ג'וליה פרמנטו מתארת את תל אביב כסדום ועמורה בספרה "ספארי"

תיאורי סקס בוטים, סמים וחיבה לאלימות ואכזריות. אין פלא שרוב הוצאות הספרים בישראל נרתעו מכתב היד שהגישה להן בחורה צעירה ואלמונית. אבל "ספארי" מציע קול חדש ואמיץ

מיה סלע
מיה סלע
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע
מיה סלע

שה לנחש מה צופן בחובו הספר "ספארי" כשנתקלים בתמונת הכריכה שלו. זהו ציור שציירה האמנית תמר הירשפלד ובו ציפור עומדת על ענף שבקצהו פורחים דונאטס שוקולד. כל זה רחוק מאוד מהכאוס העירוני האלים, המיני והקדחתני שמצפה לקוראים בין הדפים. "את הסוף של הספר כתבתי אצל תמר בסטודיו", מסבירה ג'וליה פרמנטו שזהו ספר הביכורים שלה, "הציור הזה היה תלוי שם מעל השולחן. הוא היה מולי כל הזמן. יש לה עוד עבודות בסדרה הזאת של הדונאטס. למשל זין שעליו יש דונאט. אז הייתי מוקפת בדימויים האלה. היה ממש חשוב לי שזאת תהיה העטיפה".

בכריכה הפנימית של הספר, שרואה אור בימים אלה בהוצאת אגם (סדרת "הנמל"), מופיעה תמונת ראש סולידית של פרמנטו. "אם היו אומרים לך שאני בכירה בוולמארט היית מאמינה", היא צוחקת. "לא צריך להקצין. המתח זה מה שמעניין. היה לי חשוב מאוד שמישהו יוכל לשבת במטוס עם הספר ואנשים יחשבו שאולי הוא קורא פיטר פן".

אבל הספר שכתבה פרמנטו רחוק מאוד מאגדות פיטר פן. זהו ספר נועז, קורא תיגר, אפל, מלא בסקס, באלימות. לא בקלות מצאה מו"ל שיסכים להוציא אותו לאור. "אני מאמינה במגוון, בעושר תרבותי", היא אומרת, "זה לא מעניין כשיש שתי הוצאות גדולות ויוקרתיות וכולם רוצים להשתחל פנימה, כי זה מעצב את סוג הספרות שכותבים. כשיש מקום להוצאות קטנות ונועזות יש מקום לספרות נועזת. הסירוב של ההוצאות הגדולות ל'ספארי' מובן לי לחלוטין. לא כדאי להוצאה גדולה להסתכן בפגיעה בקהל הקוראים שלה בגלל רומן אחד. להוצאה קטנה לעומת זאת, כדאי לקחת סיכון".

פרמנטו כתבה את הספר לפני שלוש שנים, כשהיתה בת 24, במשך שנה אחת. "הקשרים החברתיים שלי התרופפו ורוב שעות הפנאי שלי הוקדשו לכתיבה", היא מספרת, "לא יצאתי הרבה מהבית. אבל היה אדם אחד שהיה אתי במהלך כל התקופה הזאת והספר גם מוקדש לו. היינו מדברים שעות על גבי שעות על הדמויות ועל הסצינות. אני הייתי מסתכלת עליו קורא, האור של הלפטופ מאיר על הפנים שלו ואני בוחנת את ההבעות שלו. הוא הקורא האידיאלי שלי ועליו הייתי חושבת ברגעים של התלבטות. אחרי שסיימתי לכתוב את הספר נתתי עותק לעשרה אנשים שאני מעריכה ואוהבת. זאת עצה שקראתי של סטיבן קינג והיא מאוד מועילה".

פרמנטו יצרה בספרה עולם שהוא ג'ונגל, מעין תל אביב גיהנומית ובה שתי גיבורות: הגר בקמן ולואי קוק. נשים שמתנהלות בתוך שפע צרכני ושפע מיני. צורכות סמים, אלכוהול, וסקס. מדברות באכזריות ומביעות פרנויה, אירוניה וציניות. סביר להניח שהמו"לים ששלחה אליהם את כתב היד הניחו שמדובר בפורנוגרפיה ונבהלו. המו"ל של הוצאת אגם, ישראל מזרחי, לעומת זאת, טוען כי "ההחלטה להוציא את 'ספארי' התקבלה במהירות וללא היסוס. מדובר בספר משובח, בעל צביון ייחודי, שלבוטות לכאורה שלו יש מטרה וערך. ג'וליה היא קול יוצא דופן בספרות העברית העכשווית ואנו מאמינים בעתידה כסופרת".

פרמנטו עושה בספר מהלך אופוזיציוני, אולי אפילו אנרכיסטי. היא חורצת לשון ומפרקת את כל הקונבנציות. אפשר לראות בו מהלך של מיפוי הריקבון. אבל אין זה מיפוי נקי, אקדמי, מיופייף, מתחנף. פרמנטו מלכלכת את הידיים, היא קיצונית, אכזרית, בוטה ואמיצה ואינה מהססת לגרור את הקוראים שלה אתה ולטנף קצת גם אותם.

היא אומרת שהמטרה שלה היתה "באופן מאוד מובהק" לכתוב ספר שהיא עצמה היתה קונה. "זה נבע מתסכול. לי כאדם שקורא הרבה, שאוהב לקרוא וקונה ספרים, היה מאוד קשה לבוא על סיפוקי מכל כך הרבה בחינות, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת השפה. זאת היתה התמה של כל התהליך הזה".

"אני לוקחת את הוודקה רדבול שלי מהברמן, שקורץ לי בזמן שהוא מגיש לי את הכוס ונותן לי צ'ייסר חינם. תמיד תזכרי שאף אחד לא ניגש אלייך בלי לרצות ממך משהו. אני לוקחת את הצ'ייסר ומחליטה שלא אתן לברמן הזה לזיין אותי הפעם" (מתוך "ספארי")

פרמנטו הוא שם עט והיא אינה מעוניינת לחשוף את שמה המקורי, אבל ג'וליה הוא שם אמיתי. היא גדלה בכפר סבא במשפחה שבה האב הוא מעצב, ויש לה אח הצעיר ממנה בשבע שנים. "אני מהנוער הזה של כפר סבא. למרות שהנוער היום נהיה יותר קונסרבטיבי. אבל אנחנו גדלנו בצל הרצח של אסף שטיירמן. זה הריקבון של המעמד הבינוני או המעמד הבינוני-גבוה. בכפר סבא באמת היתה אווירה של עיר הנוער, היינו מול ראטס (עכברושי קניונים - מ"ס) או שהיינו מסתובבים בגנים ציבוריים".

אחרי התיכון השירות הצבאי היא למדה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים ("זה לא היה בשבילי. אני לא באמת יכולה לקום בשש בבוקר ולנסוע להפקה. חיי היום-יום של זה לא מתאימים לי"). היא גם כתבה טור אופנה באתר האינטרנט של 'לאשה' ("אני אוהבת אופנה, זה חשוב לי. אני מאמינה שצריך להקפיד ואופנה היא רק צורה אחת לעשות את זה") וכיום עובדת כקופירייטרית במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי ולומדת לתואר ראשון בספרות וצרפתית באוניברסיטת תל אביב.

את מתארת ג'ונגל אנושי, למה קראת לספר ספארי ולא ג'ונגל?

"לא חשבתי על זה, אבל אני יכולה להסביר. בספארי יש משהו אלגנטי, יש בו מן ההתבוננות. בניגוד לג'ונגל שבו אתה לגמרי חלק מזה, בספארי אתה יכול לבחור. גם הקורא יכול לבחור אם זה ספר פורנוגרפי, ספר טיסות או משהו אחר. זה היה חשוב לי לא לקחת את ההחלטה הזאת כסופרת, להשאיר את זה לרצון החופשי של הקורא".

את מתארת שתי נשים מאוד דומות פיסית, יפות מאוד, אבל אחת תמיד גומרת ואחת אף פעם לא.

"ניסיתי לבנות מצב של תקיעות, מצב שבו לא משנה אם את הדבר עצמו או ההיפך מהדבר, בסופו של דבר את מגיעה לאותה נקודת סוף, אין מפלט. אם את במשחק הזה אז את במשחק הזה, זה לא משנה מי את".

את במשחק הזה?

"לא".

היית בו?

"צפיתי בו, הייתי בו לרגעים. לא בעוצמות של הספר. בספר גם יש משהו קצת סוריאליסטי, הוא לא מייצג מציאות, הוא מייצג הלך רוח. אבל צפיתי בדברים, נחשפתי לזה וזה עורר בי הרבה רגשות שלא יכולתי לנסח אותם לעצמי והספר ניסח אותם".

היא מתארת את הריקבון של הדור השלישי, אולי הרביעי, שמתאים לקלישאה ולפיה הדור הראשון מייסד, הדור השני מפתח והדור השלישי הורס. הגיבורים שלה חיים בעולם נוח, עולם של שפע, פנאי וחיבה להרס עצמי. "אי אפשר לחיות את אורח החיים הזה וגם לעבוד", היא אומרת, "זה דורש פנאי, וגם יש להם כסף מהבית במידה כזאת או אחרת. הסבים והסבתות שלנו הגיעו מרקע אחר מאוד. הם עבדו קשה והאידיאולוגיה היתה מאוד חזקה. ההורים היו במין חצי חצי, עדיין נושאים את הקשיים אבל בשלב מסוים הם הגיעו לנוחות והילדים גדלים לתוך כל התנאים הבורגניים באופן די הרמטי, אבל עם זיכרון שממש לא מזמן זה היה אחרת. אבל לנוחות שבה הם חיים אין היסטוריה ובמידה מסוימת גם אין לה עתיד".

עם זאת, היא אומרת שנראה לה שרוב בני דורה לא חווים ריק אידיאולוגי. "הם מתחתנים ויולדים ילדים והם ממשיכים לשמר את שמה הטוב של מדינת ישראל. כשהם בחו"ל והם מדברים עם מישהו על הבר, הם לא ילכלכו. זה הפרדוקס. הם חווים את האנטישמיות והמרדף כאילו זה קרה להם. ואתה אומר, בנאדם, אתה גדלת בווילה בהרצליה - על מה אתה מדבר? כשהיית בסאמר סקול בגיל 11 מישהו אי פעם אמר לך משהו? מאיפה הדבר הזה? אני מאמינה להם, אני חושבת שזה כן לגמרי. האנשים האלה, תציעי להם להחליף את הבית שלהם בהרצליה לבית בפסדינה, הם לא יחליפו".

את תחליפי?

"כן. לא יודעת אם ארצה דווקא את פסדינה אבל כן אני אחליף. למה לא? מהרבה סיבות אני אחליף. תל אביב זאת אחת הערים היקרות בעולם, עיר מלוכלכת, תמיד עושים פה רק חצי עבודה, אין תמורה וזה מאוד מסתכל. אני מאוד רוצה שתהיה תמורה, אני ממש משתוקקת לזה.

"פעם זה היה החלום שלי שכן יהיה איזשהו רנסאנס לתרבות ישראלית או עברית או יהודית, אבל זה לא קורה. כולם ממש מתנגדים לזה. עומדים בשערים ולא נותנים לזה לקרות ואני לא מבינה למה. אני לא מבינה איך לא כולם רוצים את זה. לדור הבא לא יהיה אפילו את הזיכרון שהחלום הזה היה חי. זה כבר יהיה להיוולד לתוך הדבר עצמו. ועדיין אנשים אומרים שהכי טוב זה לגדל ילדים באזור השרון".

לדבריה, אף שעלילת הספר מתרחשת בתל אביב הספר אינו ספר תל-אביבי. "גם מי שהוא לא רווק תל-אביבי יכול להבין את זה. מספיק שמישהו ראה סרט פורנו אז הוא יכול להבין את מערכת היחסים הזאת בין המחרמן לאכזרי. אני לא מתמצאת בכל הקשור למגדר למרות שאני מתעניינת, אבל זה נראה לי ברור מאליו. אכזריות זה מחרמן, במיוחד אם זו אכזריות נגד נשים, יש בזה משהו סקסי. זה בדיוק המתח המתקיים בעולם. תפתחי 'ווג', גם שם זה המתח, בפורנו זה המתח. זה העולם".

עם זאת, היא מודה, כמי שגרה בירושלים בתקופת לימודיה בסם שפיגל, שעלילת הספר לא היתה יכולה להתרחש בירושלים. "אין שם את הקדחתנות הזאת, של הסקס והצרכנות והאהבה העצמית. יש שם קדחתנות אחרת, ויש משהו בירושלים שהוא יותר אטום. תל אביב כל הזמן מודדת את עצמה, היא מאוד פרובינציאלית. ירושלים היא לא כזאת".

פרמנטו לא מציעה גאולה או ישועה לגיבורות שלה. היא בוודאי לא מציעה להן את הגאולה שיש באהבה. "הן מקוות לאהבה באופן הכי סתום", היא אומרת, "אין להן גישה לזה והן גם רוצות את זה כמו אקססורי, זה כמו תיק. במובן הזה הן יודעות שמזה לא תבוא הישועה, כי תיקים הן כבר קנו, עם גברים הן כבר היו, להתאהב הן כבר התאהבו. גם אם הן היו מוצאות אהבה זה לא היה פתרון בשבילן".

אף אחד לא שוכב

"אני יוצאת ומתעטפת במגבת הלבנה עם הלוגו הכחול של מלון הילטון. אני מנקה את הפנים עם מסיר איפור מספר 2 של קליניק. זה כל כך שורף, כמו להוריד איפור עם ויילד טרקי. אני מורחת סופר דפנס ללחות מרבית, פאונדיישן מייק אפ מספר 1 של שאנל ומציירת מעל העפעפיים קו דק עם אייליינר שחור של דיור. אני נראית מדהים"

הספר הוא גם מבוך של מותגים וצרכנות. פרמנטו קוראת לדברים בשמם. הגיבורות שלה חופפות את הראש בשמפו של פנטן ובמרכך של ניוואה, בולעות אדוויל, אוכלות מק רויאל, קונות בזארה ולובשות גופייה של דולצ'ה וגבאנה. גם זה לא דבר נפוץ בספרות הישראלית שלעתים נדמה כי היא עדיין לובשת חאקי.

"אני לא יכולה להתייחס למוצר בלי לראות מה המותג שלו", היא אומרת, "זה נראה לי אותנטי כי זה העולם. אני לא יכולה לדמיין איך מישהו לובש משהו והוא לא יודע מאיפה הדבר הזה. אין היום מים בלי מותג, אין דבר כזה. אולי בחיים אחרים, אני לא מכירה כאלה חיים".

אבל ברור שמה שהבהיל את המו"לים יותר מכל הוא הגישה של פרמנטו לסקס. פרמנטו כותבת על סקס ללא עכבות. הסקס שלה מלוכלך, הוא מכשיר מובהק, עמדת כוח בעולם, אמצעי שליטה, סחורה בעולם הסחורות, מוצר שיש לו מחיר. הגיבורים של פרמנטו אינם מתעלסים באהבים. "אני רוצה לפגוש את הזוג הזה שמתעלס", היא אומרת. "יש זוגות ששוכבים, שזה בספר אין. אבל גם יש מקום לאלה שמזדיינים".

האם את נמשכת לספרות פורנוגרפית? אילו ספרים קראת מהז'אנר הזה?

"אני מאוד אוהבת את הרומן 'חיי נישואים' של דוד פוגל, חוויית הקריאה שלו היתה מאוד מטלטלת. יש בו משהו פורנוגרפי מפני שהוא חוקר את הנקודה הזאת של תשוקה לאחר באופן חסר רחמים. אני אוהבת ספרים כאלה, שמוציאים אותי מריכוז וגורמים לי לאבד את החשק לעשות כל דבר אחר למעט להמשיך לקרוא".

היא אומרת שכשכתבה את הספר כתבה במעין חלל סגור. "לא הבנתי בכלל במה זה כרוך ומה ייצא מזה. כתבתי בלי להתחשב בשום דבר וההחלטה לא לשים בסוף את העמדה השיפוטית נראתה לי אז מאוד ערכית וחשובה. בשלב מסוים פתאום פחדתי שאני אגמור עם ספר פורנוגרפי ואף אחד לא יבין, אבל הרגשתי שאם אשים את העמדה שלי בסוף זה יהרוס אותו".

היא מסרבת למדוד את עצמה לפי ערכים מקומיים ולהתחשב במוסרנות הכובלת של מקום קטן, שבו תמיד קיים הפחד לפגוש את הקוראים במכולת ולהתמודד מול ההורים בארוחות שבת. "תרבות של אינדיבידואליזם זה לא איזה דבר מי יודע מה חזק בארץ", היא אומרת.

כשסיימה לכתוב הראתה לאמה את כתב היד. "יש לי אימאג' שלה שוכבת על הספה בסלון מחזיקה את כתב היד המודפס, מדפדפת, עם עיניים פעורות. אבל היא קראה ודיברנו על זה, היא שאלה את השאלה הקלאסית 'מה מתוך זה אמיתי?'. אבא שלי קרא את הספר עכשיו אחרי שהוא הודפס. הוא הזהיר אותי שיהיו אנשים שלא יבינו, שלא יצליחו לתפוס את הרובד הנוסף".

"לא נעים לי להיות ככה בחלבון על בחור שמוצא חן בעיני, זה לא הולם את המקום. פה החרמנות שמורה לזרים. פה החרמנות יוצאת לאנשים מהמוח. פה אנשים מזדיינים כדי להוכיח לעצמם שהם יכולים עדיין להזדיין ושהפורנו לא ריסק אותם לגמרי"

אחד מהפרקים הקשים ביותר בספר מתמקד בבליינית צעירה בת 20, בחורה מכוערת שבאה עם שתי חברות למועדון החלבון. השלישייה כוללת את היפה, הנאה והמכוערת. פרמנטו מתארת את השפל שכרוך במעמד המכוערת. מדובר בדמות טרגית, אחרונה בשרשרת המזון, זאת שלעולם לא יהיה לה כבוד עצמי. פרמנטו מועידה לה גורל אכזר במיוחד. "כן, זה נורא להיות אשה מכוערת, זה ממש טרגי", היא אומרת, "זה על גבול הבלתי אפשרי. נראה לי שהן חוות נידוי מוחלט, קשה מאוד לשחק את המשחק, אלא אם כן הן משחקות משחקים אלטרנטיביים. אולי באקדמיה זה עובד אחרת. לא שהפמיניסטיות מכוערות", היא צוחקת, "אני פמיניסטית".

את אוהבת את הדמויות שלך?

"היחס שלי אליהן, והוא גם בא לידי ביטוי באופן מאוד ניכר בספר, הוא בעיקר אמביוולנטי. נראה לי שהדמות של רינת היא החביבה עלי, אף שהיא די משנית. היא חמודה כזאת, בעיקר בסוף כשהיא דוחפת לפה מלא פחזניות מתוך חרדה שמשהו רע הולך לקרות".

הגיבורות של פרמנטו לא מפדרות את אפן, לא מעפעפות, לא מסמיקות, לא חסודות, לא כלואות בבתים בורגניים, לא מתגרשות או מתחתנות, לא יולדות ילדים ולוקות בדיכאון אחרי לידה. הן ויתרו מראש על האפשרויות האלה. פרמנטו בועטת בקשת האפשרויות הבורגנית הזאת וגם סבורה שהתיאורים האלה של נשים הנזקקות למלחי הרחה גורמים נזק גדול לנשים.

"זה מקבע וזה נורא", היא אומרת. "אני לא מבינה איך נשים לא רואות את הנזק שזה גורם להן. נשים הן לא כל הקלישאות המעצבנות האלה, הן גם לא הקלישאות הפוסט-מודרניות על נשים חזקות ועצמאיות כלכלית שעושות רק מה שהן רוצות. אם זה באמת ככה, אז איך זה יכול להיות שבסופו של דבר כולן בוחרות אותו דבר? אשליית הבחירה התנפצה, היא מתנפצת בכל פעם שגבר שובר כוס עטופה בנייר אלומיניום".

האם אומללות היא יסוד נשי?

"הנשים בספר הן בעיקר אבודות ותקועות, כל אחת בדרכה שלה. אני לא יודעת אם יש להן ישועה, קשה לי לדמיין את זה. משהו שם לקוי מן היסוד. זה לא מופיע בספר אך בעבורי הן בחורות שחונכו על הערך הסמוי שאשה לא באמת יכולה לפרוץ את גבולות עצמה, ולא רק זה, אלא שגם לא כדאי לה לנסות. הסיכון גדול מדי, ובסוף מה? תישארי נטולת בעל וחשוכת ילדים? האימה שבתסריט הזה חיה ומפעמת בכל הנשים שאני רואה סביבי. זה חוצה מעמדות, חינוך ורקע תרבותי. פחד האימים הזה לא חס על אף אחת, גם לא עלי. זה טראגי ממש. טראגי במיוחד שהתרבות הישראלית מעודדת את זה, שלא לומר מקדשת".

פרמנטו גם מתקוממת נגד הספרות הישראלית כולה. "גם אם ייתנו לי שלושה ספרים בשקל בצומת ספרים אני לא אקח, אני לא יכולה לקרוא את הספרים האלה, זה כל כך מקומם. הספרים האלה הם כמו פרסומת לישראליות. אני לא מבינה מי רוצה לפרסם את הדבר הזה".

יש איזשהו סופר ישראלי שכן השפיע עלייך?

"אני מאוד אוהבת את עגנון, אך לא הייתי מכנה אותו סופר ישראלי. האנטגוניזם שלי לספרות ישראלית התחיל כבר בתיכון, אולי זה ילדותי אבל זה לא עבר לי עד היום ושום רומן ישראלי שאני קוראת לא מצליח לפרק את מה שאני חושבת על ספרות ישראלית. למעט אורלי קסטל בלום, שאני מצטערת שלא נחשפתי אליה בגיל מוקדם יותר. יש לה משהו שאין להרבה סופרים ובכלל לאנשים, יושר פנימי. הבחורה לא שמה זין".

להישאר בחוץ

"התור לשירותים ארוך. כוסיות וערסים עומדים ומצחקקים בינם לבין עצמם. מחכים להעמיס עוד שורה. הכוסיות רוצות עוד שורות והערסים מקווים לזיין, לאבד את הבתולים הנצחיים שלהם, הבתולים של הפריפרייה. כל הכוסיות והערסים שוכחים לרגע מהפריפריה כשהם עומדים בתור לשירותים בחלבון. הקוק, הזין והכוס, זה בינלאומי, הם אומרים לעצמם"

כאשר היא נשאלת מה היא אוהבת לקרוא היא אומרת שכרגע יש לה "קראש על המינגוויי. מאוד לא צפוי". "אנקת גבהים" הוא אחד הספרים האהובים עליה, "בכלל אני אוהבת את האחיות ברונטה". "כמעיין המתגבר" השפיע עליה רבות, "עברתי אתו הרבה גלגולים. התפכחתי ממנו כבר, אבל צריך להבין אותו בקונטקסט שלו. זה ספר שהייתי ממליצה לבנות צעירות לקרוא". הסופר האהוב עליה הוא ברט איסטון אליס, "וגם מישל וולבק".

לאחרונה, כאשר ביקר וולבק בישראל, הלכה לפגוש אותו במכון הצרפתי בתל אביב. "ידעתי שהוא בא לחתום במכון והיה לי חשק עז לבלות אתו ערב. כתבתי לו פתק בצרפתית, ניסיתי שזה לא יישמע כמו הצעה קינקית ומינית, ואז באתי ולא היה שם כמעט אף אחד. הוא ישב מאחורי שולחן, נמוך וחולני, מעשן כמו ז'ורז' פרק, עמדתי בתור עם חצי פתק, חצי מתחרטת, ידעתי שזה מתכון לאסון, ואז הוא חתם לי על הספר, ולא היה לי אומץ לתת את הפתק".

המראה החולני והמנותק של וולבק הבהיר לה, לדבריה, עד כמה מסוכן להיות מישל וולבק. "הרגע הזה שהוא ישב מאחורי השולחן. חשבתי לעצמי שהוא לא אתנו, ובמידה מסוימת בצדק. אתה לא יכול לכתוב את הספרים של וולבק ולהיות חלק מהחברה, זה לא אפשרי. לרגע זה מאוד הפחיד אותי. לא שאני משווה את עצמי אליו".

את מפחדת שאנשים יירתעו מלהתקרב לספר בגלל הדימוי שלו?

"מי שהדימוי של הספר מפחיד אותו אין טעם שיקרא את הספר. הספר מפחיד עוד יותר". *

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ