בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשר שנים לערוץ החיים הטובים

הערוץ מאפשר גם למי מצופיו שחייו רחוקים מלהיות כאלה לדבר בידענות על תחומים אנינים. שרון למברגר, המנהל את הערוץ ונספחיו, לא חושב ששיתוף הפעולה עם גופים מסחריים הדוק מדי

תגובות

רגע מכונן, מבחינתו של שרון למברגר, התרחש בתערוכת האוכל "מבשלים" באפריל השנה. אל הבמה עלו השפים המופיעים בערוץ האוכל, שעד לפני כמה שנים נודעו לבעלי האמצעים או לחובבי קולינריה אדוקים: שאול בן אדרת, הנס ברטלה ואחרים. "זה נראה כאילו לעיר הגיע אלטון ג'ון", מתאר למברגר, מנכ"ל "ערוצי החיים הטובים" (ערוצי האוכל, החיים הטובים, הטיולים והבריאות). "רוצים לגעת בהם, רוצים חתימות ולהצטלם אתם. עומדים בתור אחד אחד ומחכים לשמוע טיפ או לספר להם על המתכון שהם ניסו".

בתשובה לשאלה איך זה קרה, ומה הניע את התהליך שכרגע מיתרגם לשיאו של טרנד קולינרי, למברגר אינו מצטנע: "אנחנו מיתגנו אותם. אנחנו, הערוצים שלנו, עשינו את זה".

לא בטוח שזו הפרזה גדולה מדי. החודש לפני עשר שנים קם ערוץ החיים הטובים בהפקתה של חברת "ענני תקשורת", שלמברגר הוא מהמנהלים הבכירים בה. לערוץ פלח צפייה נאה, במסגרת חבילות שונות בכבלים ובלוויין: לדברי למברגר, יותר ממיליון צופים מנויים עליו. אחרי ערוץ חיים הטובים קמו גם ערוץ הבריאות (בשנת 2006), שלו, לדברי למברגר, מעט יותר מ-100 אלף מנויים, ערוץ האוכל (ב-2007) שלו כ-150 אלף מנויים וערוץ הטיולים (בתחילת 2008), שמספר מנוייו קרוב ל-100 אלף.

לאט לאט, ככל שהעמיקו הערוצים את אחיזתם בחבילת הצפייה, נחשפו רבים יותר לתחומים הקשורים לסגנון חיים אנין. בימים אלו גם עובדים שם על ערוץ חדש, שיעסוק בעיצוב לסוגיו. למברגר, יחד עם המנכ"ל והבעלים של "ענני תקשורת" אודי מירון, מצאו, כך נראה, את הנוסחה להפוך תחומים שנחשבו במקרה הטוב לא מעניינים, ובמקרה הרע נחלתם של יודעי דבר גבוהי מצח וזקופי חוטם - למוצר צריכה עממי. בדרך זו מתאפשר גם למי שידו אינה משגת להפגין בקיאות בתחומים אלה.

למברגר, בן 41, גר בפתח תקוה, נשוי ואב שלושה ילדים, ממעט להיחשף בתקשורת. למעשה, למרות 20 שנות ניסיון בתעשיית הטלוויזיה, זהו הראיון האישי הראשון שהוא ניאות לתת, לרגל יום השנה החגיגי.

את דרכו המקצועית החל בחברת ICP, חברת הטלוויזיה בכבלים הראשונה, שייסדה את הערוצים 3, 4, 5 ו-6. הוא החל לעבוד בה בחופשת השחרור מהצבא, אחרי שפגש במירון, שהיה אז איש מילואים ביחידה שבה שירת. אלו היו הימים שלפני תחילת שידורי ערוץ 2, ולמברגר התעקש על טלוויזיה: "אמא שלי היא הראשונה שאמרה לי ללכת לתקשורת, כי ?תחום התקשורת יתפתח פה בארץ'".

לאחר כמה חודשים שעבד במחלקת השיווק, ביקש ממנו מירון להיות לעוזרו האישי. "זה היה החלום של המון אנשים", מספר למברגר, "בוגרי לימודי טלוויזיה וקולנוע, ואני בסך הכל חייל משוחרר שפתאום נחשף, בבת אחת, לעולם של טלוויזיה, אמנים, תוכניות, הפקות". במסגרת זו הוא נכח בכל הצמתים החשובים, מהקמת ערוץ הספורט דרך ההכנות לכניסת ערוץ 2 ועד להשקה של יס ולפתיחת ערוצים חדשים.

כעבור חמש שנות פעילות הוכרזה ICP כמונופול ופורקה. מירון הקים את חברת התוכן "נוגה תקשורת" ולמברגר הלך אתו. בחמש השנים הבאות הקימו את ערוץ הילדים וערוץ 8, עד שמירון החליט למכור את החברה לבעלים הנוכחיים, אביב גלעדי. במקביל הקים את "ענני תקשורת". למברגר, שמעיד על עצמו בראש וראשונה כעל איש שיווק, מונה לתפקיד מנהל ערוצי החיים הטובים לפני ארבע שנים.

"ערוץ החיים הטובים הוא הקטר של כולם, השילוב של כולם ועולמות התוכן של כולם, אף על פי שכל אחד מהערוצים עומד בפני עצמו", הוא אומר. "את שנת 2011 נסיים עם 350 שעות הפקת מקור בארבעת הערוצים, ואין לזה אח ורע, בוודאי בישראל. המשמעות היא שאני כאילו מפיק כל יום שעה. לערוצי נישה זה המון. מדובר בהשקעה שבין 10 ל-12 מיליון שקל בערוצים האלה".

אתם מפיקים יותר ממה שאתם חייבים?

"אנחנו מאמינים שאם אנחנו רוצים שאנשים יקנו את הערוץ ויצפו בו, זה חייב להיות בעברית וזו חייבת להיות הפקת מקור. מהניסיון והידע שלנו, הפקה דוברת אנגלית או צרפתית - על פאריס, למשל - לא מעניינת את רוב הצופים, או לפחות מעניינת הרבה פחות מהפקה ישראלית. אנשים מחפשים ידע ומוכנים לשלם על משהו שנותן להם שירות. אנחנו רואים בערוצים שלנו ערוצי שירות ופנאי. תוכנית בערוץ הבריאות שהיא תוצרת אוסטרליה, עם רופא אוסטרלי, לא מדברת לרוב הצופים. מבחינתי התפקיד שלנו הוא לייצר רלוונטיות לישראלים".

ערוץ האוכל הוא חלק מהאובססיה הישראלית לתוכניות אוכל. ערוץ החיים הטובים גרם לתכנים שנתפשו עד אז אליטיסטיים להיות עממיים.

"כשערוץ האוכל עלה לאוויר, היחס בין רכש להפקות מקור היה 95% רכש ו-5% תוכניות בהפקה עצמית, והיום יש 70% תוכניות דוברות עברית ו-30% רכש. ערוץ החיים הטובים הוא בן 10 והוא הפך להיות מותג. אני לא מתחרה בערוצים המסחריים המרכזיים, אבל בין ערוצי הנישה בכבלים ובלוויין, הוא יושב חזק מאוד על הממיר".

אתה רואה קשר בין הקיום שלכם לטרנדים האלה?

למברגר מהנהן אך מסייג: "תוכניות אוכל היו לפנינו והיום הטרנד זה לא רק אנחנו, אבל נכון שהמחשבה שלנו היתה שזהו צורך. אנשים אוהבים אוכל, טיולים ואת הנאות החיים, גם אם הם לא יכולים לממש אותן בעצמם. לא כולם יכולים להשיג כל עיצוב או כל טיסה לחו"ל, אבל זה מספק לצופים איזו חוויה. כיף לראות את זה, בטח אם זה הקהל שיכול לצפות בתוכנית על מלטה ואחר כך להזמין לעצמו טיול שם. זה לא שונה ממה שעובד יפה בכל העולם. יש ערוצי טיולים עולמיים ואנשים אוהבים את האפשרות לעשות ?טיול כורסה'. בשנים האחרונות אנחנו רואים בבירור שאנשים אוהבים לראות עיצוב, בתים יפים, אדריכלות מעניינת וגם זה מכתיב את התכנים שלנו".

אנשים נהיו פיינשמייקרים?

"אנחנו רואים בשנים האחרונות טרנד של בריאות, של לחיות נכון. לצדו יש דיבור על נסיעות למקומות מעניינים. בקיצור ?חיים טובים'. אני פועל בישראל ויש אווירה שלמספיק אנשים יש כסף. אני רוצה שיהיה לי חלק במיתוג של זה, שזה יהיה על שמנו. אני עושה סרטים על צימרים ולינה כפרית ואני מתעקש הרבה מאוד פעמים שזה יהיה בארץ, גם כדי לדבר לקהל שלי וגם כי יש בזה עניין אידיאולוגי".

הערוצים שלמברגר מנהל אכן צבועים בכחול-לבן. הוא מתגאה בסדרת תוכניות שקידמה תיירות בכפרים הדרוזיים והצ'רקסיים, בשם "כפר באים", ובסדרה אחרת על ערים דוגמת ירוחם ורמלה, שאינן נתפשות כזוהרות לתייר המקומי ובכלל.

אלא שההסבר הציוני אינו היחיד. תכנים רבים, יש שיאמרו רבים מדי, נעשים בשיתוף פעולה עם גופים מסחריים. ולא מדובר רק באתרי אינטרנט מסחריים שמאפשרים לגולשיהם לצפות בתכנים, או באל-על המשדרת סרטים שהופקו על היעדים שאליהם היא טסה.

לעתים מדובר בשיתוף פעולה שנראה בקלות גם לעין בלתי מיומנת, כמו למשל סדרה על שיפוץ בית מלון שנעשתה בעזרת הרשת שאליה הוא משתייך, או ראיון בתוכנית בריאות עם רופא, שלוגו קופת החולים שבה הוא מועסק מובלט על דש חולצתו. אבל מטריד הרבה יותר הוא מה שקשה או בלתי אפשרי להבחין בו.

כך, למשל, בכתבה שפורסמה באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית" בחודש שעבר פורטו המגעים בין עיתונאי האתר, שהתחזה לנציג חברות שונות, ובין אנשי המכירות של ערוץ הבריאות, במטרה לשלב תכנים בתוכנית בריאות. עלות העסקה: עשרות אלפי שקלים.

למברגר מסביר: "כל מה שעל מסך ערוץ הבריאות עובר כמה וכמה מסננות תוכן. אנחנו מפיקים בעבור לא מעט גופים, לאתרים שלהם או לכנסים שלהם, וחלק מההסכם אתם נוגע לאפשרות שלנו לערוך את התוכן הזה לצרכים מערכתיים לערוץ. לא הטעינו ולא נטעה את הציבור. אני לא מוכר את עצמי בשביל תוכן שיווקי".

והוא ממשיך: "אני למשל אמור לשדר בערוץ החיים הטובים תוכניות טיולים, אבל כשאני אראה יעד יגידו לי שזה תוכן שיווקי. מה אני יכול להראות בערוץ הטיולים שהוא לא מלונות או צימרים או יעדים בעולם?"

תראה יעדים, למה אתה צריך להראות גם את מי שהטיס אותך ואירח אותך?

"שיתוף פעולה הוא דבר מתבקש, כי אם מלון מסוים של רשת מסוימת נתן לי אפשרות להציץ ולתעד שיפוץ מאסיבי שלו, איפה הבעיה? לא לעשות את זה? לקנות תוכן מחו"ל שהוא זהה? אני מצלם שף שיש לו לדוגמה קונדיטוריות. כשאני מצלם אותו זה תוכן שיווקי? הוא הרי מוכר הרבה יותר כי הוא בטלוויזיה, אז מה, להוריד אותו מהמסך? הרי גם האנשים הם מותגים".

וכשהם מערבבים לאט במיקסר שהלוגו שלו משודר במשך כמה שניות?

"הדבר היחיד שאני יכול להתייחס אליו הוא מבחן הקהל, אם זה בוטה או לא. תוכנית מחו"ל שאני קונה הרי מותר לי להראות, למרות שיש שם מיקסר כזה ולא אחר. לא נצא מזה, כי כל דבר אפשר למצוא בו תוכן שיווקי. אני עכשיו מראיין בתוכנית בריאות בערוץ הבריאות רופא מקופת חולים מסוימת, זה תוכן שיווקי?"

אף אחד לא מחייב אותך לציין מאיפה הוא, ולא היית עושה זאת אילו קופת החולים לא היתה משתתפת בעלות ההפקה.

"אז מאיפה הוא הרופא הזה?"

זו היתממות.

"לא מיתמם. אני רוצה לתת מידע שקוף. מאיפה אני אביא רופא? כל אחד, וזה יכול להיות רופא, סוכן נסיעות, שף או אדריכל, מגיע מאיפשהו".

זה שונה כשזה כרוך בשיתוף פעולה מסחרי.

"אני חייב לעשות ככה כדי לייצר תוכן, אחרת הכל יהיה רכש. אני אראה רופא ממכבי כדי לא להראות רופא מאמריקה, ובינינו, בתוכניות זרות אין המגבלות הרגולטוריות שיש עלי, ומי יודע איזה סוג של תוכן שיווקי יש שם. יוצא לי להתווכח הרבה עם הרגולטור, מועצת הכבלים והלוויין, ואני מכבד את מה שאומרים לי. אבל הקהל מבחינתי הוא היחיד שיכול להגיד לי ולכוון אותי מתי הגזמתי ומתי לא. יש קווים אדומים ויש גבולות, אבל הוויכוחים היומיים האלה, היחידים שיכולים לקבוע בהם זה הצופים".



למברגר. גם האנשים הם מותגים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו