בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ג'וניור בויז" - אלגנטי, מעודן ויוקרתי

אם האלבום החדש של "ג'וניור בויז" היה משקה, הוא היה וודקה מרטיני עם שבבי קוויאר בלוגה, שמוגשת בכוס קריסטל

תגובות

אלמלא היו מגיעים "ג'וניור בויז" להופעה בישראל (21.7 ב-TLV) ספק אם הייתי טורח לכתוב על אלבומם החדש, "It's All True". לא משום שהוא אינו ראוי - זהו דווקא אחד מאלבומי הפופ הטובים ששמעתי השנה - אלא מכיוון שאת כל הסופרלטיבים שאני עומד להרעיף עליו כבר שפכתי בביקורת על "Begone Dull Care", הקודם של הצמד הקנדי שיצא ב-2009 (ורפיטיציה היא אחת החרדות הגדולות ביותר של מבקר המוסיקה). אלא שמרגע שנודע לי על בואם של ג'רמי גרינספן ומאט דידמס - חריגות טרייה, משמחת ורלבנטית בתוך החגיגה הגריאטרית שנוחתת עלינו הקיץ - נתקעתי על "It's All True".

כבר חודש שלם שהוא מתנגן לי בסלון בלופ, מה שהפך את הטקסט שלפניכם לבלתי נמנע. מי שהיה בהופעה המעולה של "קאט קופי" בשבוע שעבר כבר בוודאי מבין שאת תקציב ההופעות כדי לשים על הצעירים שמרימים מסיבה ולא על הפנסיונרים שנשמעים כמו צל של עצמם.

כמו קודמו, גם "It's All True" מזכיר שפופ לא חייב להיות צעקני, אגרסיבי ופרחי על מנת לתפוס את האוזן ולנגוע. בעוד ש"Born this Way" של ליידי גאגא הביא את זילות הפופ לנקודת קיצון בכל פרמטר קיים - בצליל, במנגינות, בטקסטים, בתמות ובמחיר שהוא עולה לצרכן - "ג'וניור בויז" הם האופוזיציה הלוחמנית ביותר שאפשר היה לבקש לו; הם דוגלים במרומז, האלגנטי, המעודן, החלקלק והיוקרתי. אם "It's All True" היה משקה, הוא היה וודקה מרטיני עם זית סורי על קיסם עץ אלון ושבבי בלוגה, שמוגשת בכוס קריסטל.

הכוח היצירתי המוביל ב"ג'וניור בויז" הוא הסולן ג'רמי גרינספן, מהאנשים האלה שיודעים לעשות הכל (מזל שהוא לא חתיך, אחרת זה בכלל לא היה הוגן). הפלצטו המפתה והלחשושים הקטיפתיים שלו מובילים את השירים בביטחון של פלייבוי על קוקאין, החיבור החזק למועדונים לימד אותו את כוחן של הדקויות ואפקטיביות הבייסליין, ההערצה ל"שפנדאו בלט" ו"דפש מוד" חידדה את הצורך במלודיות חזקות, והיניקה מפרינס הבהירה את סגולותיו האפרודיזיות של הFאנק האלקטרוני. הגם שהוא פחות ישיר, בוטה וכמובן שחור - בהגשה באסתטיקה - אפשר לחוש בנוכחותו של פרינס לכל אורך האלבום.

קחו למשל את בלדת חדר המיטות "Playtime", שהמקצב, המבנה והאורך שלה נשענים על "The Beautiful Ones" של פרינס, כשההבדלים טמונים באיפוק של גרינספן לעומת הייצריות של הננס החרמן ממיניאפוליס. היכן שהליבידו של פרינס עובד שעות נוספות, גרינספן מקרר אותו עם שימוש היקפי בסינתיסייזרים. אצל פרינס, אף שהיו מכריעים ליצירת הצליל שכה מזוהה עמו, הם נותרו חלק ממכלול עשיר; אצל "ג'וניור בויז" הם מונחים שכבות על גבי שכבות ואחראים לתנועה, הטקסטורה והמלודיה.

המתח בין הדרייב הFאנקי המסוגנן לאלקטרוניקה מניע גם את שאר השירים באלבום. בין שזה "The Reservoir", שיר שקט נוסף שמזכיר את הרגעים שבהם פרינס חשב שהעיקר זו הרומנטיקה; או "You'll Improve Me", "Second Chance" ו-"Truly Happy Ending" הקצביים יותר.

זה קצת משונה שהשיר הטוב ביותר ב-"It's All True" הוא גם זה שהכי פחות מאפיין אותו. "Banana Ripple", שסוגר את האלבום, נשמע פחות מוקפד ויותר משוחרר מכל מה ש"ג'וניור בויז" הציעו עד היום. הוא מרגיש כמו ג'אם דיסקואי חי של סיקוונסים ולופים, ואף שאינו משויף והרמטי כמו שבעת השירים שלפניו, האנרגיה שמשתחררת ממנו קרובה יותר לרמיקסים שביצעו מפיקי דאנס כמו "הוט צ'יפ", יואן פירסון וקרל קרייג ל"ג'וניור בויז". בהופעה הוא בטח נשמע עוד יותר טוב.

"ג'וניור בויז", "It's All True" (דומינו)



''ג'וניור בויז''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו