בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרו של רוני שויקה, "שיר חדש", מכנס דרשות על שירי רוק

כששיר של "אלג'יר" או של יוסי בבליקי לוכד את תשומת לבו, רוני שויקה צולל אל התלמוד והגמרא בחיפוש אחר משמעותו

תגובות

"זה היה בל"ג בעומר, לפני קצת פחות מעשר שנים", נזכר רוני שויקה בניצוץ שהדליק את מעשה הכתיבה של ספרו "שיר חדש" (כותרת משנה: "דרשות על יצירות רוק ישראליות"). "זה היה במוצאי שבת. עשיתי את השבת אצל אחותי. הייתי עדיין רווק. כולם הלכו לעשות מדורה ולי לא היה עם מי, לא היו לי חבר'ה. מה אני אעשה?

"נזכרתי שקראתי בפורום (פורום המוסיקה הישראלית של Ynet, ב"ש) שיש הופעה של הלהקה הזאת, ?אלג'יר', שכולם בפורום משתפכים עליה ובועז כהן אומר שהיא הלהקה הכי טובה בעולם. אני עדיין לא שמעתי אותה. זה היה לפני שיצא האלבום ?מנועים קדימה' ואף פעם לא הייתי בהופעה שלה. האמת שחששתי מזה שההופעה מתקיימת בבארבי. עד אז הייתי בהופעות בסינדרום ובצוללת הצהובה בירושלים ובתיאטרון תמונע בתל אביב. הבארבי נשמע לי קצת מאיים. אבל החלטתי שאני הולך.

"כשיצאה השבת נסעתי לתל אביב. הבארבי היה ריק. היו שם 30 או 40 איש. ?אלג'יר' היתה אז עניין ליודעי דבר בלבד. ואז הלהקה עולה, מתחילה להרביץ, ולא רק שאני לא מבין מלה אחת ממה שאביב (גדג', הסולן, ב"ש) שר, אני אפילו לא מצליח להבין מתי שיר אחד נגמר ושיר אחר מתחיל. זה היה בלוק אטום של מסך גיטרות. אבל הבלוק הזה עשה לי משהו. כשההופעה נגמרה אמרתי, או-קיי, לא הצלחתי לקלוט אף מלה, אבל אני חייב לבוא עוד פעם. משהו הכה בי בבטן. אני רוצה לנסות לעקוב, להבין על מה השירים האלה מדברים.

"עכשיו אני הולך קדימה להופעת ההשקה של ?מנועים קדימה' ב-2004. להופעה הזאת באתי משופשף. הייתי בהרבה הופעות של ?אלג'יר' והכרתי את השירים מצוין. הגענו מרוגשים לבארבי", הוא מדבר כאילו היה חבר בלהקה, "ואנחנו כבר נמצאים עם קהל גדול. המועדון היה מלא. אני כמובן קונה את האלבום בכניסה, ובדרך הביתה אני מחליט שאני חייב לכתוב על אחד השירים. איזה מהם? זה שאני הכי לא מבין. ?ירח במזל עקרב'. כמה שיותר קשה, יותר מעניין. את זה אני רוצה לפצח. ידעתי שהלחן מבוסס על ?סדר העבודה' (מתוך תפילת יום הכיפורים, ב"ש). זה כתוב בחוברת וזה גם ברור לכל מי שמכיר את ?סדר העבודה' מבית כנסת. אז כבר יש לי מפתח, משהו לעבוד אתו.

"למחרת הופעת ההשקה יצאתי למילואים. 30 יום בבקעה. לקחתי אתי את האלבום, את המחזור של יום כיפור, את מסכת יומא ואת המחשב הנייד. ושם כתבתי. ירדתי משמונה שעות על הבט"שית והיו לי שמונה שעות כדי לנוח, לאכול, להתפלל ולכתוב. אחרי שנגמרו המילואים, ישבתי עוד שבוע-שבועיים בבית, לקחתי חופשה קצרה מהדוקטורט והשלמתי את הטקסט. פירסמתי אותו בפורום של ynet. כל פוסט היה מוגבל ל-4,000 תווים, אז פירסמתי 20 פוסטים אחד אחרי השני".

התגובות על המאמר הארוך ששויקה פירסם ב-2004 בפורום המקוון היו נלהבות מאוד. אף אחד לא חשב כך וכתב כך על מוסיקה ישראלית, לא אז וגם לא היום. אף אחד לא צלל לעומקם של התלמוד והגמרא כדי למצוא בהם מפתחות אפשריים לפירוש של שירי רוק מהשנים האחרונות.

מעודד מההד שיצר המאמר המשיך שויקה בכתיבה. מדי פעם בפעם היה לוקח חופשה מכתיבת הדוקטורט (ההתמחות האקדמית שלו היא חקר ספרות ההלכה של תקופת הגאונים, בין המאה השמינית למאה ה-11), מתיישב עם שיר שסיקרן אותו ועם המקורות היהודיים הרלוונטיים ומפליג אתם על כנפי המחשבה והדמיון. כך נולד "שיר חדש", שרואה אור כעת בהוצאת כרמל.

הכתיבה של שויקה ב"שיר חדש" חופשית ולפעמים אפילו פרועה, אבל הוא משועבד לטכניקה מוגדרת - הטכניקה של המדרש. "אני מכיר אותה היטב, גם מהספרות שאני חוקר אבל גם מהחיים", הוא אומר. "סבא שלי, הרב אהרון שויקה, שהיה ראש ישיבה במצרים, המומחיות שהוא הכי התפאר בה היתה הדרשנות. הדרשות שלו משכו קהל רב והיו מלאכת מחשבת. את אבא שלי שמעתי דורש הרבה פעמים ואני לא מגיע לקרסוליים שלו, אבל אני עושה כמיטב יכולתי".

המדרש, ממשיך שויקה, "הוא פורמט מסורתי שלא כל כך מוכר כיום. הוא הגיע לשיא שלו בדרשנות הספרדית במאות ה-16 וה-17. הדרשות עסקו בפרשת השבוע, אבל למעשה אלה היו מסות פילוסופיות-תיאולוגיות".

האם הדרשות שלו על "אלג'יר", אביתר בנאי, יוסי בבליקי, מאיר אריאל או אהוד בנאי - האמנים שבהם הוא עוסק ב"שיר חדש" - מצייתות לכל כללי הפורמט? "לא בדיוק", הוא אומר. "הדרשות של סבא ואבא שלי היו כמו סימפוניה של בטהובן. כל אבן ישבה חזק במקום שלה. אצלי זה קצת יותר ג'ז".

זאת באמת התחושה בעת הקריאה ב"שיר חדש". כמו מוסיקאי ג'ז שמאלתר בצורה אסוציאטיבית אך בעלת היגיון, שויקה נע בין עולמות מחשבה מגוונים. הפרק הפותח, על השיר "גבר בעיר" שכתב מאיר אריאל וביצע גידי גוב, נפתח במובאה מספר משלי, ממשיך למזמור מתהילים, עובר אצל הפילוסוף עמנואל לוינס, קופץ לסופר הצרפתי אנטול פראנס, מגיע ל"וידויים" של אוגוסטינוס, חותך משם לסופר המדע הבדיוני ג'ון מוריסי, עובר אצל ניטשה ומסיים בקהלת, כשעל הכל מרחפת רוחו של מאיר אריאל.

הפרוזה של שויקה מורכבת ומהורהרת, אבל מפעם לפעם, כמו מאלתר טוב, הוא מתבל אותה במשפטי מחץ. "מה פשר הלהיטות הזאת לשיר חדש דווקא?" הוא כותב בפרק האחרון בספר. "אין שירים ישנים טובים?... ריבונו של עולם לא אוהב אולדיז?"

אחד הדברים הבולטים ב"שיר חדש" הוא ששויקה לא מנסה להסביר את השירים שבהם הוא דן. "שיר לא צריך הסבר", הוא אומר. "מה שהופך אותו ממסירת דיווח לשיר זה שהוא לא מרשה שיסבירו אותו. נדרשת כאן אמונה. אני רואה קשר בין אמונה לאמנות. אתה נדרש להאמין באמן כי הוא לא ינמק את עצמו. אם אתה רוצה משהו שינמק את עצמו, לך לאוניברסיטה. אתה צריך להאמין באמן, למסור את עצמך בלי הגנות".

אז אם הטקסטים שלך לא מסבירים את השיר, מה הם בעצם עושים?

"הטקסט הוא הדיאלוג שאני מקיים עם היצירה. אני נותן דיווח על מה שהשירים לימדו אותי", אומר שויקה. לכאורה, הוא מבקש לפרש את השיר באמצעות המדרש במקורות, אבל למעשה מתקיימת זרימה פרשנית דו-כיוונית. "אחד הדברים הכי מעניינים שגיליתי בזמן הכתיבה הוא שהשירים החדשים מפרשים את המקורות הישנים. הצלחתי דרך הכתיבה להבין מחדש מקורות קלאסיים מדרשיים שלכאורה הייתי צריך להבין אותם קודם, אבל רק הכתיבה על הזמרים והלהקות האלה גילתה לי את הרובד העמוק שלהם".

וכשמגיעים לרובד העמוק של המקורות ולרובד העמוק של השירים העכשוויים, מגלים שאין משמעות לעובדה שמאות ולפעמים אלפי שנים מפרידות ביניהם. "השירים ששרים היום עונים על השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו. אותן שאלות נשאלו בצורה זו אחרת תמיד", אומר שויקה. "אני מתכוון לשאלות הגדולות, לא ?למה היא לא אוהבת אותי', שגם היא בעצם שאלה גדולה".

משפחת פונץ' המורחבת

שויקה בן 44, חובש כיפה וחי בירושלים. עד לפני כעשר שנים לא הקשיב ברצינות למוסיקה ישראלית. "שמעתי כמובן, אבל לא התייחסתי לזה כאל קורפוס ששווה להעמיק בו", הוא אומר. העמדה שלו השתנתה כשנחשף לפורום המוסיקה הישראלית של ynet, שבו גילה דיון מעמיק ונרגש במה שהוא מכנה "השוליים הרחבים של המוסיקה הישראלית". בהשפעת הקריאה בפורום הוא החל ללכת להופעות, ובסופו של דבר נקלע לאותה הופעה של "אלג'יר" שהניעה את כתיבת הספר.

לצד "אלג'יר" מעסיקים את שויקה יוצרים נוספים המשתייכים למה שהוא מכנה "משפחת פונץ' המורחבת, כמו יוסי בבליקי ושלום גד, ובנוסף להם מככבים בספר אנשי משפחת בנאי (בעיקר אהוד ואביתר) ומאיר אריאל, "שהוא פנומן שעומד בזכות עצמו. כמו הרמב"ם במסורת ההלכתית. כמה שננסה למקם אותו על ציר של התפתחות בזיקה לאחרים, זה בלתי אפשרי. הוא לא משתייך לאף בית מדרש".

שויקה מדגיש בצדק שהדיון שלו מצטמצם לקבוצה קטנה של יוצרים, ומי שמבקש ללמוד על ההיסטוריה של הרוק הישראלי מוטב שיחפש לעצמו מקור אחר. אבל מדוע הוא נמשך דווקא לאנשי משפחת פונץ' המורחבת? מדוע דווקא לבנאים?

הוא לא עונה מיד, מחפש את המלים הנכונות. בתחילת הראיון סיפר שכילד ראה את עמוס קינן מתראיין בטלוויזיה והתרשם מאוד מהצורה שבה הסופר דיבר. "המראיין שאל אותו שאלה, וקינן שותק. לא עונה. אתה רואה איך הגלגלים במוח שלו מסתובבים, והוא מתחיל לענות, לאט לאט, לא אכפת לו שהוא בטלוויזיה".

אחרי כמה שניות של מחשבה שויקה מתחיל לענות, אבל על דרך השלילה. "ברור שיש חומרים ישנים שיכולתי למצוא בהם עניין. ?חוזה לך ברח' למשל. אפשר היה לכתוב עליו פרק. אבל יש גבול בין הפזמון לבין הרוק, ואני ניסיתי להתמקד ברוק. עם כל החשיבות של הפזמון בעיצוב החברה הישראלית, לא יכולתי להשתמש בו בצורה משמעותית".

אבל עדיין לא ענית על השאלה. מדוע "אלג'יר" ויוסי בבליקי ואהוד בנאי, ולא פוליקר ויעקב גלעד, או ערן צור.

שוב הוא חושב כמה שניות, ושוב עונה על דרך השלילה. "יש הרבה יוצרים מצוינים שהייתי בהופעות שלהם ונהניתי מהן, אבל הם לא מצאו את דרכם לספר. אחת הדוגמאות הכי מובהקות זה שלומי שבן. אני חושב שהוא אחד הכי מוכשרים, והוא מטפל בשאלות חשובות. אבל אני מרגיש שההוויה שהוא מדבר עליה היא לא ההוויה שלי בשום צורה. הדמויות שמאכלסות את השירים שלו הן כאלה שאני לא רואה את עצמי נפגש אתן. אני לא מרגיש הזדהות, ולכן קשה לי להגיע לשירים שלו".

עדיין לא איפיינת את היוצרים שמעניינים אותך. צריך להיות אצלם איזשהו גרעין שמגיע מבית הכנסת?

"זאת נקודה מעניינת. אני חושב על זה הרבה. חלק גדול מהאמנים שמעניינים אותי, אני לא יודע איך להגיד את זה בצורה פוליטיקלי קורקט, הם מעדות המזרח. גם כשהם לא מחויבים לאורח חיים דתי, יש להם בית הכנסת. זה מקום שאני מכיר היטב ומאוד מזדהה אתו, והוא מאוד חסר לי אצל יוצרים אחרים. וזה לא סתם בית כנסת, אלא בית כנסת מטיפוס מסוים, ספרדי מסורתי.

"אמרת שסגנון הכתיבה של הספר מזכיר לך ג'ז. בבית הכנסת הספרדי נמצא הג'ז. תיכנס לבית כנסת אשכנזי בשבת, כולם לבושים בחולצה לבנה. תיכנס לספרדי, כל אחד בצבע אחר. צביון הרבה יותר רב-גוני, אנשים עממיים לצד אינטלקטואלים. וגם התפילה יותר ג'זית. המנגינות נשענות על מה ששמעו ברדיו, על שירים מתוך סרטים מצריים. משם אני בא בעצם, ומשם מגיעים האמנים שאני כותב עליהם.

"החינוך התורני של היום די מחק את המסורת הזאת, וזה חבל. זאת מסורת שהולכת ונעלמת, בית הכנסת הספרדי השכונתי. רוקנו אותו מהצעירים, שאבו אותם לישיבות התיכוניות, לקחו אותם להתנחלויות".

אז לא ייצאו אביב גדג'ים או אביתר בנאים חדשים מהמקום הזה?

"אני חושב שלא".

חלק מהאמנים ששויקה עוסק בהם ביקשו להכיר את האיש שירד לעומק יצירתם בצורה כל כך מדוקדקת ומרשימה. האם באופן עקרוני יש חשיבות בעיניו לכוונת המחבר? "באחת ההופעות של ?אלג'יר' ניגש מישהו לאביב ואמר לו ?כל מה שרוני כתב, זה באמת מה שהתכוונת?' מיד התפרצתי ואמרתי לאביב ?אל תענה'", אומר שויקה.

מדוע?

"כי עצם השאלה יוצרת איזו זיקה בין מה שאביב שר לבין מה שאני כתבתי, והזיקה הזאת פוגעת בשני הדברים. זה לא המקום שבו היצירה שלו צריכה להימדד, ולא המקום שבו היצירה שלי צריכה להימדד. אם אביב היה עונה, ולא חשוב מה היתה התשובה, הוא היה יוצר זיקה וזה כבר פסול.

"אני בשום פנים ואופן לא מנסה לקלוע לכוונה של היוצר, אבל אני חושב שברוב המקרים גם היוצר לא יודע מה הכוונה של עצמו. הוא חולם משהו. זה לא אומר שהוא מבין את החלום. ירמיהו הנביא ראה כל מיני דברים ולא ידע מה הוא רואה. הוא ידע לראות, לא להסביר. האמן רואה משהו שהוא לא מבין אבל הוא מרגיש שזה מספיק חשוב כדי למסור את זה הלאה. ופה אני נכנס. אני לא מסביר לו, אבל אני נותן איזו קריאת כיוון, איזו משמעות שהיא אחת מתוך מיליון משמעויות אפשריות".



אביב גדג' מ''אלג'יר'' ואהוד בנאי. חלום ירמיהו


תצלומים: דניאל צ'צ'יק, דודו בכר, מוטי מילרוד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו