בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונות בחיי נישואים - פרידה קאלו ודייגו ריוורה

ציורים של פרידה קאלו ושל בעלה דייגו ריוורה מוצגים בבריטניה זה לצד זה לראשונה. האם התצוגה המשותפת מוסיפה לגדולתה של קאלו או גורעת ממנה?

תגובות

פרידה-מאניה - שיגעון פרידה קאלו - תקף את בריטניה ב-2005, אז הציג מוזיאון טייט רטרוספקטיווה גדולה מיצירותיה. בריטניה נכבשה בקסמה, בדיוק כפי שנכבשו בעלה של פרידה קאלו, דייגו ריוורה, וכל אוהביה האחרים. העולם הוצף בעגילים של פרידה ובקישוטי שיער של פרידה, בבובות בדמות פרידה ובחצאיות בהשראת פרידה. וכמובן היו כל הדיוקנאות העצמיים שלה להתבונן בהם.

חלפו שש שנים, ופרידה חזרה לבריטניה. מחצית מהתערוכה "פרידה קאלו ודייגו ריוורה: יצירות מופת מאוסף גלמן", שמוצגת ב"פאלאנט האוס" בצ'יצ'סטר באנגליה עד 2 באוקטובר, מוקדשת ליצירותיה, והמחצית השנייה ליצירות בעלה. זו הפעם הראשונה שהשניים מוצגים יחד בבריטניה.

בתקופת חייהם לא היה ספק מי מהם אמן דגול יותר. ריוורה, שסיפר מחדש את הנרטיב הסוער של תולדות מקסיקו בציורי קיר שקישטו מבני ציבור ברחבי הבירה, האפיל על אשתו מכל בחינה (הוא גם היטיב ליחצן את עצמו, ואהב לארח אנשים בזמן שעבד).

קאלו, הצעירה ממנו ב-20 שנה, היתה הרבה פחות ידועה ממנו, ויצירתה היתה שונה מיצירתו בתכלית. ריוורה הסתכל החוצה ולאחור לאורך ההיסטוריה, ואילו קאלו הביטה פנימה. היא השתמשה באמנותה כדי להתמודד עם חייה ולבדוק מה פירוש להיות אינדיווידואליסט, להיות אשה, ובמקרה שלה להיות אשה שעברה כמתבגרת פציעות רבות וקשות (בתאונת אוטובוס), שהסבו לה ייסורים כל חייה. המבקרים והתקשורת התייחסו אליה בהתנשאות. כותרת טיפוסית למדי לתמונה מ-1931 אומרת: "הגברת דייגו ריוורה יכולה ליצור ויוצרת דיוקנאות מניחים את הדעת".

אבל הזמן חולל מהפך, כפי שמתברר מהתערוכה החדשה: הפופולריות של קאלו מאפילה לחלוטין על זו של ריוורה, שינוי שמן הסתם היה מכה את שניהם בתדהמה. למען האמת היה לה יתרון עצום: היצירות שלה יכולות לנדוד, ואילו מיטב יצירתו של ריוורה היה ציורי קיר, ורק המבקרים במקסיקו יכלו לראותם. יצירותיו של ריוורה, המושאלות עכשיו לפאלאנט האוס, הן ברובן יצירות משניות בחשיבותן.

האם יש היגיון בהצגת שני האמנים יחד? האמנית האמריקאית ג'ודי שיקגו - שביקרה לא מכבר בבריטניה לרגל צאת ספרה "פרידה קאלו: פנים אל פנים" - לא רואה בזה טעם. כשאנחנו נפגשות בלונדון היא רותחת מכעס על כך שעדיין ממשיכים לתפוס את קאלו מבעד לפריזמה של בעלה. פירושו של דבר, לדבריה, שיצירתה נחשבת לעולם כתגובה אליו.

קאלו הופיעה ביצירתה הידועה ביותר של שיקגו, "The Dinner Party" (1974-1979) - שבה מופיע שולחן אוכל ענק ערוך לארוחה מפוארת, וכל אחד מהמקומות סביבו מיועד לאשה שתרומתה התרבותית לא זכתה בעיני שיקגו להכרה הראויה. בין השאר מופיעות המלכה אליזבת הראשונה, אמילי דיקינסון, וירג'יניה וולף וג'ורג'יה אוקיף. לקאלו לא שמור מקום ליד השולחן, אך שיקגו מסבירה ש"נשים אחרות מיוצגות במרצפות שבין השולחנות, וקאלו היא אחת מהן".

מכל מקום, קאלו לאו דווקא מתאימה לתווית של מי שההיסטוריה פסחה עליה. עבודתה עמדה במוקד תערוכות מצליחות בעולם. מאז התערוכה בטייט הוצגו גם תערוכה שוברת קופות לרגל יום הולדתה ה-100 במקסיקו סיטי ורטרוסקפטיווה מקיפה נוספת בברלין. כן, אומרת שיקגו, ובכל זאת יצירתה עדיין לא נתפסת כשלעצמה, מנותקת מיצירתו של ריוורה. "העניין הוא שאנחנו צריכים לפתוח את הנרטיב ולאפשר לנשים להיתפש כמרכזיות ולא כשוליות", היא אומרת. "האם נמשיך לעד לראות את הנשים בהשוואה לגברים ענקים - כלומר כיוצאות דופן?".

שיקגו מודה שבתחילה, כשעלתה ההצעה לכתוב ספר על קאלו, היא הרגישה שאין להן דברים משותפים רבים ("קודם כל לעולם לא הייתי מסכימה לחיות עם דייגו ריוורה"). אבל ככל שהתעמקה בציוריה של קאלו, ובכתביה, "התחלתי לראות דברים שחשבתי שאחרים לא רואים - האופן שבו היא מציירת בעלי חיים, למשל. היה מי שטען שקאלו מציירת את עצמה בבעלי חיים, במקרים שבהם עולה שאלת הנפרדות מריוורה. אבל איך אפשר לדעת? אני מציעה לראות בזה מה שהיא מנסה לומר על היחסים בין בני אדם לבין מינים אחרים. דברים כאלה קורים רק לעתים נדירות אצל אמנים גברים. תארו לעצמכם שהיסטוריון אמנות יגיד שג'קסון פולוק זרק צבע על קנווס אחרי כל מריבה עם אשתו, לי קרזנר".

הגבר כמפתח

אבל מתבקש לפרש את קאלו באינטרפרטציה שריוורה עומד במרכזה. פעם ביקרתי בבית הכחול, הבית שחלקו האמנים במקסיקו סיטי, ואני זוכרת שכמעט הרגשתי בחילה משפע הציטוטים המתרפסים על הקירות ובתצוגות אחרות ("דייגו היה הכל... הילד שלי, המאהב שלי, היקום שלי").

זה לא הוגן, אומרת שיקגו - אם קוראים את יומניה של קאלו, מבינים שהיא נסחפה ברגשות גם כלפי מאהבים אחרים. יתרה מזו, באותה תקופה נישואים לאמן מפורסם היו בשביל אשה בת 20 בבחינת מפתח לדלת. "המכשיר היחיד להישגים באותה תקופה היה להתחבר לאמן גבר", אומרת שיקגו, "נשים לא יכלו לקבל הכשרה ראויה, ואסור היה להן להיות חלק מתנועה אמנותית. הדרך היחידה שבה אשה יכלה לחדור לעולם האמנות היתה באמצעות גבר".

שיקגו אינה מתפעלת מהתערוכה בפאלאנט האוס. "הקשר של קאלו עם ריוורה נטחן עד דק. יש כל כך הרבה דברים אחרים להתעמק בהם - דרך הטיפול שלה בבעלי חיים, השימוש שעשתה בבובות. עד כה, למשל, לא התייחסו במלוא הרצינות לעובדה שהעבודה שלה מציגה תחומים חדשים - מחלה, הפלות, גרידות, אלימות נגד נשים - שלא זכו להתייחסות אמנותית קודם לכן. כשבוחנים את היצירות שלה ביחס לריוורה, ולא כשלעצמן, היא נשארת במקום שבו האתגר שהיא מציבה לנו קטן בהרבה ממה שהיה יכול להיות".

לידה, למשל. בפרשנות המקובלת, קאלו קיבלה קשה מאוד את אי-יכולתה ללדת: בשל תאונת האוטובוס היו לה פגיעות קשות באגן, והיא עברה הפלות טבעיות ומלאכותיות. "אבל היא היתה אמביוולנטית ביחס ללידת ילדים. "זה עולה מהיומנים שלה", מדגישה שיקגו. "כשאומרים שהיא ציירה ילדים בגלל שרצתה ילד, זו הנחה מתנשאת. לאמנית, ילדים הם הפרעה. קאלו ידעה את זה וגם אני יודעת את זה" (גם לשיקגו אין ילדים).

סטפן ון ריי, מנהל פאלאנט האוס, מגן על החלטתו להציג את האמנים זה לצד זה. "קשה מאוד לבחון את עבודתה מבלי להתייחס לריוורה, כי הם היו חברים קרובים מאוד, והיו להם אידיאולוגיות משותפות. ובעצם קאלו עצמה הכניסה לתמונה את ריוורה - במקרים רבים פשוטו כמשמעו. יש לנו ציור של קאלו שפניו של ריוורה מופיעות בו על המצח שלה, ויש לנו ציור שהיא מערסלת בו בזרועותיה את ריוורה כמו תינוק. איך מפרשים יצירות כאלה מבלי להתייחס לריוורה?"

האמת היא ששניהם עסקו בנרטיבים רחבי יריעה. אבל יותר מ-50 שנה לאחר מותם (היא מתה ב-1954, הוא ב-1957), השקפתו של ריוורה על ההיסטוריה של מקסיקו, אף שבתקופתו היא נראתה מהפכנית ומקיפה, התגמדה לעומת נושאיה האוניברסליים יותר של קאלו. העולם עבר הלאה, אך ענייני הלב שהעסיקו את קאלו - כאב, בגידה, בדידות, משפחה - נותרו על כנם. *



פרידה קאלו, ''שורשים'', 1943


דייגו ריוורה, ''כובסות עם נשרים'', 1928



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו