${m.global.stripData.hideElement}

 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על טייס אוטומטי - האלבום החדש של רונה קינן "המראות ונחיתות"

האזנה לאלבום החדש של רונה קינן היא כמו ביקור של חבר שאתה שמח לקראתו, אבל מייחל שהסיפורים שהוא מספר יהיו יותר מסעירים

תגובות

כשרונה קינן התחילה את דרכה היצירתית בסוף שנות ה-90, היא כתבה את שיריה באנגלית. העברית איימה עליה. ההכרח לדייק במלים שיתק אותה. באנגלית היה לה הרבה יותר נוח. כמה שנים לאחר מכן, באלבומה הראשון, רוב השירים היו בעברית, אבל היא עדיין הרגישה יותר נוח לכתוב באנגלית. רק באלבומה השני, שיצא ב-2007 (וכלל שיר אחד באנגלית), היא קפצה בהתכוונות מלאה אל המים העמוקים של הכתיבה בעברית ויצאה מהם עם כמה שירים נהדרים (ועם שיר אחד מופתי, "עיניים זרות"). אלבומה השלישי והמעולה, "שירים ליואל", כבר היה על טהרת העברית. זה היה מגוחך אם אלבום שעשה אנליזה מרתקת לדור תש"ח היה מדבר בשפה אחרת.

והנה באלבומה החדש, "המראות ונחיתות", קינן שרה שוב באנגלית. זה קורה אמנם בשיר אחד בלבד (מתוך 13), אבל לשיר הזה יש משקל כבד למדי מהטעם הפשוט שהוא השיר היפה ביותר באלבום, לדעתי. קוראים לו "Black Tiger". יש בו שתי נשים, וכל אחת מהן מסוגרת מאחורי שער שעליו שומר נמר שחור, בן דמותה החייתי של המלנכוליה. הנמרים האלה, שכמו ברחו משיר של דוד אבידן, פשוט יושבים שם, דוממים, מונעים משתי הנשים לתקשר זו עם זו, והנוכחות שלהם מאצילה על השיר, שממילא מולחן ומושר נהדר, איזה כוח פיוטי אפל.

בפזמון קינן מפזרת מעט את האפלה, מפיגה מעט את תחושת השיתוק, ושואלת בתחינה את אהובתה אם היא תלך לטייל אתה בשלוליות כשיבוא החורף. "נרכב על הנמר השחור עד שכבר לא נהיה הטרף שלו", היא מציעה. אבל האם הנמר יאפשר לה לממש את הפנטסיה הזאת? השאלה הזאת נשארת פתוחה, וזאת עוד סיבה לכך ש-"Black Tiger" (הצורה שבה קינן שרה את שתי המלים האלה בסיומו של כל בית ממש נצרבת בזיכרון) הוא שיר נהדר.

נהדר בזכות עצמו ונהדר אף יותר בהשוואה לשירים האחרים ב"המראות ונחיתות", שלא נוסקים לגובה שלו אף שהם דוברים את שפת העומק של קינן, עברית. קינן היא אחת היוצרות הכי אחראיות במוסיקה הישראלית. היא מוכשרת, משוכללת וזהירה מכדי ליפול. הרבה יוצרים היו חותמים באושר על שירים ברמה של אלה שממלאים את האלבום החדש שלה. אבל הציפיות מקינן גבוהות יותר, ונדמה שהפעם הן לא מתממשות, בוודאי שלא במלואן. שיר כמעט טוב מאוד, ועוד שיר כמעט טוב מאוד, ועוד אחד, והכל פחות או יותר באותו קצב לא קצבי במיוחד, והפתעות וחידושים אין, והרושם המצטבר הוא ש"המראות ונחיתות" הוא אלבום יפה בצורה קצת ברורה מאליה. כמו ביקור של חבר שלא ראית זמן מה, ואתה שמח לקראתו אבל מייחל שהסיפורים שהוא מספר יהיו יותר מסעירים.

לקינן יש מחנה אוהדות/ים די גדול ("מדהימה") וגם גדוד מסתייגים/ות לא קטן ("משעממת"). מחנה האוהדים עצמו מתפצל, כך נדמה, לשתי קבוצות עיקריות: אלה שהרוסים על קינן ללא תנאי, ואלה שאוהבים אותה אבל היו מעדיפים לקבל אותה בגרסה מעט יותר מחוספסת, מעט פחות זהירה. פעם ניגשה אלי בחורה כזאת והסבירה בלהט מדוע היא חושבת שההפקה (של יזהר אשדות) והעיבודים של האלבום "עיניים זרות" שפכו מים פושרים על התשוקה-הבוערת-חרישית של קינן. יכולתי להבין על מה היא מדברת, אבל לא הסכמתי אתה, בין השאר בהשפעת ההתאהבות הסוחפת שלי בשיר הנושא של האלבום ההוא. אני לא יודע מה היא חשבה על האלבום הבא של קינן, "שירים ליואל", אבל אם היא הסתייגה ממנו היא פשוט טועה: זה היה אלבום נפלא שהיתה בו מזיגה נדירה של איפוק ומעוף.

עכשיו, עם "המראות ונחיתות", אני נאלץ להסכים לראשונה עם הבחורה ההיא. ברמת המיקרו אין שום סיבה לבוא בטענות. קינן קיבצה כמה מהנגנים הכי טובים במוסיקה הישראלית העכשווית, וביחד עם אשדות, שהפיק שוב, הם בישלו לאלבום צליל עשיר ויפה (רגעים נבחרים: השילוב בין הקונטרבס של יהוא ירון והפלוגלהורן של עדי רנרט ב"מה שהלך לי לאיבוד", המפגש בין הפסנתר של אסף תלמודי, גיטרת הדוברו של דויד פרץ והוויברפון של אסף רוט ב"תוגה שיכורה"). אבל בתחושת המאקרו, שכורכת את הצליל של האלבום עם התוכן המוסיקלי ועם מפלס החיוניות, התעוזה והחידוש, "המראות ונחיתות" נדמה כחזרה לשגרה הבטוחה של קינן, אחרי הסטייה המבריקה של "שירים ליואל".

"שירים ליואל" היה אלבום שסיפר סיפור, מעין נובלה מוסיקלית. גם "המראות ונחיתות" מספר סיפור, אבל בדרך פחות מפורשת. זאת כרוניקה של פרידה ושל התמודדות עם הזיכרון הלא מרפה של אהבה שנגמרה. גם השפה שבה קינן מדברת מאזכרת בצורה כלשהי את השפה הטראגית של "שירים ליואל", שהיתה רוויה באלימות כבושה. משפט המפתח של השיר הראשון, למשל, הוא "משהו מאיים לחסל אותי אם לא אתיק את המבט". מי שמכיר את היצירה של קינן יודע היטב שהיא לא תתיק, אבל המבט שלה הפעם, שמכוון פנימה אל תוך עצמה, פחות מעניין מהמבט שלה ב"שירים ליואל", שהתמקד באביה (ורק בצורה עקיפה בעצמה), והעיסוק החוזר ונשנה בפרידה מהאהובה, בכל פעם מזווית אחרת, נשמע כמו וריאציות דומות למדי על אותו נושא.

מדי פעם קינן מרפה מהנושא הזה ומהלך הרוח המלנכולי ומחליפה אותם בטון יותר משועשע ובנקודת מבט יותר כללית, אבל אפילו ברגעי ההפוגה הנעימים האלה השמחה לא מושלמת. "מעשנים בשרשרת" נשמע כמו שיר ההמשך של "עזרה בדרך" של נעם רותם, ולכן פחות חזק ממנו; ואילו "הפרש המהורהר" הוא קומדיה סקסואלית בכיכובן של חיות עגבניות, ז'אנר ששלומי שבן הביא למיצוי בשיר "גור חתולים".

אם ההלחנה של קינן היתה בשיאה ב"המראות ונחיתות", כל ההסתייגויות הטקסטואליות האלה היו בטלות ומבוטלות. היכולת שלה ליצור את אותה מזיגה שהוזכרה בין איפוק למעוף טמונה בכשרון המוסיקלי שלה לא פחות, ואולי יותר, מאשר בסגולות שלה ככותבת טקסטים. אבל הלחנים שלה ב"המראות ונחיתות" לא מצליחים לפרוץ את גבולות היפה ולהבקיע אל מחוזות הנהדר והמרגש. "שמעתי את השיר שמשנה לי את הלב, אבל לבד במטוס במקום אתך, אתך, אתך", היא שרה ברצועה הלפני אחרונה, "במטוס". אלא שבאלבום החדש כמעט שאין שירים משני לב, לפחות לא את הלב שלי. אילו רק היו מסתובבים בו עוד כמה נמרים שחורים. *

רונה קינן - "המראות ונחיתות". אן-אם-סי



קינן. שירי פרידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#