הצלם שסדק את הציפוי של המפורסמים הרבה לפני עידן הפפראצי

את מרילין מונרו הוא צילם כשחקנית פגיעה, את טרומן קפוטה כשהוא נפוח משומן ואת אנדי וורהול כשפלג גופו העליון מצולק. תערוכה חדשה מתצלומיו של ריצ'רד אוודון

ניו יורק טיימס
מרתה שוונדנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס
מרתה שוונדנר

אחת האנקדוטות שנקשרו בשמו של הצלם האגדי ריצ'רד אוודון מספרת על הדוכס והדוכסית וינדזור - כלומר מלך אנגליה אדוארד השמיני והגרושה האמריקאית ואליס סימפסון, שכדי להתחתן אתה הוא עזב את כס המלוכה.

ב-1957 הוזמן אוודון לצלם תמונת דיוקן של בני הזוג, שהיו מורגלים בצילומים, הרבה לפני גל כוכבי הקולנוע ובני משפחת המלוכה המוטרדים מאימי הפפראצי. אוודון ידע שהם אוהבים כלבים, ומטפחים בקפידה אוסף של כלבי פאג. האגדה מספרת שהוא אמר להם שהמונית שבה הגיע לפגישה עמם דרסה כלב (זה לא היה נכון). בני הזוג העוו את פניהם באהדה, ואוודון צילם את התמונה, המוצגת כיום בתערוכה "ריצ'רד אוודון: צלם בעל השפעה" במוזיאון נאסא קאונטי ברוזלין הרבור שבמדינת ניו יורק.

שמו של התצלום מפורט מאוד: "דוכס ודוכסית וינדזור, וולדורף אסטוריה, סוויטה 28A, ניו יורק, 16 באפריל 1957". ולמרות זאת, אין בו שום מידע על הרקע לצילום. מוסר ההשכל: אין להתייחס לתצלומים כפשוטם. אנחנו יודעים זאת, ואף על פי כן, שוכחים זאת, שכן תצלומים נראים כל כך אמיתיים. אוודון לעולם לא שכח זאת.

הוא נולד ב-1923 בניו יורק למשפחת מהגרים רוסית-יהודית שעבדה בתעשיית הבגדים. אביו היה בעל חנות בגדים במנהטן, ולמשפחתה של אמו היה עסק לייצור שמלות. אין פלא אפוא שאוודון גדל על ברכי מגזיני אופנה וזכה להכרה הראשונית כצלם אופנה. כשצילם את הדוכס והדוכסית כבר היה מפורסם דיו לשמש מקור השראה לאלטר אגו בקולנוע: צלם האופנה שמגלם פרד אסטר בסרט "פנים מצחיקות" (1957).

כמה מתצלומי האופנה הידועים ביותר שלו מופיעים בתערוכה. המוקדמים שבהם, כגון "אליז דניאלס עם אמני רחוב, בחליפה של בלנסיאגה, במארה, פאריס, אוגוסט 1948", הם שילוב של צילום רחוב ואופנה, וניכרת בהם השפעתו של אנרי קרטייה-ברסון (ששילב בעבודתו סוריאליזם וצילום עיתונות). דניאלס צדה את העין רק לאחר שאנו רואים לוליין שיושב על שולחן, אף שהכותרות במגזין מנחות את הקורא היישר אל הבגדים.

בתצלומי אופנה משנות ה-50 וה-60 נראות דוגמניות-על טיפוסיות כגון דובימה, סוזי פארקר, ג'ין שרימפטון, ורושקה ופנלופי טרי בתמונות רחוב רבות דמיון, ומאוחר יותר על רקעים מינימליסטיים לחלוטין שעליהם יצאה שמעו של אוודון. בתצלומים של ורושקה מ-1967 - אחד בשמלה של ביל בלאס, האחר בשמלה של קימברלי - היא אינה עומדת כבובת חייטים סטטית שתלויים עליה בגדים, אלא מזנקת באוויר, כציפור או כרקדנית.

אך מחוץ לעולם האופנה אוודון ידוע בתמונות הדיוקן שלו. בעידן התנועות שקראו תיגר על הסמכות הממסדית, כגון התנועה לזכויות האזרח ונגד מלחמת וייטנאם, הדיוקנאות של אוודון סדקו את הציפוי המבהיק של הפרסום ושל הכוח הרשמי ונראו אותנטיים יותר.

אפשר לראות את אוודון מציית לכללים הישנים ב"מרלן דיטריך, טורבן של דיור, מלון ריץ, פאריס, אוגוסט 1955": לפנינו דיטריך החושנית - מעשנת, כמובן - מוצגת בדיוק כפי שאנחנו מדמיינים אותה.

אך לקראת סוף שנות ה-50 מאס אוודון במוסכמות ובחוקים. מרילין מונרו, שצולמה ב-1957, אינה מוצגת ככוכבנית סקסית, אלא כשחקנית פגיעה ו"אמיתית". איגור סטרווינסקי בשלהי חייו מצולם ב-1969 בחולצה לבנה על רקע לבן, ונראה כחולה בבית חולים ולא כמלחין מהולל. תמונות של המשורר עזרא פאונד וחצוצרן הג'ז צ'ט בייקר בגרסאות מאפירות תלויות לצד תמונה של טרומן קפוטה התפוח משומן, ומזכירות את האנקדוטה על הנרי קיסינג'ר (שתמונתו אינה נכללת בתערוכה) שאמר לאוודון בתערובת של צחוק ורצינות לפני שצילם אותו באמצע שנות ה-70: "תהיה רחום".

הווירטואוזיות של אוודון ניכרת במיוחד בתצלומי זוגות, שמנסים לפצח את טיב הקשר - או גרסה מסוימת שלו - בתמונה אחת יחידה. מונרו המחבקת בחיבה את בעלה, המחזאי ארתור מילר, ב-1957 משווה אנושיות לקלישאת נישואי היפה והמוח. הרגע השובב שהונצח ב-1993 בין במאי הקולנוע מיכלאנג'לו אנטוניוני לבין אשתו אנריקה מציג מידע מורכב: בחלק העליון של התמונה יש התגרות רברבנית, אך ידיהם של בני הזוג, המשולבות באחיזה מהודקת בחלק התחתון שלה, מרמזות על קשר עמוק ואינטימי.

יש כמובן גם הדוכס והדוכסית וסיפור הכלב המפורסם, שיש לו הד מוזר בביוגרפיה של אוודון עצמו. ב"כלבים שאולים", מאמר שכתב על פי הרצאה במוזיאון מ-1986, אוודון תיאר איך בילדותו היתה המשפחה מתכננת את התמונות המשפחתיות ומצטלמת ליד מכוניות מפוארות ובתים שאינם שלהן, עם כלבים שאולים. "המשפחה שלי הקדישה תשומת לב רבה לתצלומים", כתב, "הם היו מתוכננים בקפידה". התמונות היו "בנויות על שקר כלשהו ביחס למי שאנחנו, וחשפו מי רצינו להיות".

אוודון דימה את צורת צילום הדיוקנאות הזאת לדיוקניו של הצייר האוסטרי האקספרסיוניסט אגון שילה, שנראו לו כ"דוגמה הטובה ביותר לדיוקנאות ללא כלבים שאולים". בעבודתו של שילה היו "כנות ומורכבות", שהפריכו לחלוטין את "מסורת החנפנות והשקרים בפורטרטים".

מאמצע הקריירה שלו הפגין אוודון כנות רבה יותר ביחס להיסטוריה שלו. השאלה היא אפוא איך להציג במוזיאון את עבודתו לאחר מותו ב-2004? בתערוכה הנוכחית מושמטים כמה מהחלקים הנועזים ביותר בעבודתו: הסדרה השנויה במחלוקת "במערב האמריקאי, 1979-1984", שמציגה אנשים חסרי בית ומשוללי זכויות; תצלומי אביו על ערש דווי; ותצלום תקריב מטריד של אנדי וורהול, החושף את פלג גופו העליון המצולק, שצולם ב-1969, שנה לאחר שנורה ונפצע קשה.

מרשים יותר בתערוכה הוא הטקסט המופיע על הקיר לצד תצלומם של בני הזוג וינדזור. הטקסט לקוח מאתר האינטרנט הרשמי של בית המלוכה הבריטי ומהאתר Biography.com, ומתאר את הדוכס וינדזור כ"מהמם ומקסים" ואת החיבור שלו לסימפסון כ"אחד מסיפורי האהבה הגדולים של זמננו". אין בו שום זכר לכלבים או לאוודון, שגרסתו מציגה את בני הזוג באור אחר, בגרסה אחת של האמת, גם אם כזו שנבנתה על שקר.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ