בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסוד שבלב

מצלמה הנעה לפי הפסקול ומיטה שזזה ומנגנת לפי קצב פעימות הלב של השחקנים. אסף תג'ר, סולן להקת "קטמין" לשעבר, שסרט הביכורים שלו "אנדנטה" יוקרן החודש בסינמטקים, מספר כיצד התמוטטות בעקבות שימוש יתר בסמים גרמה לו לעסוק בקולנוע

תגובות

באתר הצילומים של הסרט "אנדנטה" (Andante) הדברים התרחשו אחרת מהמקובל: לא רק שהצילומים נמשכו כשלוש שנים, אלא שעל הסט אפשר היה למצוא, בין היתר, במאי שמנגן צ'לו תוך כדי הצילומים, בעודו יושב מול המוניטור; תזמורת הכוללת כלי נגינה ומכונות מוזרות, שנבנו במיוחד לצורך הסרט; מצלמה הנעה בהתאם למוטיבים מוסיקליים בפסקול; ושחקנים שחוברו למכונות אשר איפשרו להם לשלוט באמצעות קצב פעימות הלב שלהם בתאורה, בתנועות מצלמה ובהקרנה של קטעי וידיאו.

גם הצופים ב"אנדנטה", סרט הביכורים של הבמאי אסף תג'ר, זוכים לחוויית צפייה לא שגרתית. הסרט, שיוקרן הערב בסינמטק תל אביב - ובהמשך החודש בסינמטקים של חיפה, הרצליה, תל אביב וירושלים, אינו מציע עלילה ברורה וקוהרנטית, אלא מזמין את הצופים להצטרף לחוויה אמנותית מופשטת יותר. היא נשענת אמנם על סיפור מסגרת מסוים, אך מתבססת בעיקר על חיבור, מאגי כמעט, בין הפסקול הדומיננטי לבין הדימויים הנעים על גבי המסך. "אנדנטה" הוא ניסיון ליצור קולנוע אחר, ניסיוני, שונה מן המוכר, שבו הסאונד והתמונה נוצרים יחד, זה לצד זה, כבר באתר הצילומים.

עלילת הסרט, שהוצג בראשונה בתחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע בירושלים אשתקד, מתרחשת בחברה שבה איבדו בני האדם את היכולת לחלום בשנתם. האחרון שעדיין מחזיק ביכולת זו הוא קשיש המוחזק במפעל חלומות אפלולי, שבו מחלצים את חלומותיו ממוחו ומקרינים אותם על גבי מסכים, לטובת אלה שכבר אינם יכולים לחלום. כאשר מותו מתקרב, מתגלה בחורה צעירה שחזרה לחלום (שרה אדלר), ובמפעל מתחילים להכין אותה לקראת ייעודה החדש. אף שהסרט אינו חף ממגרעות ובחלקים ניכרים שלו עולה תחושה של יצירת בוסר לא מהודקת, החיבור שנעשה בו בין הפסקול לבין התמונות הנעות על המסך מצליח ליצור עוצמות מפתיעות ומרתקות.

"אני חושב שבקולנוע, הפסקול הרבה יותר אקוטי מהוויז'ואל", אומר תג'ר. "בסאונד יש פיסיות, שלא תהיה קיימת אף פעם בתמונה, ובגלל זה הוא מרוויח ראשוניות, כי הוא יורגש תמיד מאית השנייה לפני התמונה. הרי לסאונד יש אימפקט פיסי על הגוף, זה גל אמיתי בחלל שדוחף ממברנה באוזן - הוא באמת מזיז אותה, הוא באמת נוגע בך. ולעומת זאת האימג', יש לו את העיכוב הבסיסי הזה בין הרגע שהעין רואה משהו לבין הרגע שבו המוח מבין מה הוא ראה. כך שמבחינה אידיאולוגית, לסאונד יש עדיפות, ואני מאמין ששימוש נכון בו יוצר כוח שלא קיים באימג'. בגלל זה אני אוהב את המונח ?קולנוע' יותר מ'סינמה', כי בקולנוע הקול בא לפני התמונה, וזה נכון".

הכי פיטר גרינאווי

תג'ר, בן 35, מוסיקאי שהיה במשך שנים סולנה של להקת האינדי הישראלית "קטמין", נולד בלונדון לאיש עסקים ישראלי, שעיסוקו חייב אותו לנדוד בין מדינות שונות, ולאם אנגלייה, סופרת שכתבה בעיקר "ספרות זולה". בילדותו נדד בעולם יחד עם אביו, וגדל בעיקר באנגליה ובישראל.

מכל המסגרות ששהה בהן, תג'ר נפלט בשלב מסוים: הוא נזרק מבית הספר התיכון שלמד בו בלונדון, ולאחר מכן גם מזה שבו למד בהוד השרון, והחל ללמוד מוסיקה באופן עצמאי. הוא שירת בצה"ל כחייל קרבי, אבל בשלב מסוים נשבר ועזב את הצבא, ולאחר שהשלים בגרויות בלונדון, החל ללמוד בבית הספר היוקרתי למוסיקה "רויאל אקדמי". בתחילה למד ניצוח וקומפוזיציה ולאחר מכן נגינה בצ'לו, אך גם כאן, נטש את הלימודים מעט לפני שהשלים את התואר.

ואולם, הוא לא נזקק לחותמת של הממסד כדי לפתח לעצמו קריירה מוסיקלית מוצלחת. תג'ר החל לנגן בכלים שונים, שיתף פעולה עם מוסיקאים אחרים, יצר מוסיקה בעצמו, והופיע באנגליה, גרמניה, ארצות הברית וגם ישראל. בין היתר, ניגן לצדו של הזמר האמריקאי אליוט סמית. באותה תקופה החל לחקור גם כיוונים אחרים, שבהם כבר הבליח זרע הפורענות של "אנדנטה".

"התחלתי להתעניין בעבודה עם חללים שונים, בתכנון של חלל, איך זה נשמע, באיזה כלים לנגן את זה, ובפיתוח ובנייה של כלים חדשים. ואז, תוך כדי, גם התחלתי לעשות סרטים, תוך שימת דגש בבנייה של כלים שונים", הוא אומר. "מאוד נהניתי מזה. הייתי בונה כלי נגינה ודמויות שזזות בתוך חללים קטנים מול הסאונד, מצלם, ועושה ניסיונות נרטיביים כאלה. ?אנדנטה' זה בעצם אותו דבר, רק בקנה מידה גדול".

לפני כשמונה שנים עבר תג'ר לחיות בישראל, והקים יחד עם אורי פרוסט ואחרים את להקת "קטמין", שזכתה להצלחה בארץ וגם בחו"ל. אבל אז, לפני כארבע שנים, בדיוק כש"קטמין" עמדה לצאת לעוד סיבוב הופעות בארצות הברית, קרס תג'ר במפתיע. "חליתי, וזה דפק את הסיבוב שלנו. הייתי מאושפז חודשיים", הוא אומר.

"סמים. הייתי מכור להרואין", הוא מסביר בטון ענייני כשהוא נשאל מה קרה. לאחר שימוש ממושך בסם, הגוף שלו פשוט לא עמד בעומס. "יום אחד פשוט לא יכולתי לזוז. הגעתי למצב שהיה צריך לפנות אותי. זה תפס אותי בכאבי תופת, התעלפתי בשירותים, ושם מצאו אותי. זה היה מאוד משפיל, אבל זה היה במקום. הגיע לי. היה לי הרבה מזל שלא הגעתי למצב בלתי הפיך. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".

הקריסה, האשפוז והמנוחה שנדרשה לאחר מכן הותירו אותו עם הרבה זמן פנוי. "בחצי שנה הזאת הייתי טוטאל לוס, ישבתי בבית ולא יכולתי לעבוד, אז ישבתי וכתבתי יצירה מוסיקלית, אופרה. גנבתי רעיון מפיטר גרינאווי, שכתב בזמנו אופרה ושמה ?רוזה', על מלחין שצועד על הליכון גדול עם סוס, ויש לפניהם מקרנה שמריצה כל הזמן רקע של מערבונים, ורק ככה הוא יכול לכתוב את המוסיקה שלו. הכי גרינאווי, מופרך לגמרי.

"ואז אמרתי לעצמי: ?ואו, ככה צריך לעשות סרט, לכתוב את זה קודם כל בתור אופרה'. חשבתי שזו דרך מאוד טובה לספר סיפור. רציתי להרים את היצירה הזאת, אבל לא ידעתי באיזה אופן, כי אלה לא היו שירים והיצירה לא התאימה ללהקה. זה היה בנוי כיצירה מוסיקלית ויזואלית, שבה כל הנרטיב מגיע מהמוסיקה, ממש כמו ?פטר והזאב': כל דמות מזוהה עם צליל, ובכל פעם שיש כניסה של איזו דמות, אז היא מאופיינת בצורה שהאוזן תזכור אותה, לפני שהעין רואה אותה".

המשך בעמ' 2

למי צילצלו הפטישים

המוסיקה שכתב נועדה לסרט בן 40 דקות, אך קרן ניו-יורקית שאליה שלח את היצירה והתסריט הסכימה לממן את צילומי הסצינה הראשונה בלבד, שאורכה היה כעשר דקות. בסצינה הזאת כיכבה מיטה ענקית, המורכבת מאלמנטים נעים שונים, שהופכים אותה לכלי נגינה. גבר ואשה צעירים שוכבים בה ומקיימים דיאלוג שמודרך על ידי המוסיקה, עד לרגע שבו מים מכסים במפתיע אותם ואת המיטה ומטביעים אותם במצולות. תג'ר גייס לפרויקט את המפיק ליהוא רוטר וכמה אנשי צוות, והם החלו לבנות את המיטה ולצלם את מה שעתיד היה להיהפך לסצינת הפתיחה של "אנדנטה".

צילומי הסצינה הזאת עוררו את התיאבון היצירתי של כל אנשי ההפקה, שהחלו לחלום על סרט באורך מלא. רוטר ותג'ר התמסרו לחלום, והצליחו לגייס עוד ועוד כסף - ממוסדות אמנות בחו"ל ומשקיעים פרטיים - שאיפשר לקיים עוד ועוד ימי צילום. "המשכנו ככה ארבע שנים, בעיקר בזכות ליהוא, כי בכל פעם הוא הצליח ליצור מצב שלא יסגרו אותנו", מספר תג'ר. "הוא השיג לנו האנגר ביפו שעמד לרשותנו שנים, במימון העירייה, וגם מפעלים ברחוב סלמה בתל אביב - אלה היו שני אתרי הצילום העיקריים.

"הוא עשה את הבלתי אפשרי. בכל פעם שעלה רעיון יותר מופרך, במקום להגיד כמו כל מפיק אחר ?אין מצב', הוא קודם כל אמר ?בואו נראה איך עושים את זה'. כולנו היינו בשוק שהדבר הזה באמת קורה. זאת היתה הפקה שלא נותנת ברקסים, וזה נתן לנו המון רוח גבית לנסות דברים. הרבה אנשים לקחו חצי משכורת, ויתרנו על המכוניות שהיו להפקה וכולם נסעו באופניים - כל מיני דברים מוזרים קרו כדי שאני אוכל לצלם שוט ארוך של עשר דקות. זה פרויקט שהתחלנו אותו חמישה אנשים, וסיימנו 180-200 אנשים".

הבמאי הטירון, נטול ההשכלה הקולנועית, נתן חופש רב לאנשי המקצוע על הסט, וכן לשחקנים, ובהם שרה אדלר, דידי פייר ולירון לבו, שקיבלו יד כמעט חופשית בשכתוב הדיאלוגים. תג'ר, יחד עם בן בוכנבאכר וצוות של כ-30 אנשים, בנו את המכונות המוסיקליות המורכבות שליוו את צילומי הסרט.

"אני רציתי שהפסקול הוא זה שיספר את הסיפור", אומר תג'ר. "שכשהטמפו עולה, כשה-BPM עולה, כשהממד של הזמן מקבל נחיצות של שינוי, זה מה שייצור את התחושה שמשהו משתנה - ולא באמצעות הנרטיב, לא דרך הדיאלוג". פסקול הסרט הוקלט ברובו על הסט, בזמן הצילומים. "כל הפסקול של הסרט הוא לייב סאונד. כל מה שמתוזמר מבחינת סאונד ומוסיקה, מכלי קשת ועד בס וקלידים - אם אלה קירות שזזים, אם אלה מנועים שרועדים בקצב מאוד ספציפי, או ונטה שזזה ב-BPM מסוים לעומת BPM אחר - הכל מנוגן ומוקלט מהסט. כלומר, אני לא מביים, אני מנגן. בזמן שהשחקנים משחקים, אני נותן להם את הפסקול. ישבתי מול המוניטור וניגנתי, בדרך כלל על צ'לו או על מכונת פטישים שבנינו".

מכונת הפטישים הזאת יכולה לספק הצצה לתהליך הבנייה של מכונות לצורך צילומי הסרט. "במקור זה היה מכשיר אק"ג של בית חולים", מסביר תג'ר. "הוצאנו לו את הקרביים, והתקנו בו ארבעה סטים של פטישי פסנתר ושלושה מיתרים של צ'לו, ויולה וכינור, מחוברים למנואלות או מנועים. דידי פייר, שמשחק בסרט, הוא גם מוסיקאי, והמומחיות שלו היא לגרום לאלמנטים חשמליים ומכניים לנגן. הוא חיבר סטטוסקופ לרגל של שרה, והדופק שלה נתן לנו טמפו קבוע, שהפעיל המון מכשירים על הסט. באחת הסצינות, למשל, קצב דפיקות הלב שלה הזיז את המיתרים האלה בלייב, ובסצינת המיטה הטמפו שלה הזיז את המיטה כולה, בזמן שאני מנגן את הפסקול".

פולסים של דופק, מוגברים ומועצמים, מקבלים משקל רב בפסקול הסרט. "הדופק הוא אחד המדדים הכי אלימים והכי מורגשים בגוף האדם", אומר תג'ר. "יש המון דברים שקורים בגוף ואנחנו לא מבחינים בהם, אבל דופק זה משהו שדי קל לבדוק אותו, להתחבר אליו, והוא מייצר סוג של טמפו לאיך שאתה מרגיש. חוץ מזה, זה אחד הממשקים הכי קלים לתקשורת מוסיקלית, כי קל מאוד להגביר אותו. כשאדם מקשיב לדפיקות הלב שלו בחלל, זה מגביר את המודעות העצמית שלו, ואם אנשים אחרים מקשיבים לזה, אז על אחת כמה וכמה. מבחינה נרטיבית, זה גם מאוד מתאים לחלום, כי בחלום הדופק הרי משתנה כל הזמן. ניסיתי להתעסק גם עם אישונים, למשל, אבל זה היה מיקרוני מדי".

חלק ניכר מהעבודה על הסרט, מבחינת תג'ר, התמקדה בבניית מכונות שהשחקנית הראשית תוכל להשפיע עליהן, ולא רק בתחום הסאונד. "את השנה האחרונה למשל בילינו בבניית ?קופסה שחורה' ברחוב המסגר בתל אביב. סיימנו לצלם את הסרט, והגענו למסקנה שאין לנו מספיק את שרה (אדלר) עצמה, את מה שהיא חושבת, אז החלטנו לייצר לה מעין עולם פנימי. לקחנו את החומרים שצילמנו, מיקמנו אותה בחדר מול מקרנה ומצלמה, והקרנו את החומר עליה. בנינו מערכת שאיפשרה לשרה, באמצעות דיבור לתוך מיקרופון, לשלוט על כמות האור שיצא מהמקרנה, כלומר - על כמות האור שנפל עליה עצמה.

"וכך, המצלמה בעצם ייצרה אימג'ים חדשים ששרה שלטה בהם: היא קבעה אם ברגע מסוים רואים אותה מדברת, או רואים את השוט המקורי שצולם. לקח לנו כמה חודשים ללמד אותה לשלוט בזה ולהפעיל את המקרנה ואת האלמנטים השונים שהכנסנו פנימה, באמצעות הדיבור שלה, עוצמת הקול שלה".

שירת הים

תג'ר הוא הראשון להודות כי "אנדנטה" עמוס פגמים, רחוק מלהיות מושלם, אך טוען כי הבעיה אינה בשיטה, אלא בביצוע: "אם נגיע למצב שזה יהיה ממש פיין, שלא רק המתודה אלא גם הביצוע יהיה ממש טוב, אז החוויה תהיה מושלמת. אנחנו פשוט לא שם עדיין. ייתכן שההרגשה שזה יוצר היא אקספרימנטלית, מוזרה, לא קשורה, אמנותית, פלצנית, אבל זה רק מפני שזה עדיין לא מושלם. כשכל המתודה הזאת תעבוד חלק, זה יעבוד כמו כל סרט אחר, והכל יישב בו בצורה הרמונית, גם בוויזואליה וגם בנרטיב. בגרסה המדויקת, זה יהיה כמו וולט דיסני, אבל לא סתמי", הוא צוחק.

"הלוואי שזה יגיע למצב שזה יהיה 15% מ'פאריס טקסס', רק עם אחלה פסקול. לא חשוב לי להיות מיוחד, חשוב לי להיות טוב, וזה ייקח המון זמן להגיע למקום הזה", הוא מוסיף. "כשאני רואה סרטים של מיכאל הנקה, אני בשוק: כמה זה נכון, בחירות כל כך נכונות של מה שצריך לקרות בכל רגע".

בימים אלה תג'ר "מנגן המון", כדבריו. הוא עושה זאת עם ההרכב "אד טרנר והדנילוף סנטר" ("סוג של פאנק, פוסט פאנק, מוסיקה מאוד רועשת", הוא מסביר), עם המוסיקאי צ'רלי מגירה, ועם יוצרים אחרים בחלל האלטרנטיבי "הצימר" ("מין בית אמנים בדרום תל אביב שכל החברים שלי שם"). את סרטו השני הוא כבר צילם - זה סרט תיעודי של 25 דקות שצילם באפריקה, על מוסיקאי, חצוצרן בקונגו, שמנגן ברכבות ונגינתו מושפעת מרעש המנועים.

תג'ר עובד עכשיו עם כמה חברים גם על פרויקט שנקרא "חלון לים" שיוצג בשנה הבאה בביאנלה לאדריכלות נוף עירוני בבת ים. "שמו על הטיילת קופסאות שקופות שפונות לים, ואנחנו בונים ממשק לציבור לחמש מכונות מוסיקליות, כך שמהקופסאות האלה ייצאו ידיות, מנואלות, ואנשים יוכלו לעבור שם ולנגן. זה אמור לעבוד גם עם הגאות והשפל באופן מסוים", הוא אומר. וגם, איך לא, הוא כותב תסריט לסרט עלילתי ארוך נוסף, "אבל הפעם המוסיקה שלו היא לא אופרה או משהו גדול, אלא רק שיר, שיר של שלוש דקות".



מתוך ''אנדנטה''. החולמים האחרונים בעולם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו