הבמאי ההונגרי הגדול בלה טאר מסביר למה החליט לפרוש מעשיית סרטים

למרות שנימה פסימית אופפת את "הסוס מטורינו", סרטו האחרון של טאר. בראיון אתו בפסטיבל בירושלים, שבו קיבל אות הוקרה, הוא מסביר שיצירת אמנות היא תמיד מלאת תקווה

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

זה יהיה סרטי האחרון - כך הכריז בלה טאר בפסטיבל הקולנוע האחרון של ברלין ביחס לסרטו, "הסוס מטורינו", שהשתתף בתחרות באותו פסטיבל וזכה לבסוף בפרס דוב הכסף, השני בחשיבותו בין הפרסים המוענקים שם. הבמאי ההונגרי, שיחגוג החודש את יום הולדתו ה-56 ונמנה עם גדולי במאי הקולנוע הפועלים כיום, חזר על הכרזתו גם בשיחתי עמו בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שבו הוענק לו אות הוקרה ובו הוקרן בסוף השבוע "הסוס מטורינו" - יצירה מסעירה, תובענית ומטלטלת ואחד הסרטים המרשימים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

מדוע זה יהיה סרטך האחרון?

"כי אני מרגיש שמיציתי את עצמי בעשיית 'הסוס מטורינו'", משיב טאר, "ואני חושש שאתחיל לחזור על עצמי".

כשהוא אומר זאת, אפשר לחוש בכך שאין משהו המפחיד את טאר יותר מכך שמעיין היצירה שלו ייבש והוא יתחיל לחזור על עצמו. מצד אחד, אני מבין אותו, שכן יש ב"הסוס מטורינו" משהו שנראה כמיצוי של כל עבודתו של טאר עד כה וכזיכוך מוחלט של האמירה הקולנועית שלו; איך באמת ממשיכים אחרי סרט שכזה? אבל מצד שני, החלטתו של טאר לפרוש מיצירת סרטים מטרידה אותי. לפיכך, אני שואל אותו: איך ייתכן שיוצר, שסרטיו מעידים על תשוקה כה עזה לקולנוע, ועוד יותר מכך על תשוקה לאמנות, יחדל לעשות סרטים?

"אולי אני אעשה דברים אחרים", עונה טאר, שפניו הרציניות, המעוטרות בשיער כסוף שאסוף בזנב סוס קצר, מוארות לעתים בחיוך פתאומי, "אולי דברים שקשורים לקולנוע, ואולי דברים שקשורים לאמנויות האחרות. אני בוודאי לא אחדל ליצור".

טאר הוא יוצר קולנוע שבניגוד לרבים מעמיתיו, אינו נרתע מלדבר על סרטיו בראש וראשונה כאמנות. "כן, אני יוצר אמנות", הוא אומר בלי שום ניסיון להצטנע. יתרה מזו, הוא אפילו אומר שאין לו מושג מה זה קולנוע ואין הוא מגדיר את עצמו כבמאי קולנוע, כי אינו יודע מה זה בדיוק. אני מרגיש שזו אינה פוזה שהוא עוטה על עצמו. סרטיו התובעניים והארוכים, שמצולמים בשחור-לבן, פורשים עלילות מינימליסטיות ומורכבים מטייקים ארוכים ומתנועות מצלמה אטיות; הם כל כך שונים ממה שנחשב היום לקולנוע שאני מבין את עמדתו ולפיה הוא ניצב מחוץ לאמנות שהוא פועל בתוכה.

הדבר הזה בולט במיוחד ב"הסוס מטורינו". ראשיתו של הסרט מספרת כיצד פרידריך ניטשה המעורער נפשית פרץ בבכי בטורינו בחורף 1899 בראותו עגלון המכה את סוסו. מכאן עובר הסרט לתאר שישה ימים בחיי איכר ובתו, המתגוררים בבית אבן מבודד אי שם בערבות אירופה, שבהן הרוח אינה חדלה מלסעור, אי שם בזמן.

האם זה משנה שאיננו יודעים היכן בדיוק הסרט מתרחש ומתי - אם זה בסוף המאה ה-19 או בהווה?

"ודאי שלא", משיב טאר.

146 דקותיו של הסרט מתארות את שגרת חייהם של אותם איכר ובתו, שרכושם מסתכם בבית האבן שלהם ובסוס השייך להם. כל הימים דומים זה לזה, מורכבים מאותם טקסים של שגרה, מהתעוררותם בבוקר ועד אכילתם את ארוחתם היחידה בכל יום, שכוללת תפוח אדמה אחד לכל אחד מהם.

אבל בכל יום גם מתחולל איזשהו שינוי, ואותו שינוי אינו מבשר טובות - לא לאיכר ולבתו, הניצבים במרכז הסרט וכמעט אינם מחליפים מלה זה עם זה אלא רק כאשר צריך, וגם לא לאנושות שהם מייצגים אותה. תחילה הסוס השייך להם מסרב לזוז; אחר כך נעלמים המים בבאר, ולבסוף גם הדלק המשמש להאיר את ביתם ולבשל את ארוחתם היחידה.

על בסיס סיפורם של האיכר ובתו, טאר יוצר אלגוריה שעוסקת בהיעלמותו ההדרגתית של הטבעי, שבלעדיו האנושי אינו יכול לשרוד. כאשר אני מציג בפניו את הפרשנות הזאת, טאר נועץ בי מבט מהורהר ארוך, ולאחר מכן אומר: "כן. מוצא חן בעיני מה שאמרת".

נימה של אפוקליפסה הולכת וקרבה שורה על "הסוס מטורינו", וכאשר טאר נשאל אם אמנם סרטו מבשר רעות, הוא מהסס בתשובתו. כן, יש ב"הסוס מטורינו" נימה אפוקליפטית, הוא אומר, אך לדעתו הסרט אינו יצירה פסימית כי יצירת אמנות היא תמיד מלאת תקווה. עצם העובדה שהיא תהיה כאן הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן כבר ממלאת אותה בתקווה, הוא אומר.

כיצד נולדים הרעיונות לסרטיך?

"ודאי שלא מהסיפור", עונה טאר. "הסיפור הוא רק רכיב אחד של החיים שאני מתעתד להנציח בסרטי, ולאו דווקא הרכיב החשוב ביותר. רוב הסרטים שאני רואה הם מחורבנים. ברוב הסרטים יש רק סיפור, ואנו נדרשים אך ורק לעקוב אחריו. כל הסרטים מורכבים מאקשן וקאט, אקשן וקאט. הם אך ורק מספקים מידע, וכל מה שהצופים נדרשים לעשות זה לעקוב אחר האקשן ולספוג את המידע.

"בשבילי, הקולנוע הוא בראש וראשונה תמונות. תמונות ואנשים. האנשים שאני רוצה להציג בסרטי והאנשים שאני רוצה להגיע אליהם בסרטי. הקולנוע בשבילי הוא תמונות ואנשים וחלל ונוף וזמן. גם ?הסוס מטורינו' נולד מדימוי שעלה במוחי, הדימוי של בית האבן המבודד בערבה הנידחת שבה מתגוררים איכר ובתו. מהדימוי נולד המבנה של הסרט שמתאר את ששת הימים בחייהם של אותם איכר ובתו. ידעתי מההתחלה שאפתח את הסרט בסיפור על ניטשה ומשם אעבור לתיאור חייהם של שני הגיבורים".

האם מהתנגדותך לרוב הסרטים כיום, ששמים דגש בסיפור בלבד, ומתפישתך את הקולנוע כאמנות של התמונה, החלל, הנוף והזמן, נובע הסגנון שלך שמאופיין בין השאר בטייקים ארוכים?

"כן. המטרה בסרטי היא להתקרב ככל האפשר לחיים, לאנשים, ולא הסיפור ולא המידע שכלול בו הם אלה שיאפשרו לי לעשות זאת. כל כך הרבה קורה בחיים לבד מהסיפור עצמו. כל כך הרבה דברים שהם לא מילוליים ועם זאת קומוניקטיביים; דברים שפשוט צריך להבחין בהם, להביט בהם ולהציג אותם".

בין טולסטוי לסימנון

טאר נולד ב-1955 בעיר פץ' וגדל בבודפשט. שני הוריו עבדו בתיאטרון. כשהיה בן 10 לקחה אותו אמו למבחן באולפני הטלוויזיה הלאומיים של הונגריה, והוא הופיע בתפקיד קטן בהפקה טלוויזיונית של "מותו של איוואן איליץ'" מאת טולסטוי.

הוא שיחק פעם אחת נוספת ב-1968 בתפקיד קטן ב"עונת המפלצות", סרטו של הבמאי ההונגרי הגדול מיקלוש יאנצ'ו, שאף הוא נודע בטייקים הארוכים בסרטיו. לשאלה אם הופעתו בסרט של יאנצ'ו השפיעה עליו, טאר משיב בשלילה. לדבריו, יאנצ'ו יוצר סרטים בעלי נפח היסטורי רחב השונים מאוד מסרטיו שלו, שמתאפיינים בנימה אינטימית וקאמרית ומתרחקים מההיסטוריה הקונקרטית לתחומי זמן מופשטים הרבה יותר.

טאר מתאר את הגעתו לקולנוע כעניין כמעט מקרי. מצעירותו הוא ראה הרבה סרטים, אך רצה להיות פילוסוף, וכיוון שהדבר לא הסתייע, עבר לעשיית סרטים. הוא החל לביים סרטים בסופר 8 כשהיה בן 16. מרבית הסרטים החובבניים האלה היו סרטים דוקומנטריים ותיעדו את חייהם של עניי הונגריה. הסרטים האלה, למרות ראשוניותם, עוררו את עניינם של מפיקים באולפני בלה באלאש, האולפנים הגדולים ביותר בהונגריה (שנקראים על שמו של התיאורטיקאי ההונגרי החשוב) ואלה סייעו ב-1977 לטאר הצעיר לביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "קן משפחתי". הסרט צולם במשך שישה ימים בתקציב מזערי עם שחקנים לא מקצועיים.

בעקבות סרט זה החל טאר ללמוד קולנוע בבית הספר ההונגרי לאמנויות התיאטרון והקולנוע, ביים כמה סרטים נוספים, וב-1982 ביים לטלוויזיה הפקה של "מקבת", שבה ניכרו לראשונה היסודות המאפיינים את סגנונו הקולנועי כפי שהוא מוכר כיום. ההפקה נבנתה משני שוטים בלבד.

בסוף שנות ה-80 החל טאר לשתף פעולה עם הסופר ההונגרי לאסלו קראסנהורקאי (שגם היה שותף לכתיבת התסריט של "הסוס מטורינו"; שותפה קבועה נוספת ביצירתו היא העורכת אגנס חראניצקי, שטאר רואה בה יוצרת שווה לו בתהליך העשייה של סרטיו). הוא וקראסנהורקאי עמלו במשך שבע שנים על יצירת עיבוד לספרו של האחרון, "שטן טנגו", והסרט, שאורכו 415 דקות, יצא לאקרנים ב-1994 וזיכה את טאר בהכרה בינלאומית.

טאר מביים סרטים בקצב אטי. ב-2000 הוא ביים את "הרמוניות ורקמייסטר" וב-2007 את "האיש מלונדון", שהתבסס על ספר מאת ז'ורז' סימנון. שני הסרטים, וכעת גם "הסוס מטורינו", העצימו את מעמדו של טאר ואת ההכרה הרחבה בו.

מדוע אתה בוחר לצלם את סרטיך בשחור-לבן?

"כי בעיני, השחור-לבן, על כל הגוונים שקיימים בתוכו, אוגר בתוכו את הצבעוניות הרבה ביותר שקיימת. יתרה מזאת, השחור-לבן מבליט את העובדה שהסרט הוא יצירה. הוא מרחיק את הסרט מהנטורליזם, מהיומרה של חיקוי המציאות. בסרטים שלי אני מנסה אמנם להציג את המציאות כפי שהיא, אבל לא בדרך הרגילה. אני לא מתיימר לטעון שסרטי מציגים את המציאות כפי שהיא, אלא כפי שהיא מוצגת בכלים שהקולנוע מספק לי".

האם היית מגדיר את סרטיך כריאליסטיים?

"כל הסרטים הם ריאליסטיים. ברגע שאתה מכוון את המצלמה על אירוע שמתרחש מולה, התוצאה היא ריאליסטית. אבל יש ריאליזם שמקרב אותך אל המציאות ואל האנשים שהיא מאכלסת, ויש ריאליזם שמרחיק אותך מהם. אני בוחר לעשות סרטים שמקרבים אותך אל המציאות ואל האנשים שבתוכה".

ומה בנוגע למסר שכלול בסרטיך? הרי כל אותם אמצעים יצירתיים שמאפיינים את סרטיך מכוונים גם להעביר מסר.

"ודאי. בסרטים שלי אני רוצה לתאר את הטבע האנושי על כל גווניו ועל כל נפחו. אני רוצה להציג את הטוטאליות של המצב האנושי. איני אדם דתי, איני אדם שדוגל בפילוסופיות אידיאולוגיות שונות. איני קשור לשום תפישה פוליטית מסוימת; אבל אני כן אדם מאמין. אני מאמין בבני האדם".

כל אמנות היא ניסיונית

אני שואל את טאר אם הממד הפסיכולוגיסטי של הדמויות בסרטיו מעניין אותו, ואם הוא עובד עם השחקנים ודן עמם בדמויות שהם מגלמים ובמניעים למעשיהן. "ממש לא", עונה טאר עוד לפני שאני מספיק לשאול את השאלה, וצוחק. "כל מה שאני מבקש משחקני זה שהם לא ישחקו. שהם רק יהיו".

האם היית מגדיר את סרטיך כניסיוניים?

"אני לא יודע בדיוק מה זה קולנוע ניסיוני. אני מאמין שכל אמנות היא ניסיונית. כל צייר, מלחין, סופר, משורר או במאי קולנוע שיוצר משהו בעל ערך שלא נעשה קודם לכן יוצר אמנות שהיא ניסיונית. כשבגרתי מבחינה קולנועית והתחלתי לצפות בסרטים בצורה מודעת, הושפעתי במיוחד מסרטי הגל החדש הצרפתי; במיוחד מסרטיו של ז'אן-לוק גודאר. היה לי המזל שכשהתבגרתי מבחינה קולנועית, היתה לי כבר הזדמנות לצפות בסרטים שהופקו באירופה בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, פרק זמן שהיה רגע מדהים בתולדות הקולנוע".

האם בהתחשב בסוג הסרטים שאתה מביים, אתה גם מצליח להרגיש קשר לבמאים שנדמים שונים מאוד ממך? למשל, לבמאי כמו אלפרד היצ'קוק?

"ודאי. אני מרגיש קשור לכל במאי שאם אני רואה שוט אחד שלו אני מזהה בו את חותמו וסגנונו האישי, והיצ'קוק הוא בוודאי דוגמה לבמאי מהסוג הזה".

במלים אחרות, אתה דוגל ב"תיאוריית האוטר", זו שרואה בבמאי את יוצרה הבלעדי של היצירה הקולנועית?

"ודאי!"

האם אתה מאמין שלקולנוע כמו שאתה יוצר, שפועל בתוך המסורת של הקולנוע האירופי האמנותי ויש הרגשה שהוא הולך ודועך, יש עדיין מקום בקולנוע העכשווי, שיש לו עתיד?

"בהחלט", משיב טאר. "כשהומצא הצילום, טענו הכל שהוא יביא את הקץ על הציור, אבל זה לא קרה. להפך אפילו. הצילום אולי הביא את הקץ על סוג מסוים של ציור, זה שמתעתד אך ורק להנציח את המציאות כפי שהיא נגלית לעין, אבל הוא שיחרר את אמנות הציור כולה ואיפשר לה ללכת בדרכים שהיא לא פסעה בהם עד אז".

אתה מתכוון לומר שמה שקורה כיום בקולנוע עשוי דווקא לשחרר את הקולנוע האמנותי?

"כן, אני מאמין בזה. אני מאמין שהקולנוע העכשווי יחייב את היווצרותה של אלטרנטיבה חדשה".

סרטיך קשים ותובעניים. הם אינם מיועדים לכל. האם הסוגיה הזאת מטרידה אותך? האם אתה חושב על הקהל כשאתה יוצר את סרטיך?

"לא. אני יודע שהסרטים שלי אינם מיועדים לכל אבל מאמין שיש צופים רבים שמייחלים לעבור בקולנוע חוויה אמנותית; שמייחלים להתבונן, לחשוב, לספוג רגש, להתקרב אל החיים ואל בני האדם כפי שרק הקולנוע האמנותי מסוגל לעשות זאת".

האם זה לא קשה למצוא מימון לסוג הסרטים שאתה מביים?

"למזלי, מעמדי כבר מקל עלי. כשאנחנו פונים למפיקים, קראסנהורקאי ואני מציגים בפניהם תסריט כתוב בצורה מסורתית; אחר כך, כמובן, בזמן הצילומים אני כמעט מתעלם לגמרי מהתסריט כפי שהיה כתוב".

עשית סרטים גם בעידן הקומוניסטי וגם אחריו. האם יש הבדל מבחינתך?

טאר מהרהר לרגע קט ואז משיב: "אין הבדל. בכל עידן שולטת מערכת אחרת של צנזורה, מערכת אחרת של שליטה באמנות, שליטה ביוצרים, וכל המערכות האלה הן מטופשות באותה המידה".

למה לדעתך נזקק במאי קולנוע?

"לחזון, לאומץ ולנכונות שלא להתפשר", הוא משיב. ואם יש כיום במאי קולנוע שיצירתו מעידה על התכונות האלה, הרי זה בלה טאר; וגם אם אמנם "הסוס מטורינו" יהיה סרטו האחרון, הרי גם ההחלטה הזאת והנחישות שנלווית לה יעידו על החזון, האומץ וההימנעות מפשרה שניווטו את דרכו הקולנועית אל הרגע הזה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ