בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחול | נעה שדור מציעה פרשנות עכשווית למיוזיקלס

ארבע נשים הרוקדות באווירה פתיינית וזוהרת הן גיבורות "קליפסו". הכוריאוגרפית נעה שדור מציעה ביצירתה החדשה פרשנות עכשווית לעולם הסרטים המוסיקליים, ומסבירה מה מקור העיסוק שלה בהחצנת הנשיות

תגובות

ארבע נשים רוקדות לצלילי מוסיקה תזמורתית מתקתקה בעלת ניחוח הוליוודי קלאסי. חובבי מיוזיקל אדוקים יזהו כי מדובר בניגון שליווה את הריקוד הלילי של פרד אסטר וסיד צ'ריס בסנטרל פארק ב"קרון התזמורת", סרטו של וינסנט מינלי מ-1953. הארבע מחוללות באצילות קלילה ויוצרות באמצעות איבריהן שורה של קומפוזיציות גיאומטריות וקליידוסקופיות, שמזכירות את הנאמברים של נערות הזוהר בסרטיו של בזבי ברקלי משנות ה-30 וה-40. לעתים מתחשק לצפות בקוורטט הזה, כמו בסרטיו של ברקלי, ממבט-על, שיחשוף את מלוא היריעה של הקומפוזיציות.

כך נפתחת "קליפסו", יצירת המחול החדשה של נעה שדור, שתועלה הערב בבכורה במסגרת פסטיבל "מחולוהט" במרכז סוזן דלל בתל אביב. העבודה, שבה משתתפות דורון רז-אברהם, ענבר נמירובסקי, רוזלינד נוקטור ואסנת קלנר, מתארת "ארבע נשים הלכודות בתוך סדר מיתולוגי שכל הזמן מתעדכן - מיוון ועד הוליווד, מצה"ל ועד יורוטראש", כלשון הטקסט שכתבה שדור לתוכנייה. "העולם המושלם שהן יוצרות אינו שייך להן. הזוהר לעתים מתעמעם ולפרקים מנצנץ במלוא הדרו".

ניכר כי הסרטים המוסיקליים הקלאסיים היו השפעה מרכזית בעבודה. "צפיתי באובססיביות בכל מה שבא ליד", מאשרת שדור. "בזבי ברקלי, ג'ין קלי, פרד אסטר, סיד צ'ריס, אסתר ויליאמס, ג'ינג'ר רוג'רס ובוב פוסי, שהימם אותי ועקבתי אחרי כל הקריירה שלו". עם הסרטים החביבים עליה, היא מספרת, נמנים "משחק הפיג'מות" (1957), "גרבי משי" (1957), "סיפור הפרברים" (1961), "קברט" (1972) ו"כל הג'ז הזה" (1979).

החיבה לז'אנר אף הובילה אותה להתחיל ללמוד סטפס לפני כשנתיים. "אני חושבת שזו היתה ריאקציה להתעסקות פנים-אישית שלי ככוריאוגרפית", היא אומרת על המשיכה לז'אנר, "לחיפוש אחר הבעה תנועתית ראשונית ואותנטית". היא מדגישה כי הכוריאוגרפיה בעבודה לא מתרפקת באופן נוסטלגי על המיוזיקל, אלא מספקת פרשנות עכשווית שלו.

אך העבודה, שאליה חילחל לא מעט מחוש ההומור של היוצרת, החלה דווקא מדימויים של נערות "Pin-up", אומרת שדור. היא מתכוונת לאותן דוגמניות שתמונותיהן, לרוב בלבוש מינימלי, שוכפלו והופצו בקרב גברים בעיקר במחצית הראשונה של המאה הקודמת. "אלה תצלומים או ציורים שהציגו נשים, בדרך כלל לבד, בתנוחות שונות עם ביקיני ובכל מיני פוזיציות מפתות", היא מבהירה. "היו שולחים אותם לחיילים בשדה הקרב והם היו תולים אותן על הקיר כדי שתהיה להם נוכחות נשית, וכך הם שמרו על אונם". את הדימויים האלה היא ביקשה מהרקדניות "לאמץ, לבלוע ולהכיל בעצמן".

כך נולדה יצירה שמתעסקת בייצוגים פופולריים של מיניות נשית לאורך ההיסטוריה. שדור מונה גם השפעות נוספות בהקשר זה, כמו בורלסקה וחשפנות. היא השתתפה בשנה שעברה בסדנת בורלסקה בווינה, וכדי לחוות את עולם החשפנות, להבדיל, היא ביקרה

במועדון סטריפטיז תל-אביבי. היא ביקשה לבחון את האופן שנשים מחצינות או מגישות את הנשיות שלהן. השנים חולפות, היא אומרת, אבל אופן התפישה של אשה כסקסית שומר על יציבות.

מדוע קראת לעבודה על שם הנימפה המיתולוגית?

"באיזשהו שלב נכנס העניין של המיתולוגיה היוונית לתוך הסטודיו ונהיה נוכח", מסבירה שדור. היא החלה לקרוא לעומק את סיפורי המיתולוגיה, תוך התמקדות בדמויות הנשיות ובמיוחד בנימפות, שהיו חצי אל וחצי בנות תמותה, ובסירנות, נימפות הים הפתייניות שנודעו ביכולת שירה פנומנלית. "הן היו לוכדות גברים שהיו שומעים את שירתן וישר קופצים למצולות הים ולא חוזרים משם", היא אומרת. "משהו בפתיינות, באכזריות ובמימיות שמצאתי בכמה דמויות שם עניין אותי".

את אחד הריקודים במופע - שבו שלוש רקדניות מפתות את הרביעית לבוא אליהן אך בכל פעם "פולטות" אותה מחדש - היא מכנה "ריקוד הנימפות". "המראה שלהן מאוד מושך, תמים ואסתטי", אומרת שדור. "קצת כמו שושנת ים, שנראית כמו צמח אבל היא בעצם חיה והיא לוכדת דגים ואוכלת אותם. חוץ מדג אחד שנקרא שושנון, שעליו היא שומרת ומעניקה לו בית".

האם הושפעת מהחיים בעולם המים?

"כן. בשלב מסוים גם התחלתי לצפות בסדרת הטבע התיעודית ?עולם מופלא' של בי-בי-סי, בעיקר בחלקים שקשורים במים. יש לי פחד גדול ממים: אם אני לא מרגישה את הקרקע, אני לא יכולה להיות בים. ואני מתה על הים, אבל יש לי פחד שהוא ישאב אותי פנימה. מאז שאני ילדה היתה לי התחושה הזאת, שהים נורא אכזרי".

המתיקות שלפני ההתפרקות

שדור, בת 31, נולדה וגדלה בגבעת שמואל, בת שלישית אחרי שני בנים. אביה מת מדום לב כשהיתה בת שנה. בילדותה למדה ג'ז ("היום אני רואה שזה השפיע עלי"), אך אמה חלמה שתהיה רקדנית בלט. "גרנו בלונדון במשך שנתיים והיא לקחה אותי לכל המופעים של הרויאל בלט", היא נזכרת. כשהיתה בת 17 מתה האם מסרטן.

היא למדה אז בבית הספר עירוני א' בתל אביב, תחילה במגמת מחול ולאחר מכן במגמת קולנוע. אז התחילה הדואליות בין שני התחומים והרצון לשלב בין השניים. כנערה למדה מחול ב"בת דור" ובהמשך רקדה ב"מוזע" במשך שלוש שנים. "שם נבניתי כרקדנית מקצועית", היא אומרת.

אבל שם גם התברר לה שאינה מרגישה שלמה עם מקומה כרקדנית, ועליה לפנות גם למחוזות בימתיים אחרים. "יש לי פחד במה רציני", היא מודה, "אני חושבת שזה פחד במה, אני לא יודעת". לכן, כשהיתה בת 24 נסעה להולנד והשלימה תואר ראשון בכוריאוגרפיה באקדמיה לאמנויות בעיר ארנהם. מאז היא יצרה שורה של עבודות בימתיות ("זה ייגמר בבכי", "לצוד ארנבות בצפון", "אל תוך הלילה") לצד סרטי מחול ("Give Me a Break", "קאנטרי קלאב"). פרט לפעילותה כיוצרת היא גם עובדת כמורה למחול ויוצרת כוריאוגרפיות לפרסומות טלוויזיה (כך היא משלימה את המימון הדרוש להפקותיה, בנוסף לתמיכה הממשלתית שלה היא זוכה).

בעבור העבודה החדשה רקחה שדור עם שחר אמריליו פסקול אקלקטי שנע בין מנגינת המיוזיקל, שהוזכרה קודם, לבין בריאן אינו, "מטאליקה", להקת "הפיתויים", ההרכב האלקטרוני "הנדיקראפט" ואחרים. "אני חושבת שהפסקול מתווה את המנעד הרגשי שקיים בעבודה", היא אומרת. "הוא מתחיל מאוד מתוק אך לאורך העבודה הוא פורץ את המוסכמה הזאת של ?הכל טוב ויפה'". במלים אחרות, דרך הפסקול הדגישה שדור את המהלך הכוריאוגרפי, שעובר משלמות ומתיקות ויזואלית להתרופפות והתפרקות מסוימת.

היה ברור שגם על התפאורה והתלבושות לשקף זוהר נשי. רצפת הבמה תצופה במוזאיקה שחורה מבריקה, היא מספרת, כך שבבואת הרקדניות תשתקף עליה.

לא קשה לרקוד על זה?

"מאוד קשה, זה מאוד חלק ואנחנו עובדות על זה. אני מאוד מקווה שלא נצטרך לוותר על זה".

על הקיר האחורי יוצב מעין פרח גיאומטרי גדול ולבן שמורכב ממטוסי נייר ויאזכר את הקומפוזיציות התנועתיות. אשר לתלבושות, "החשיבה התחילה ממקום מאוד קלאסי, שהן יהיו ?שואו גירלז', ולאט לאט הבנו שצריכה להיות להן נוכחות עכשווית". הסטייליסטית טניה ג'ונס הרכיבה תלבושות שמשלבות פייטים, טריקו ולייקרה. נעלי העקב המצופות פייטים כחולים ואדומים, שמשולבות בעבודה, הגיעו מהסטודיו של מקס קיברדין באיטליה, מספרת שדור בגאווה. "הוא תרם את הנעליים להפקה בעקבות העבודה שלו עם טניה". בתחילה הציע לה את הדגם שעיצב לריהאנה, אך זה לא היה לטעמה, משום שכלל "פלטפורמה גסה ופרחית".

ריקוד המכוניות

לא פשוט לפצח את הצורך של שדור לעסוק בדימויים הנשיים הללו. תחילה היא טוענת כי היא מעריצה נשים, ומקווה שהדבר ניכר בעבודה. בהמשך היא אומרת שזה עניין מורכב להיות אשה, ומגלה כי בתור נערה היא בכלל רצתה להיות בן: "לא הסכמתי לנוכחות הנשית שלי בעולם ושיחקתי כדורגל. גם היו לי שני אחים בבית - אז מתחילים לשתות ויסקי, להתנהג קצת כמו בן". לאחר מות אמה הורכבה המשפחה רק משני אחיה ומסבה והנוכחות הגברית היתה דומיננטית, היא מסבירה.

בינתיים, לא חסרים לשדור רעיונות לפרויקטים עתידיים. "הדבר הבא שאני רוצה לעשות זו כוריאוגרפיה למכוניות", היא אומרת, "לקחת חניון מלא במכוניות ולעשות להן כוריאוגרפיה בנסיעה. המכוניות יהיו כמו רקדנים ואני אצור להן ריקוד ואצלם אותן מכל מיני זוויות". עוד היא מספרת שמתוכנן גם פרויקט משותף שלה עם הרקדן אנדראס מרק, שעמו העלתה בשנה שעברה ערב משותף ואף רקדה ביצירתו "BUTT it's OK". לדבריה, הכוונה היא ליצור יחד עבודה שבה גם יופיעו שניהם. "אני גם רוצה ללמוד סטפס בברודוויי", היא מוסיפה.

אבל יש גם פנטסיה גרנדיוזית יותר, שבשלב ראשון נשמעת כמו הלצה (גם בגלל הטון שהיא נוקטת כשהיא מתארת אותה), אך מתבררת כשאיפה של ממש: ליצור מיוזיקל קולנועי שאותו תכתוב ותביים עם אחיה, הקולנוען דן שדור. "זה יהיה על זוג, על אהבה בלתי אפשרית במשרד הפנים בין אשה מדרפור לבחור ישראלי, וכל הפקידים יהיו בעצם תפאורה למיוזיקל".



נעה שדור. למטה: מתוך ''קליפסו'' - רוזלינד נוקטור מימין, אסנת קלנר, דורון רז-אברהם וענבר נמירובסקי


תצלום: דודו בכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו