החיים, הוראות שימוש

א"ב יהושע מתגעגע לספרדיות שלו, דליה רביקוביץ מתמודדת עם יתמותה, וש"י עגנון כואב את השמדת עירו. פרופ' ניצה בן-דב, שספרה החדש מאיר את הצדדים האוטוביוגרפיים ביצירתם של סופרים ומשוררים ישראלים

מיה סלע
מיה סלע
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע
מיה סלע

ב-2004 הצהיר הסופר א"ב יהושע כי לעולם לא יכתוב אוטוביוגרפיה, משום שלדבריו דרושים שני תנאים למעשה כזה: הרגשה של חשיבות עצמית וטראומת ילדות, ולו אין תחושת חשיבות עצמית והוא גם לא חווה טראומה גדולה בילדותו. אלא שכל זה לא מפריע לפרופ' ניצה בן-דב לנתח את ספרו האחרון "חסד ספרדי" כספר אוטוביוגרפי.

בן-דב עושה זאת בספרה החדש "חיים כתובים - על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות" (הוצאת שוקן), שבו היא בוחנת את הצדדים האוטוביוגרפיים ביצירתם של 11 סופרים. היא מתארת את ההתמודדות הנפשית של עגנון עם הבשורה שעירו בוצ'אץ' נכחדה כליל בשואה, כותבת על עובדת יתמותה של דליה רביקוביץ העוברת כחוט השני לאורך כל יצירתה, על הסוד המשפחתי של חיים באר שנחשף בשני רומנים, בבדיוני באופן מעוות ובאוטוביוגרפי באופן אמיתי, על הגעגועים של א"ב יהושע אל יצירתו הנועזת, הפרובוקטיבית, המוקדמת, על האוטוביוגרפיה החלקית, ה"נקייה", של מאיר שלו, על פרקי הזיכרונות של ששון סומך מבגדאד, על כאב שתי המולדות של סמי מיכאל, על ילדותו המוקדמת של ס. יזהר, ועל הכמיהה לאירופה של עמוס עוז.

כאשר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ראה אור באנגלית, הציגה אותו הוצאת הרקורט כאוטוביוגרפיה. באותיות לבנות וזוהרות שלא הותירו כל ספק נכתב על הכריכה הקדמית כי מדובר ב"ממואר". "הוצאת הספרים האמריקאית לא היתה מוכנה לקחת את הסיכון ולשווק את הספר כ'סתם' רומן כפי שהוא שווק והתקבל בישראל", אומרת בן-דב, שמציינת בספרה כי הדבר היה למורת רוחו של עוז. "הוא לא חשב שיש להטביע על ספרו תוויות המכוונות את הקורא לקריאה מסוימת ובכך מצמצמות את הבנתו. ז'אנר הזיכרונות, כך חשב, איננו ז'אנר יוקרתי במיוחד".

עוז רצה שהקוראים יתייחסו אל "סיפור על אהבה וחושך" כאל רומן ולא כאל וידוי. ז'אנר הווידוי נחשב, כאמור, נחות יותר בעיניו. אלא שנדמה שההבחנות האלה אבדו מן העולם. הריאליטי הטלוויזיוני חילחל גם אל הספרות היפה, וכעת גם הסופרים מרבים להתוודות.

"הווידוי האישי לא אופייני לספרות העברית שהיתה ספרות של קולקטיב, שיצרה מציאות לפני שהמציאות היתה. הספרות העברית יצרה את הציונות, את השפה המדוברת לפני שזאת התגלגלה על לשונם של בני תמותה. סופרי דור התחייה דיברו יידיש, פולנית ורוסית אבל כתבו עברית. הם חיקו את שפת הרחוב כשלא היתה עדיין שפת רחוב. הספרות העברית היא ייחודית בכך שהיא חיקתה דבר שלא היה בנמצא. היא המציאה מדרגים של שפה, שכבות של שפה, בלי שאלה היו קיימים במציאות. הסופרים חלמו ודיברו וצחקו ורבו בפולנית ברוסית, באוקראינית, בגרמנית וביידיש אבל כתבו עברית".

מחוזות הנפש

בן-דב היא פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספריה הידועים הם: "בכיוון הנגדי", קובץ מחקרים על "מר מאני" של א"ב יהושע (הקיבוץ המאוחד), "אהבות לא מאושרות - תסכול ארוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון" (עם עובד), "והיא תהילתך, עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז" (שוקן).

לטענתה, הספרות שנכתבת היום מחקה את החיים. "היום אנחנו הולכים על אינדיבידואליזם קיצוני ועל החצנת טראומות. כבר אין שטיח שהטראומות והפצעים מוחבאים תחתיו. עכשיו השטיח מגולגל וכל הטראומות מונחות על הרצפה החשופה, והפצעים הפעורים מגיחים מכל פינה. הסופרים מלקטים אותם וכותבים עליהם בגלוי ובלי עכבה. גם סופרי דור תש"ח, הדור שהמציא את המושג 'גוף ראשון רבים', נסחפו לאחרונה בגל האינדיבידואליסטי והחלו לכתוב רומנים אוטוביוגרפיים. הראשון שהחל בכך היה דווקא ס. יזהר ב'מקדמות' ב-1992 והלך בעקבותיו לאחרונה חנוך ברטוב שכתב את 'מתום עד תום', רומן אוטוביוגרפי גלוי ומוצהר. המגמה הזאת הולכת וסוחפת את כולם, את הסופרים הוותיקים ואת הסופרים הצעירים".

לדבריה, בחרה ביצירות הטובות ביותר לטעמה ובאמצעותן הראתה איך המגמה האוטוביוגרפית נהפכת לאמנות. "לא בחרתי ביצירות שלדעתי אין להן ערך ספרותי, רק בכאלה שיכולתי להצביע על האמנותי והספרותי שבהן".

א"ב יהושע היה, לדבריה, אמביוולנטי כלפי התייחסותה לספרו "חסד ספרדי". "אנחנו מלמדים באותה מחלקה באוניברסיטת חיפה והוא חבר קרוב שאומר לעתים קרובות את אשר על לבו. בעניין זה הוא אמר: 'מה פתאום את מסתכלת על 'חסד ספרדי', שהוא רומן ככל הרומנים הקודמים שלי, כעל אוטוביוגרפיה?" אז אמרתי לו, 'מוזס זה אתה, אין מה לעשות'.

"למעשה הוא חילק את עצמו בספר לשלוש פרסונות: הצלם, שהוא האמן החזותי, הבמאי שהוא יהושע המאוחר, וטריגנו התסריטאי שמבטא את הליבידו שהנביט את היצירות המוקדמות שלו שנחשבו מנותקות מזמן ומקום, יצירות סוריאליסטיות, והוא, בולי של היום, מתגעגע אל הצד הייצרי והספונטני הטבוע ביצירותיו המוקדמות האלה ואל עצמו אז כאמן אותנטי ההולך אל מחוזות נפש חשוכים וראשוניים. ב'חסד ספרדי' יהושע עושה לעצמו רטרוספקטיבה, מעין חשבון נפש אמנותי. אז זאת לא אוטוביוגרפיה? זה בהחלט סוג של אוטוביוגרפיה ספרותית".

יהושע גם לא אהב את האמירה של בן-דב ולפיה הוא חוזר אל הספרדיות שלו. "'חסד ספרדי' מבטא לא רק געגוע ליצירה המוקדמת אלא גם געגוע למוצא שלו. בסתר לבו, לדעתי, הוא יודע שאני ואחרים צודקים. הוא בעצם מיטלטל בין שני הקטבים האלה של הספרדיות החמה והגמישה לבין הרציונליזם של האשכנזיות הקשוחה".

לדברי בן-דב, ההחלטה אם יצירה מסוימת היא בדיונית או אוטוביוגרפית היא עניין של מינון, של מודעות ושל הצהרה. "כי בכל יצירה 'בדיונית' יש אלמנטים אוטוביוגרפיים וכל אוטוביוגרפיה מכילה יסודות של המצאה, בדיון ודמיון".

גם המחקר השתנה. כבר לא מתעסקים רק בטקסט אלא באוטוביוגרפי, באישי.

"נכון מאוד. פעם היה הטקסט לבדו המצע האחד והיחיד העומד לחקירה, דיברו על 'מות המחבר', המחבר וחייו לא נשקלו בדיון הספרותי. גם השאלה מי הם הפרוטוטיפים ששימשו את המחבר בבניית דמויותיו לא היו חלק מהמחקר. למען האמת, עד היום לא מעניינת אותי האשה ששימשה פרוטוטיפ לשירה של עגנון. האם היא היתה באמת אחות? האם היא באמת לא רצתה ללדת? האם באמת היא התנסתה בסאדו-מזוכיזם?".

כיום, היא אומרת, כריאקציה ל"מות המחבר" החל המחקר לשוב לקשר שבין האדם הכותב לדברים שהוא כותב. "בגל האוטוביוגרפי הנוכחי, שבו הסופר הוא המספר וגם הגיבור - אי אפשר עוד להתעלם מהמחבר ומחייו. נכון שמתקיימים יחסי גומלין בין מה שהסופרים מעזים לספר על עצמם ולהודות שזה הסיפור שלהם לבין מה שמעז המחקר לעשות. היה לי קשה להנפיק ספר כזה, עד היום אני לא לגמרי שלמה אתו. יש במבוא גם קטע אפולוגטי שבו אני מנסה להסביר שמה שמעניין אותי בניתוח היצירות הוא הצד האמנותי שלהן. זה נכון שיש בדברים שאני כותבת קצת מציצנות, אבל היצירות האוטוביוגרפיות מעניינות אותי בעיקר מצדן האמנותי".

את רוב הסופרים שהיא כותבת עליהם היא מכירה באופן אישי, חלקם ידידים קרובים שלה. היא מספרת על המורה "המוערך והאנושי" פרופ' שמואל ורסס שאצלו למדה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה ממנו עצה שלא השתמשה בה: "הוא אמר לי לא לחקור את הסופרים העכשוויים. הוא הציע שאלך לקלאסיקה של הספרות העברית. לא רק לעגנון, שאני ממילא חוקרת, אלא גם לסופרים אחרים, כמו ברדיצ'בסקי, גנסין, ברנר ואחרים. הוא אמר שהדור הבא יבוא ויחקור את הסופרים בני דורנו, אנחנו מנועים מלחקור אותם. יבואו אלה שלא הכירו אותם אישית ויחקרו אותם באופן אובייקטיבי. דבריו אלה של פרופ' ורסס מהדהדים בראשי תמיד כשאני כותבת על סופרים שאני מכירה באופן אישי. יש לי יחס אמביוולנטי למושאי מחקרי בגלל ההיכרות האישית עמם, ועם זאת זה מרתק אותי לכתוב על יצירותיהם".

בן-דב מצביעה על כך שגם סיפור החיים שלה השפיע על הבחירות שלה. את הפרק על דליה רביקוביץ ומוטיב היתמות ביצירתה היא כתבה קרוב למות אביה שלה. "אבא שלי מת ומאוד התחברתי לתמה הזאת ביצירתה של רביקוביץ. קראתי לפרק על רביקוביץ 'אבא מת' וחיפשתי אותו ואת השפעתו עליה ביצירתה. לי קשה לחשוף את עצמי, אז דרך טקסטים של אחרים אני כותבת את עצמי. הלכתי דווקא לפרוזה של רביקוביץ שבה היא כותבת בצורה הכי בוטה, הכי יבשה, הכי קרה, הכי חשופה, על מה שקרה לה ולמשפחתה בילדותה, בגיל שש. השוויתי את זה לשירה שלה וראיתי איך בשירה היא הרבה יותר מעודנת. רואים שהיא משוררת ולא פרוזאיקונית".

לטענתה, גם לעיסוק שלה בששון סומך ובסמי מיכאל יש ממד אוטוביוגרפי. בעבורה "סומך הוא אנטיתזה לסמי מיכאל. שניהם אמנם כותבים על בגדאד, אבל סומך כותב זיכרונות אמיתיים שחיים בקרבו ומדבר על הצד הנוסטלגי של בגדאד, על החידקל כנהר שהיה חלק מנוף ילדותו. יש לזה קסם מפני שלאנשים שהם לא מעיראק, החידקל הוא חלק מגן עדן. זה מיתוס גן עדן בעבורנו כמו שהירדן הוא מיתוס נחשק בעבור הנוצרים".

את בגדאד האמיתית של סומך השוותה בן-דב לבגדאד הספרותית של מיכאל. "בסך הכל, הדקל, החידקל והנענע הם חומרי המציאות של שני ילידי בגדאד אלה, אבל כל אחד מהם לש את החומרים המציאותיים באופן אחר: האחד כסוציולוג, כחוקר וכ'זכרן', והשני כסופר וכ'ממציאן'".

היא כותבת גם על ספרו של אסף ענברי "הביתה" העוסק בקיבוץ אפיקים, שגם אליו יש לה קשר אישי. "בצבא הייתי בנח"ל והיינו בהכשרה בקיבוץ אפיקים. הקיבוץ היה אז יישות טוטאליטרית. הכריחו אותי לעבוד בלול ועד היום יש לי צלקות מהעבודה המפרכת הזאת. לכן, עניין אותי לקרוא על איך בן אפיקים כותב ביוגרפיה של מקומו.

"ענברי עשה מעשה הרואי. הוא סיפר את תולדותיה של התנועה הציונית דרך הפריזמה של קיבוץ אחד. הראיתי שהוא משתמש במיתוסים של המקרא, גם ב'לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך' וגם ב'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת'. כלומר, הוא נותן בספרו ביטוי מודרני למיתוס ההליכה אל הארץ המובטחת ולמיתוס העקידה. ענברי מראה ב'הביתה' איך אנשים כבר בתקופה הפורמטיבית של הקיבוץ ניסו להתחמק מהעבודה במשק, ללכת לכנסת, לעיר, להיות עסקנים כדי לא לעבוד בעבודה הקשה בשדות ובמחסן. ענברי עשה ב'הביתה' מהלך מעניין גם מבחינת השפה. ?הביתה' הוא אפוס ניאו-מקראי".

נושא הבשורה

לעומת סופרים כמו יהושע ועוז, שמבקשים להתרחק מהפרשנות האוטוביוגרפית ליצירותיהם ולהדגיש את הבדיון, בן-דב מספרת שכאשר אמרה כי הביוגרפיה שכתבה אניטה שפירא על ברנר כתובה כמו רומן סוחף, מיהרה שפירא להבהיר כי הכל בספרה אמת לאמיתה. "לשפירא היה חשוב הפן ההיסטוריוגרפי של החיבור המחקרי שלה יותר מהפן האמנותי שאני ביקשתי להראות שקיים בו", אומרת בן-דב. "בספר אני מראה שבעצם היא יצרה רומן על חייו של ברנר: העריקה מהצבא, ההגעה ממזרח אירופה ללונדון, ההתאהבות חסרת הסיכוי באשת איש, העלייה לארץ ישראל שבאה לאחר דחיות ולבטים קשים, הנישואים האומללים, המוות הלא צפוי, האישיות המפולשת, הדיכאונית והדרמטית, המיתוס של ?אחרי מות' שצמח והתעצם לאחר שנרצח בנסיבות שעד היום לא התבררו - תולדות חייו של ברנר הם בעצם חומר לרומן ושפירא לא מחמיצה את הפוטנציאל הרומניסטי הטבוע בהן ויוצרת ביוגרפיה הכתובה כרומן".

בן-דב מראה איך שפירא מעמידה את גנסין כאנטיתזה לדמותו של ברנר. "כפי שיצירות ספרות יוצרות דמויות שבהן תכונות של דמות אחת מובלטות באמצעות תכונות הפוכות של דמות אחרת, כך גנסין וברנר משתקפים זה מתוך היפוכו של זה".

גם על ברנר היא אומרת שהוא מאוד קרוב אליה, "לא בספרות שלו כמו באישיות שלו". לספרות שלו היא פחות מתחברת. אבל קורות חייו, ההכחשות שעשה, העובדה שהוא היה הביוגרף של עצמו - כל זה מרתק אותה. "הכל אצל ברנר אוטוביוגרפי יותר מאשר אצל עגנון, גנסין ואחרים. אני לא חושבת שהוא סופר ענק כי השפה שלו שבורה ורצוצה, ויש לי בעיה עם עיצוב הדמויות והאינטראקציה ביניהן. אבל אני מכירה בחשיבות של ברנר. יש לי יחס אמביוולנטי כלפיו ומצאתי מענה והסבר ליחס זה שלי אליו בביוגרפיה שכתבה שפירא. אני אוהבת את הביוגרפיה הזאת כי חייו של ברנר מתוארים בה כחיים של גיבור ספרותי מרתק".

הטענה המרכזית של בן-דב היא כי כל הסופרים הללו עושים מיתיזציה לחיים שלהם, בוראים את המיתוס של עצמם, "מיתוס הולדת היוצר", היא מכנה זאת. "גם יזהר עשה זאת וגם סמי מיכאל בדרכו עשה זאת, ואפילו ששון סומך לא נמנע מלעשות זאת. ויש אצלם גם ממד חזק של אידיאליזציה של חיים. סומך כותב שכשהוא עלה לארץ ב-1950 הוא לקח עמו דברים קלים במשקל וכבדים בערך, כלומר ספרים, ספרי שירה ופרוזה שלא יכול היה לוותר עליהם. הוא מסביר לקוראיו ולעצמו איך ולמה הוא נהפך לחוקר הספרות הערבית ומתרגם השירה הערבית לעברית. מטרת האוטוביוגרפיה של כל הסופרים היא להסביר ?מאין נחלתי את שירי'. יזהר מספר לנו שהוא לא הלך עם השיירה אלא הסתכל עליה מהצד, הוא, האמן המתבונן, שלא נסחף עם העדר. נשאר תמיד אינדיבידואליסט היכול לבחון את עצמו במנותק מהשיירה".

על דויד גרוסמן לא כתבה בספר הזה, אבל הוא ושני ספריו האחרונים מרחפים מעל שיחתנו. כמה ימים אחרי הראיון אמורה בן-דב לטוס לארצות הברית לכנס המוקדש לספרו "אשה בורחת מבשורה". את ספרו החדש טרם קראה. היא אומרת שגם ב"אשה בורחת מבשורה" יש את הדמות של אברם שהוא האמן האמיתי. "דקה לפני שהוא נופל בשבי יוצאת לו היצירה הכי טובה שלו. האמן האמיתי יכול ליצור בכל מצב, גם כשהוא עומד למות או ?רק' ליפול בשבי, זוהי מיתיזציה של האמן.

"את ואני", אומרת בן-דב, "מוכרחות שיהיו לנו תנאים לכתיבה וליצירה, והם יכולים ליצור בכל מצב, אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארם, ואולי דווקא אז, לפני הסוף". ובאשר למיתיזציה של דמות הסופר, מביאה בן-דב דוגמה אחרונה: "כשהמבוגר עמוס עוז מספר איך הילד עמוס קלוזנר תלה על דלת חדרו שלט: 'עמוס קלוזנר - סופר', הוא בעצם מרמז לנו שהנה הבשורה הגשימה את עצמה".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ