - אין להם ארץ אחרת. לאף אחד בעולם אין ארץ אחרת, יש לו רק את המקום שבו נולד. גם אם יש לו דרכון זר".

כדי להציב את השיר בהקשר החדש, שילב גולדשטיין לפניו קטע שלם שבו הוא מגלם דמות של גבר ששמו מוניר. "מוניר הוא בחור ערבי", אומר גולדשטיין, "זה שם שאני אוהב והרגשתי שבקלות אני יכול להיות מוניר. זה נובע מכך שאני מרגיש שאנחנו לא רואים בכלל את האפשרות שלנו להיות באותה מידה פלסטינים, כמו שהיינו נרדפים במקומות אחרים. קשה לי עם ההתעלמות הזאת מכך שאנחנו פה ביחד, שיש עוד בני אדם. והרגשתי שבכולנו יש איזה ערבי".

בשלב מסוים נשברת אווירת הבדיה וגולדשטיין קורא במהירות טקסט פרי עטו, שנשמע כמו בליל מחשבות על יחסיו הממשיים עם אשתו הטרייה, הרקדנית מיכל אליס. כוחו של הקטע נובע מהכנות שבוקעת מהטקסט. מדובר בתמלול של משפטים שהקליט את עצמו אומר, הרהורים לקראת יום החתונה הגורלי. "לא היה לי קל להתבגר, לבחור ולצמצם אופציות", הוא מתוודה. "קשה לי עם הרעיון שמפני שאתה בזוגיות, אתה צריך למנוע מעצמך דברים מסוימים".

לא ברור כיצד תוכנו של הטקסט מתיישב עם חלקו הקודם של המופע, שנשא ערך פוליטי. אולם לאחר הצפייה בהמשך היצירה - שבו יוצק גולדשטיין כוריאוגרפיה שמצטטת מ"ירח מלא" של פינה באוש על רקע נוקטורן של שופן - מתבהר המהלך האסוציאטיבי ומתנדף הצורך לחפש הגיון.

הקשר הישיר עם הקהל, שמאפיין את העבודה הנוכחית, הוא חלק אינטגרלי מעשייתו השוטפת. "אין לי כמעט עבודות שאינן מתייחסות לקיר הרביעי", הוא אומר, "אני חי את הקהל. אני כל הזמן יודע שיש קהל ואם אני רגע פוקח עיניים אני רואה עיניים. אם אני מנסה לנתח למה מחמיאים לי על יכולת האימפרוביזציה שלי, אני חושב שאחד הסודות הוא שאני כל הזמן בדיאלוג מסוים עם הקהל, ואולי הוא מעריך את זה".



הלל קוגן. ברבריות מול תרבותיות


יובל גולדשטיין. קשר ישיר עם הקהל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו