בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרטה התיעודי של גילי גאון: סיפור השתקתם של האחים סאלח ודאוד אל כוויתי

בעיראק הם היו גדולים כמו עבד אל והאב ואום כולתום, פה בארץ הם היו כלום. סיפור השתקתה ומחיקתה של תרבות שלמה, מובא בין היתר דרך נכדם, דודו טסה

תגובות

"בתקופה ההיא היינו על סף נידוי מבחינה חברתית, אם היינו מתעסקים עם זה. אני זוכר את זה בתור ילד, שהיינו צועקים על ההורים שלנו שיכבו את הרדיו, כי אנחנו לא רוצים שהשכנים ישמעו שאצלנו בבית שומעים מוסיקה ערבית. זה לא רק אני, זה דור שלם", אומר המוסיקאי יאיר דלאל בסרט "עיראק'נ'רול". "הזהות שלנו כישראלים לא היתה אז זהות מוצקה. זו היתה זהות בסימן שאלה. קבוצת הכוח המנצחת, התרבותית, שהיתה אז במדינת ישראל היתה הקבוצה של יוצאי אירופה, והם החליטו שהאג'נדה התרבותית של מדינת ישראל תהיה תרבות מערבית ולא מזרחית".

"עיראק'נ'רול", סרט התעודה בבימויה של גילי גאון, מביא את סיפור המחיקה התרבותית הנרחבת הזאת באמצעות סיפור אחד, מדהים במיוחד, סיפורם של האחים סאלח ודאוד אל כוויתי.

שני האחים הללו נולדו בתחילת המאה הקודמת בכווית, למשפחה ממוצא עיראקי. סאלח, הבכור, ניגן בכינור והלחין, דאוד היה נגן עוד מוכשר, ועד מהרה זכו השניים להצלחה גדולה על הבמות. הם חזרו עם משפחתם לעיראק, פיתחו גם שם קריירה מוסיקלית מפוארת, הכניסו אלמנטים חדשניים במוסיקה המסורתית ובזכות כך נחשבים עד היום למייסדי המוסיקה העיראקית המודרנית. הם שיתפו פעולה עם גדולי הזמר הערבי, זכו לאהדתו וידידותו של המלך ראזי העיראקי, צברו הון ונכסים ושמם נישא בפי כל.

אבל בשנות ה-50, כשהחליטו לעלות עם משפחותיהם לישראל, הפסיק הגורל לחייך אליהם. כאן המוסיקה הערבית שלהם לא עיניינה את הממסד התרבותי. היתה להם אמנם תוכנית שבועית בקול ישראל בערבית, שבה ניגנו מיצירותיהם, אך מחוץ לגטו התרבותי הזה הם ספגו יחס מתנשא ומבטל. במקום להופיע באולמות קונצרטים מכובדים ולזכות בהערכה השמורה ליוצרים גדולים, הם נאלצו להופיע בשמחות ובחאפלות, ובמקום להתפרנס בכבוד מהמוסיקה שלהם, נאלצו לפתוח חנות לכלי בית בשוק בשכונת התקוה בתל אביב.

הצניחה הכואבת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וההשפלה שבדחייה התרבותית שחוו נצרבו היטב בבשרם. את המחיר שילמו, בין היתר, בני משפחתם. השניים הטילו עליהם איסור גורף על עיסוק במוסיקה. "הוא לא היה מפרגן לי עכשיו, סבא שלי?" שואל המוסיקאי דודו טסה, נכדו של דאוד אל כוויתי, את דודו שלמה אלקויטי, בסרט "עיראק'נ'רול". "לא", עונה הדוד נחרצות, "הוא היה אוסר עליך לנגן. הם הבינו שהחיים פה, בישראל, לאמן מהתחום שלהם, הם חיים מאוד קשים. אם היינו בעיראק, לא היה אכפת לו שנלמד נגינה, אבל בגלל שזה היה פה, הם חוו את ההשפלות ואת חוסר המעמד. הם היו צריכים לנסוע בכל הארץ בשביל להתפרנס, לנגן בחתונות, בבר מצוות, בברית מילה. זה לא המעמד שהיה להם שם, שהיה להם אולם קונצרטים והיו אוכלים עם המלך ארוחת צהריים. הוא פסל על הסף (את האפשרות) להיות בארץ מוסיקאי. כשאני עבדתי בקיץ ובאתי אליו כדי לבקש לקנות גיטרה בכסף שלי, כי ידעתי שהוא אוסר, אז הוא אמר לי: 'תראה, אתה יכול לקנות את הגיטרה, אבל אני אשבור לך אותה'".

גאון, בת 37, היא יוצרת תיעודית שמאחוריה כבר שני סרטים ("מדינת הזאבים" על יוסי פלד ו"אלמנות, זה עובר בגנים", שליווה שנה בחייה ובחיי אמה וסבתה - שלוש נשים שהתאלמנו בתוך חמש שנים) ועבודה טלויזיונית מגוונת. בימים אלה היא מסיימת את כתיבת הפיצ'ר הראשון שלה, "ארבע", יחד עם אבי עמר. "גם זה מבוסס על סיפור אישי, על בחורה שבן זוגה נפצע וגוסס בבית חולים במשך 48 שעות ועל היחסים שמתפתחים שם בינה לבין המשפחה המזרחית שלו", היא אומרת. גאון היתה בת זוגו של הבמאי והתסריטאי המבטיח שרון עמרני, שטבע למוות לפני כעשר שנים, בן 31. בסרטו התיעודי של יאיר רוה "שרון עמרני, זכרו את השם", שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, היא ביימה סצינה שתיארה את רגעיו האחרונים. סרטה "עיראק'נ'רול" יוקרן היום בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

גאון מספרת שכאשר שמעה על סיפורם הטרגי של האחים אל כוויתי, הרגישה שהיא חייבת לעשות עליהם סרט. "המחיקה התרבותית שנעשתה להם היתה חלק מהמחיקה שנעשתה פה לכל התרבות המזרחית בשנות ה-50 וה-60", היא אומרת. "אנשים הגיעו אז מתרבויות שונות, ופה אמרו להם 'או-קיי, עכשיו תשכחו מה היה השם שלכם, מה היה המקצוע שלכם, אתם פה חלק מאתנו, ואתם צריכים להיטמע'. בעיראק הם היו כאלה גדולים - ניגנו בחצר המלך, הקימו את רשות השידור העיראקית, היו בעלי נכסים והרבה מאוד כסף, כתבו מוסיקה, ביצעו אותה עם התזמורת שלהם, היו מאוד מוכרים ועבדו עם המוסיקאים הכי גדולים, כמו עבד אל ואהאב ואום כולתום - ופה בארץ הם היו כלום".

מחיקת הזהות של האחים אל כוויתי, היא מסבירה, היתה כפולה. "כשהם הגיעו לפה, אף אחד לא רצה להקשיב למוסיקה שלהם, שהיתה מוסיקה ערבית. פה הם נחשבו ערבים. מצד שני, בעיראק - ובזה לא נגעתי בסרט כי בחרתי להתמקד בסיפור של דודו (טסה) - סדאם חוסיין הורה לשר התרבות העיראקי למחוק את השמות סאלח ודאוד אל כוויתי מהארכיונים. היו להם מאות שירים, ומה שעשו זה מחקו מהשירים האלה את שמותיהם וכתבו במקום זה 'לחן עממי'. כך שזו היתה מחיקה כפולה: שם ניסו להעלים אותם כי היו יהודים, ופה לא רצו לשמוע אותם כי ראו בהם ערבים. המהות של האנשים האלה היתה עובדת היותם מוסיקאים, וכך פשוט מחקו להם את הזהות".

מסע אל העבר

בתחילת הדרך רצתה גאון פשוט להביא בסרטה את סיפורם של האחים אל כוויתי, אבל לאחר שנוכחה כי כמות חומרי הארכיון הקיימים עליהם מועטה במיוחד - כמה צילומי סטילס ולא הרבה מעבר לכך - חיפשה זווית אחרת לעשות זאת. כאשר סיפר לה דודו טסה כי בכוונתו להקדיש את אלבומו הבא לעיבודים חדשים ליצירות של סבו ואחיו, היא הבינה כי מצאה את הדרך: להביא את סיפורם של האחים דרך עיניו של הנכד.

הצופים בסרט "עיראק'נ'רול", שנוצר בתמיכת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו וישודר בערוץ 2 ב-24 בחודש, מצטרפים למסעו של טסה בעקבות המוסיקה של האחים אל כוויתי וזוכים לראות כיצד הוא לומד לפענח אותה, להבין אותה ולחדש אותה, ובמקביל, מלקט עוד ועוד פרטים על סיפורם המופלא והטרגי כאחד.

בתחילת הסרט, שהפיק דני חיימוביץ, טסה מרגיש שהשירים האלה קרובים אליו ורחוקים ממנו בו בזמן. "בהתחלה אתה מקשיב לזה, מקשיב, אבל לא מבין שום דבר", הוא אומר. "זה כמו להקשיב למישהו שמדבר צרפתית, לבחורה שמדברת בצרפתית: זה נורא נורא יפה, אבל מה אתה יכול לעשות עם זה? אתה לא מבין שום דבר. למרות שזה מוסיקה, זה לא דומה לשום דבר שאני מכיר".

אבל לאט לאט, ובעזרת אנשים הסובבים אותו, מצליח טסה אל מול המצלמות לפענח את היצירות הסבוכות של האחים אל כוויתי ומתקרב למוסיקה השייכת לימים אחרים ולסגנון מוסיקלי אחר, הרחוק שנות אור מהרוקנרול המוכר לו.

"היה לי מעניין לראות מה דודו עושה עם המוסיקה הזאת ולראות את התהליך שעבר במסע הזה, שבו הוא פתאום התחבר לעבר שלו", אומרת גאון. "אבל הוא עשה זאת לא כבן הדור השני הכועס, אלא כבן הדור השלישי, שבא מחמלה. דודו אומר בשלב מסוים בסרט, 'אני לא בא לתקן את העוול, ואני לא מחפש את השורשים שלי'. אבל בסופו של דבר הכל יוצא משם. בסוף הסרט הוא כבר מודה שהמסע הזה התחבר לזהות שלו כבן-אדם. במהלך הזה דודו בעצם מחזיר את האחים אל כוויתי לתודעה, מעלה אותם שוב על הבמה ומתווך את המוסיקה שלהם להווה. יאיר דלאל אומר בסרט משפט יפה, שהוא בעיני המהות של המסע הזה: 'בלי עבר תרבותי, אין לך עתיד תרבותי'".

במסגרת מסעו מעלה טסה מופע יחד עם המוסיקאי יאיר דלאל, שבו הם מבצעים יחד מיצירותיהם של האחים אל כוויתי, ובה בעת עובד על עיבודים חדשים ליצירותיהם - עיבודים המאכלסים את אלבומו "דודו טסה והכוויתים", שיצא לאור לפני חודשים ספורים. מסעו רצוף ברגעים מרגשים. כאלה, בין היתר, הם החלטתו להזמין לאולפן את אלברט אליאס, נגן חליל שהופיע בארץ יחד עם האחים אל כוויתי, כדי לנגן באלבום שלו; היוזמה שלו לסייע לאמו להגשים את חלומה ולמרות האיסור של אביה ליהפך לזמרת, וכמובן החייאת המוסיקה של האחים אל כוויתי כאן, במדינה שהשתיקה אותם.

"סאלח ודאוד הם בוב דילן של עיראק, ככה מישהו הגדיר לי אותם פעם, וזה מאוד נכון", אומרת גאון. "הצורך שלי לספר את הסיפור שלהם נבע בין היתר מכך שאמרתי שזה לא יכול להיות שהם לא נמצאים בספרי ההיסטוריה. אנחנו לומדים על ביאליק ועל אלתרמן, ולא יודעים דבר על מי שנחשבים למייסדי המוסיקה העיראקית המודרנית. זה נראה לי פשוט עוול. היה לי מאוד חשוב לחשוף את זה, להוציא את זה לאור, ואני מאוד מקווה שהסרט יעזור להניע איזה מהלך, שיביא לכך שהם ייכנסו לספרי ההיסטוריה, שידברו עליהם, שיידעו מי הם, שיעשו סמינרים על המוסיקה שלהם. להעלות אותם בחזרה לתודעה. ולכי תדעי, אולי יש עוד סיפורים כאלה, שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם, של עוד אנשים נורא מפורסמים ומוכשרים שפשוט הגיעו לפה ונעלמו רק בגלל שראו בהם ערבים". *



תזמורת רדיו בגדאד, 1936, סאלח אל כוויתי במרכז מאחור עם הכינור ואחיו דאוד במרכז מלפנים


טסה ואמו בסרט ''עיראק'נ'רול''. זהות אבודה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו