התשובות הכי קטנות - ספר פילוסופיה מרהיב לילדים

כשד"ר סטיבן לו מביע דאגה מהאופן שבו החינוך העכשווי בולם את חשיבתם של ילדים - נדמה שהוא מדבר לא על בריטניה אלא על ישראל

תמר רותם
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר רותם

כשהד"ר סטיבן לו היה ילד, הטרידה אותו השאלה, איך התהווה היקום. ללו - מחבר "השאלות הכי הכי גדולות", ספר הפילוסופיה המרהיב לילדים שראה אור באחרונה בהוצאת כתר (תרגום: עדית שורר) - היו עוד כמה סוגיות שוליות מעט יותר שעיניינו אותו, כמו ממד הזמן, משמעות החיים ואם יש או אין אלוהים.

"במידה רבה כתבתי את הספר בשבילי, בשביל הילד שהייתי", הוא נשמע צוחק בשיחת טלפון מביתו בבריטניה. אך הוא גם מציין, שכמובן ייעד את הספר גם לשתי בנותיו, בנות 12 וחמש, שדווקא לא הביעו עניין בשאלות אלה באופן טבעי. משום כך הוא הוסיף גם סוגיות אחרות, מעט פחות קריטיות, כמו אם מותר לאכול בעלי חיים או איך מרגיש עטלף, למשל.

לו בנה קריירה שלמה מהנגשת הפילוסופיה לציבור הרחב בספריו ובעיתון שהוא עורך, "Think". כמו כן כתב כמה ספרים לילדים ובני נוער. זהו ניסיונו הראשון בכתיבה לילדים קטנים.

הספר, בפורמט גדול, צבעוני ומלווה באיורים הומוריסטיים אך לא ילדותיים (המאייר הוא נישנט צוקסי), מזמין לדפדף בו. בקריאה מתברר שהמחבר פונה לילדים ולהוריהם בלשון ידידותית אך לא מתחנפת, בשפה פשוטה ולעולם לא דידקטית. כך שגם ילדים גדולים יותר יכולים לדפדף בספר בלי לחשוש שיחשדו בהם שהם ילדותיים.

נראה כי מחבר הספר אכן מיצה את מרב האפשרויות כדי לקרב ילדים לנושאים גבוהי מצח שלכאורה כה רחוקים מעולמם, כמו איך להבחין בין טוב לרע והאם מישהו תיכנן את היקום. זאת, דרך שאלות קלילות ומעלות חיוך ששזר ביניהן, כמו האם קיימות פיות או צלחות מעופפות, האם כסף גורם אושר והאם חייזרים חוטפים בני אדם. לעומת זאת, לו אינו שואל במפורש אם יש אלוהים ובכלל עוקף רגישויות דתיות. נראה שהסיבה היא רצונו להגיע לקהל יעד רחב ככל האפשר.

אלוהים אמר

בת 15 עיינה בעניין בסוגיות שבספר, בעיקר בזו הקשורה למוסריות שבאכילת בעלי חיים. היא עצמה התלבטה בכך. לבסוף סגרה את הספר באכזבה מסוימת בתום הקריאה ואמרה: "אבל הוא לא נותן תשובות".

"אני מודע לכך שהספר יכול להיות קצת מתסכל", מסכים לו כשמעמתים אותו עם

הביקורת. "כהורים פעמים רבות אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו יודעים את כל התשובות. אבל לא תמיד נוח לנו להודות, במיוחד כשזה מגיע לשאלות הפילוסופיות הגדולות, שאין לנו תשובות. ואני מודה, שאני לא תמיד יודע את התשובה. למשל בשאלת הצמחונות". עם זאת, לדבריו, "אפשר לדעת מניסוח התשובות לאן אני נוטה".

כמי שרואה בטיפוח החשיבה יעד חשוב מאין כמותו ומטיף לעורר ילדים לשאול שאלות ולהיות ביקורתיים, לו מקבל את הביקורת גם כמחמאה. הוא פשוט לא מעוניין לתת תשובות. "נוכחתי לדעת שזה חשוב לגרום לאנשים צעירים לחשוב", הוא אומר. "חשוב להעניק להם את היכולת והאמצעים לחשוב בצורה נכונה על עניין מסוים, כדי להגיע להחלטה טובה". הדרך לעשות זאת, לדבריו, אינה במתן תשובות, אלא בהובלה צעד אחרי צעד לשאול שאלות ולמצוא את התשובות.

הרעיון הזה מזכיר ספר אחר, למעשה סדרת ספרים, שזה כבר התמקמה על מדף ספרי הפילוסופיה לילדים, "מדברים פילוסופיה" (אנונימה) מאת אוסקר ברנפייה. גם היא מאוירת וכתובה בבהירות ונועדה לעורר שאלות, ואף עושה זאת הלכה למעשה בצורת דיאלוג סוקרטי. לא במקרה עורכת ספרי הילדים של כתר, רחלה זנדבנק, היתה גם מעורבת (כמתרגמת) בהוצאת הסדרה של ברנפייה.

"אפשר כמובן להגיד להם מה נכון ומה לא נכון", ממשיך לו להסביר את הגישה שלו. "זו אחת האפשרויות. אפשר להגיד לילד ?תעשה רק מה שאני אומר לך'. בבתי ספר דתיים שואלים: מי תיכנן את היקום? ועונים: אלוהים. למה לעשות כך וכך? כי אלוהים אמר. כאשר מערבים את אלוהים, התשובות הופכות להיות נוחות. במשך שנים זו היתה הדרך, זה היה אופי החינוך המוסרי". כיום, לדבריו, גם בבתי ספר דתיים ניתן ורצוי לאפשר לחשוב.

מי הציל בשואה

כאן, במעבר חד, לו ממחיש עד כמה בעיניו הדרך של מתן תשובות לילדים עלולה להיות מסוכנת, בעזרת דוגמה מתקופת השואה. נראה שטיפוח החשיבה אצל ילדים בעבורו אינו עניין אינטלקטואלי גרידא, אלא הוא דוגל בכך כאמצעי לפיתוח מצפון וביקורתיות.

"למה היו אנשים שהצילו יהודים?" הוא שואל. לדבריו, במחקר שבדק את הרקע והחינוך שקיבלו אלו שעסקו בהצלת יהודים התגלה ש"הדבר הכי מובהק היה שהם לא חונכו באווירה הסמכותית הרגילה ששלטה בימי האופל ההם בגרמניה. כי אם אתה אומר לילד מה לחשוב, אתה הופך ילדים לצייתנים. וכך הם עלולים לחיות בעיוורון מוחלט ולהיגרר כמו עדר. הם יהיו הרבה יותר פגיעים לסיטואציות בעייתיות.

"ההגנה האינטלקטואלית הטובה ביותר", על פיו, "היא לפתח בילדים אחריות מוסרית וזאת על ידי פיתוח חשיבה בלתי תלויה". הוא סבור שעל המבוגרים, הורים ומחנכים, מוטלת החובה לעשות זאת. הוא מספר על עשרות בתי ספר בבריטניה שבהם משולבת תוכנית פילוסופיה; לדבריו, הוכח שהתוכנית הצליחה להעלות לא רק את הידע אלא גם את רמת האינטליגנציה. שלא לדבר על הצלחה בלימודים. לו מאשים את בתי הספר שאינם משתתפים בתוכנית כזו בכך שהם מונעים מילדים את הזכות שמגיעה להם. בעיניו, הורים הגורמים לניוון מחשבתי של ילדים דומים להורים הסינים שהיו שמים בסד את רגלי הבנות בעבר, כדי שלא יצמחו ויתאימו למושגי היופי והתשוקה של הגברים.

אך האם ילדים תלויים בלעדית במבוגר לפיתוח המוסריות שלהם? האם ילד אינו מסוגל לפתח מצפון משלו, בלי החינוך של המבוגר?

לו מסכים שזה קיים. יש ילדים רגישים טבעית לקול המצפון. בכלל, לדבריו, כדאי להקשיב לילדים. "ילדים מזהים דברים שאינם מוסריים", הוא אומר. "ילדים יכולים לשאול שאלות טובות שלפעמים מבוגרים לא שואלים כי הם אדישים. כשזה קורה, הורים נוהגים לפעמים להסיט את תשומת הלב של הילדים, או שהם משכנעים אותם שזה לא חשוב. אני חושב שזה טעות".

כך למשל, אומר לו, "ילדים לעתים קרובות אוכלים בשר בתיאבון, עד שיום אחד הם מזהים שמה שהם אוכלים זה בעל חיים". הוא מספר שאחת השאלות הראשונות שבנותיו שאלו אותו היתה בנושא הזה. "הן נוכחו לדעת שזה לא הולך ביחד, שמצד אחד אנחנו מגדלים חיות ואוהבים אותן, ומצד שני הורגים אותן ואוכלים אותן רק בשביל ההנאה שבדבר".

הקרב על המוח

לו מקדיש שאלות רבות לאמונות מתחום העידן החדש ותיאוריות קונספירציה ומדע בדיוני: מנסים דרך חייזרים ועד כיפוף כפיות. האם ילדים כיום חשופים יותר בעיניו לסוג זה של רעיונות? "אני לא טוען שכל מכופף כפיות הוא טיפש וכל מתקשרת היא שרלטנית", מסייג לו, "אבל יש הרבה כאלה. יש הרבה אמונות סביב העל-טבעי. ומדאיג אותי שילדים פגיעים לאמונות כאלו ואחרות, מתיאוריית קונספירציה ועד מרפאים למיניהם שמנצלים אנשים".

לו סבור שמערכת החינוך כיום מפקירה ילדים בגיל הצעיר לאמונות מסוג זה כי היא זנחה את פיתוח החשיבה, הביקורתיות ואמנות הטלת הספק. את טענתו זו שטח באריכות בספרו "הקרב על מוחות הילדים". כשהוא מדבר על החינוך בארצו, התיאור שלו נשמע דומה להפליא למה שקורה במערכת החינוך הישראלית.

לדבריו, כיום אנשי ימין או אנשי דת מאשימים אנשים כמוהו שמעודדים ילדים לחשוב ולשאול, ולהחליט בעצמם, בכך שהם דוגלים בגישה מוסרית רלטיביסטית, שלפיה אין עדיפות לדרך זו או אחרת, והכל מותר או אפשרי, ושהם חסרי עמדה מוסרית. "אבל זה בדיוק ההיפך. יש משמעות עצומה למה שאנשים מאמינים בו ולעמדה שהם נוקטים", הוא אומר.

"זה נהיה צו השעה לומר שהחינוך והתרבות נעשו ליברליים מדי וילדים צריכים יותר משמעת, ושבחינוך צריך לחזור לערכים מיושנים ולבסס הכל על הדת. אני ליברלי בכך שאני חושב שילדים חופשיים לחשוב ולשאול שאלות. אבל זה לא אומר שהם צריכים להיות חופשיים כשזה נוגע לכללי התנהגות. למעשה, בנקודה זו אני חושב שיש להם יותר מדי חופש והם צריכים גבולות. זה כמו חוקי התנועה. אם אני נוסע במהירות מעל המותר אני נקנס, אבל אף אחד לא מעניש אותי על המחשבה או הרצון לעשות זאת. אבל במקרה זה, רוצים לשלול מילדים את החופש לחשוב דרך חזרה לערכי המסורת".

הבעיה, הוא מוסיף, ש"דורשי השינוי לא מצהירים ?אנחנו לא רוצים שילדים לא יחשבו', אלא אומרים, בואו לא נעשה את זה מוקדם מדי. ילדים צריכים לבסס קודם כל את האישיות שלהם. וזה נותן להם מספיק זמן כדי לעשות אינדוקטרינציה. וההיפך הוא הנכון. אם אתה מביא ילדים לחשוב באופן פילוסופי, בבתי הספר יהיה פחות מעשי בריונות או פשיעה. ילדים יסתגלו טוב יותר. יש עדות לכך שהם יגדלו להיות אזרחים טובים יותר, שיתנגדו לקטסטרופה מוסרית".

ומכיוון שכיום הקול הזה, קול השפיות, כמעט שלא נשמע, החליט לו לפנות לילדים עצמם ולהוריהם. הגיוני להקשיב לו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ