לוסיאן פרויד, שמת בשבוע שעבר, ייזכר כאחד הציירים הבולטים של תקופתו

הילדות בברלין ובלונדון. הידידות הפורייה עם פרנסיס בייקון. המגוון הרחב של דוגמנים - מאמן-מיצג טרנסווסטיט ועד המלכה אליזבת. הדיוקנאות העצמיים. המעמד הבינלאומי

דניאל ראוכוורגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל ראוכוורגר

"סופו של עידן", כך הוכתר מותו של הצייר לוסיאן פרויד בשבוע שעבר בכמה עיתונים בריטיים. כאשר מדובר באמן זה, שמת ממחלה בביתו שבלונדון, בן 88, קשה שלא להסכים להכרזה הדרמטית. מעטים האמנים שזכו בחייהם להכרה שזכה לה פרויד. מעטים אף יותר אלו שהמשיכו, גם כעבור כמעט חמישה עשורים של מעמד לא מעורער בשדה האמנות, לשמור על יושרם, פרטיותם ודרכם המקצועית.

פרויד מת כמעט 80 שנה לאחר שהיגר עם משפחתו מברלין עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. מי שהיה לאחת הדמויות המכובדות והאהודות ביותר בבריטניה ייזכר ללא ספק כצייר הפיגורטיבי הבולט ביותר שיצר בה בשלהי המאה ה-20.

לוסיאן מייקל פרויד נולד ב-1922 ללוסי בראש ולאדריכל ארנסט פרויד, בנו הצעיר של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. המשפחה התגוררה בשכונה אמידה במערב ברלין, סמוך לפארק טירגארטן, ואת חופשות הקיץ בילתה על חוף הים הבלטי. אף כי המעיט להזכיר תקופה זו בחייו, בכמה ראיונות תיאר לוסיאן פרויד את שגרת החיים הבורגנית של ילדותו, את האומנות שטיפלו בו ואת זיכרונותיו מהמפגשים עם סבו הקשיש המפורסם, שנהג להתבדח עם נכדיו ולחלק להם דמי כיס בנדיבות. ליהדותו לא ייחס מעולם חשיבות מרובה.

חד-פעמי אלמותי / סמדר שפי

בנעוריו נשלח פרויד עם אחיו, סטפן וקלמנט, לפנימיית דארטינגטון הליברלית, שם התמקד בציור ופיסול וגם הירבה לטפל בסוסים. אף שהקדיש זמן רב לציור בגיל זה, את שיעורי הציור במקום החרים, כי שנא את המורה. בזכות פסל בדמות סוס, שייצר מאבן חול, התקבל ללימודים בבית הספר המרכזי לאמנות ומלאכה בלונדון.

אחר כך, כשהיה בן 17, החל ללמוד בכיתתו של סדריק מוריס בבית הספר לציור בדדהאם שבמזרח אנגליה. לימודיו נקטעו בטרם עת, לאחר שהוא ואחד מחבריו עישנו בסדנת בית הספר וגרמו לשריפת המוסד כולו. בן 20 הצטרף פרויד לצי הסוחר, אך שוחרר כעבור שלושה חודשים וחזר ללונדון. הוא השתקע בשכונת פדינגטון, שבה התגורר - בחמישה בתים שונים - במשך 30 שנה.

הציור האבוד

פרויד הצעיר והכריזמטי - גבוה, בעל תווי פנים חדים ושיער כהה ומתולתל - השתלב בחוגי האמנות. בן 24 נסע לראשונה לפאריס ושם הכיר בין השאר את בוטרו ופיקאסו. שם גם חבר לקיטי גארמן, בתו של הפסל היהודי הידוע יעקב אפשטיין, שב-1948 היתה לאשתו הראשונה. בשנים אלה צייר פרויד בעיקר דיוקנאות של גארמן ושלו עצמו. השניים שבו ללונדון וחיו יחד עד 1951.

גירושיהם, סיפר פרויד כעבור שנים, עירערו את מצבו הנפשי וחוללו שינוי גדול במזגו ובדרך עבודתו; הוא החל לצייר בעמידה חסרת מנוח. בשנים אלה, כך ציין בראיון שהתפרסם במגזין "טאטלר" ב-2006, נהג "להביא הביתה בנות שאפילו את שמן" לא ידע. זמן לא רב אחרי גירושיו התחתן שוב, עם ליידי קרוליין בלאקווד, וכעבור שנים ספורות התגרש גם ממנה. הוא השאיר אחריו ילדים משתי הנשים שהיה נשוי להן ומנשים נוספות.

בראשית שנות ה-50 התיידד פרויד גם עם הצייר פרנסיס בייקון, שאותו תיאר כ"אדם הפראי והחכם ביותר" שהכיר. בייקון היה לאחד מחבריו הקרובים. השניים קיימו דיאלוג אמנותי וציירו איש את דיוקן רעהו. ציור הכנה לאחד הדיוקנאות האלה - דמותו של פרויד על פי בייקון - נמצא היום באוסף מוזיאון ישראל בירושלים. השניים הציגו כמה תערוכות משותפות, בראשן זו שבה ייצגו את בריטניה בביאנלה בוונציה ב-1954.

אחד משני הדיוקנאות של בייקון שצייר פרויד, החשוב והטוב מביניהם, הושאל ב-1988 לתערוכה שהוצגה בנויה נציונל גלרי בברלין. ואולם, משהובל בחזרה נגנב הציור ומעולם לא הושב לאמן. ב-2001, כשהתכונן לתערוכה בלונדון, ניסה פרויד לשווא להחזיר את הציור: הוא תלה כרזות "מבוקש" ובהן העתק הדיוקן בכל רחבי ברלין.

פרויד ובייקון היו למרכזה של אסכולת לונדון, שבלטה בשונותה מסביבתם האמנותית: זו נעשתה מינימליסטית וקונצפטואלית ולקראת סוף שנות ה-60 החלה לדחוק הצדה את מדיום הציור בכלל וזה הפיגורטיבי בפרט. בשנות ה-50 עבדו בעיקר עם גלריית מארלבורו בלונדון ומשכו אליה אמנים נוספים, בהם, לפרקים, דייוויד הוקני ואביגדור אריכא.

פורטרטים - דוקומנטרי על לוסיאן פרויד

אם בשנות ה-70 פעלו יחסית בשוליים, הרי בשנות ה-80 המאוחרות חזרו עבודותיהם לעורר עניין ולהיות מושא לדיון ומחקר. פרויד, שבשנים אלו כבר היה בשיא בשלותו, העיד כי זקנתו, מכאוביו וחוסר גמישותו הפכו את מלאכת הציור שלו למודעת ומרוכזת יותר. הוא המעיט ליצור קשרים, התראיין בקושי, החרים את כל פתיחות תערוכותיו וצייר רוב שעות היממה.

בשנים אלו החלו מוסדות מרכזיים בעולם להציג תערוכות רטרוספקטיביות שלו. ביניהן, במרכז פומפידו בפאריס (1987), גלריית וייטצ'אפל בלונדון, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק והריינה סופיה במדריד (שלוש האחרונות ב-93'-94'). בתחילת העשור האחרון הציג בין השאר בטייט בריטן (2002) ובתערוכה מחקרית ראשונה שהוצגה בארצות הברית על אסכולת לונדון, במוזיאון של אוניברסיטת ייל (2001).

בנובמבר 1996 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד מקיפה ראשונה בישראל של לוסיאן פרויד. 4,000 מבקרים באו לפתיחתה ושבועות אחר כך השתרכו תורים בכניסה למוזיאון. פרויד לא רק שלא בא לפתיחת התערוכה: את הקשר עמו ניהל פרופ' מרדכי עומר, מנהל המוזיאון, בהתכתבות עם עורכי הדין של האמן בלונדון. רק בשלב מתקדם הסכים פרויד להתכתב עם עומר ישירות. עומר תיאר אותו כטיפוס לא פשוט, שביטל כמה מבחירותיו של עומר לתערוכה ואת חלקן ביקש שלא להכניס לקטלוג.

הציורים והרישומים שהוצגו בתערוכה, מבחר מעבודותיו הטובות והמעניינות ביותר של האמן, היו מפעימים, אך לאו דווקא נגישים לקהל הרחב. ואם חלק מהמבקרים נמשכו לתערוכה בשל ייחוסו המשפחתי של האמן, הם מן הסתם התאכזבו: עניין זה אינו מקבל ביטוי ישיר או התייחסות כלשהי באף אחת מעבודותיו. עם זאת, ציורי העירום התובעניים, שמתוארים בהם גושי בשר בצבעי ורוד-סגלגל ואפור-חום-ירקרק, מביאים לידי ביטוי את זיקתו של פרויד כאמן לפסיכולוגיה.

ציור בולט שהוצג בתערוכה בתל אביב היה "הממונה על זכויות סוציאליות ישנה" מ-1995. מוצגת בו אשה עבת בשר, שכינויה במציאות היה ביג סו, שרועה בכבדות על ספה ירקרקה. תשעה חודשים פקדה דוגמנית זו את סדנתו של פרויד, ולבסוף, כשהושלם הציור, הוא היתוסף לתערוכתו של האמן בגלריית וייטצ'אפל. לפני כשנתיים קבע ציור זה מחיר שיא לפרויד ולאמן חי בכלל במכירות פומביות, כשנמכר ב-34 מיליון דולר בקירוב. פרויד לא התרגש מהמחירים הגבוהים ששולמו בעד עבודותיו ונהג, לצערו, להוציא את רוב הכסף על משחקי הימורים, בעיקר במרוצי סוסים וכלבים.

את סו פגש פרויד דרך דוגמן אחר, לי באורי, גבר אוסטרלי גדל ממדים שעסק במיצג והופיע כטרנסווסטיט. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב ציטטה דליה קרפל שיחה שערך ותיעד באורי עם פרויד: "מתי עלה בראשך הרעיון לצייר בעירום את בנותיך המתבגרות?" שאל באורי. פרויד ענה: "כאשר התחלתי לצייר אנשים בעירום". באורי: "אבל עד כמה שאני זוכר, אף לא אמן אחד לא פעל כך. זה נראה קיצוני וחריג". פרויד: "לבנותי העירומות אין במה להתבייש". באורי: "ואתה, איך תרגיש להסתובב בנוכחותן עירום?" פרויד: "לא אתפשט עירום לפניהן, אינני נודיסט".

דמויות אחרות שצייר פרויד היו הדוגמנית ג'רי הול, המלכה אליזבת והדוגמנית קייט מוס; את האחרונה כינה "אינטליגנטית מבחינה פיסית" אך הירבה לגעור בה על כך שאיחרה לפגישותיהם. את הציור השלים פרויד כשהיתה הדוגמנית בחודש השביעי להריונה, וכעבור שנה, ב-2003, הוא הופיע לצד עבודות של צ'אק קלוז, ריצ'רד פרינס, טום זקס והרוקי מוראקאמי בגיליון ספטמבר של מגזין האופנה "W". הקשר של פרויד לתרבות הפופולרית, בצד עיטורי האצולה שזכה להם בבריטניה וקשריו עם משפחת המלוכה, היו רק אחד הצירופים המרתקים באישיותו.

"אני רוצה שהצבע יתפקד כמו בשר", אמר פרויד בעבר על ציוריו. "הייתי רוצה שהדיוקנאות שלי יהיו האנשים עצמם, לא כמוהם - לא להסתכל על הדוגמן, אלא להיות הוא עצמו. מבחינתי, הצבע הוא האדם והוא יעבוד למעני על הבד בדיוק כפי שהבשר יעבוד למעני בגופי".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ