המגדל שמחזיר לניו יורק את הסומק ללחיים

הזוהר חזר אל קו האופק של ניו יורק עם גורד השחקים הראשון שתיכנן פרנק גרי בעיר - מגדל מתפתל בעל מעטפת קפלים מפלדה בהשראת יצירותיהם של מיכלאנג'לו וברניני. האדריכל הוותיק מדבר על שאיפת חייו שהתגשמה

ג'ונתן גלנסי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'ונתן גלנסי

ניו יורק טיימס

"העיניים שלי נמלאות דמעות", אומר פרנק גרי כשאני שואל מה עושה לו הידיעה שהוא מטביע את חותמו על קו האופק של מנהטן. "אבי גדל בשכונת הל'ס קיצ'ן, השדרה העשירית, בצד המערבי של העיר". האב, ארווינג גולדברג, היה אחד אחד מתשעה ילדים במשפחת מהגרים ענייה מאוד. בנו החליף את שמו בתחילת שנות ה-50. "הוא התחיל לעבוד בגיל 11", אומר גרי. "היו לו חיים קשים. הייתי רוצה שהוא יהיה שותף לבניין הזה ברחוב ספרוס 8. היי, אבא! אני בונה גורד שחקים ליד בניין וולוורת. זה אני, אבא. שם למעלה!"

מה שגרי, איש צעיר בן 82, בונה שם, באתר שהיה בעבר מגרש חנייה בגבול האזור הפיננסי בניו יורק, סמוך לגשר ברוקלין, הוא מגדל מגורים בשווי 875 מיליון דולר, בן 76 קומות, המתנשא לגובה 265 מטרים ומכוסה פסים הרואיים מפוסלים מפלדת אל-חלד. הבניין מכיל 903 דירות להשכרה - אף אחת מהן אינה למכירה - במחירים שמתחילים ב-2,630 דולר לחודש. בנייתו צפויה להסתיים בעוד חמישה חודשים, אך המשקיעים שלוקחים אותי לסיור אומרים שכ-200 דירות כבר הושכרו.

במשך היום משנה הבניין מצב-רוח וצבע בהתאם לשמש ולשמים. רגע הוא ורוד, במשנהו זהוב, ובזמנים אחרים הוא מבריק בגוני כסף או עוטה צבע פיוטר אפרפר. במבט מברוקלין, מעבר לאיסט ריבר, הבניין מפיח חיים במנהטן כפי שלא עשה שום גורד שחקים מאז נפתח האמפייר סטייט לפני 80 שנה, כשגרי היה פעוט בטורונטו. אביו הוציא אז את פרנסתו בקושי כאיש מכירות של מכונות הימורים.

מאז אמנם קמו בניו יורק מגדלים טובים וכריזמטיים: בניין סיגראם השקט בפארק אווניו, שקם ב-1958, בעיצובו של מיס ון דר רוהה; מגדל סי-בי-אס השרירי והשחור של ארו סאארינן מ-1964 בשדרה השישית; מגדל AT&T "צ'יפנדייל" הפוסט-מודרני והשנוי במחלוקת של פיליפ ג'ונסון משנות ה-80, שבראשו גמלון ענקי ומפוצל, בשדרת אווניו. אך פרט לאלה, גורדי השחקים של מנהטן כמעט כולם אפרוריים ויום-יומיים, והמגדל ברחוב ספרוס 8 מחזיר את הזוהר והפאר, את ענטוז הדוגמניות על המסלול ואת הברק המנצנץ שהעניק למגדלי ניו יורק הגדולים את קסמם.

שמו של גרי התקשר זמן רב בתודעה הציבורית לבנייני אמנות סנסציוניים: גוגנהיים בבילבאו שעשה כותרות, ואולם הקונצרטים המרשים על שם וולט דיסני בלב לוס אנג'לס, העיר שבה הוא מתגורר ועובד. הבניין ברחוב ספרוס 8, שמודעות הרחוב מכנות אותו "ניו יורק מאת גרי", הוא אופרה אחרת לגמרי. "ניו יורק היא עיר נהדרת", אומר גרי, "אבל היא מקום קשה. הבניינים, כמו האנשים שם, עובדים קשה לפרנסתם". הבניין הוזמן ב-2003 וכמו רבים מגורדי השחקים במנהטן הוא נבנה בתקציב תובעני, שנדרש להחזיר את ההשקעה בריבית דריבית. זו אדריכלות שגם מחיריה נכתבים בשחקים.

גרי עבד קשה כדי ללכת בראש מורם במנהטן. עד היום, ב-59 שנותיו כאדריכל, הוא הצליח לבנות בעיר לא יותר מאשר בניין משרדים בן עשר קומות בצ'לסי, שנראה כמו מפרשי אוניות המפלחים ענן קומולוס נמוך; קפטריה בעלות קירות טיטניום למשרדי קונדה-נאסט בכיכר טיימס; ושיפוץ של חנות איסיי מיאקה בטרייבקה.

אך היו גם שפע של פרויקטים שלא קרמו עור וגידים: מגדל עקלתוני ל"ניו יורק טיימס"; מוזיאון גוגנהיים חדש ומפוסל המשקיף לאיסט ריבר; ואטלנטיק יארדס, מתחם לשימוש מעורב בצורת רצועה ארוכה שפזורים בה 16 מגדלים בלונג איילנד, ברוקלין. גרי הראה לי דגם צבעוני של התוכנית הזאת כשנסעתי לפגוש אותו בלוס אנג'לס לפני שלוש שנים. עכשיו הוא כבר אינו שותף לתוכנית: המשקיעים נבהלו ובחרו בתחליף זול יותר. "שאלתי בזמנו את אחד המשקיעים כמה שווה השם פרנק גרי בניו יורק", מספר האדריכל עכשיו. "אתה יודע מה הוא אמר? 'אפס גדול'. כמו שאמרתי, זאת עיר קשה".

זה נכון - אף שהבניין ברחוב ספרוס 8 בוודאי יפצה את גרי על הפסדיו בניו יורק (גם את הבניין הזה הזמין ברוס רטנר, המשקיע שמאחורי אטלנטיק יארדס). המגדל מעורר תחושה של תגלית, ונדמה שהוא אינו צומח מגובה המדרכה, כצפוי, אלא מגג של גוש בנייני לבנים מצטנעים בני שש קומות, הכולל בית ספר יסודי חדש וקומת שירות לבית חולים. הגוש, שגם אותו עיצב גרי - מה שמוכיח שהוא מסוגל לעשות אדריכלות פשוטה וישירה כשצריך - הוא חלק מעסקת חליפין בין המשקיע לבית מתכנני העיר, שדרשו אותו כתנאי לפרויקט.

10,500 לוחות פלדה

בצדו הדרומי, נדמה שהמגדל המתנשא בנוי מגיליון אחד ויחיד של פלדת אל-חלד, כאילו חתכו אותו בלייזר. זה מרשים, אבל כשעוברים את פינת הרחוב - בום! - פתאום הבניין כולו נורה כלפי מעלה מבסיסו הפשוט, מוקף בצפיפות בברים, בתי קפה פינתיים ועסקים מקומיים העוטפים את שלד הבניין בקפלים מדהימים של פלדת אל-חלד, לעתים רפויים לעתים הדוקים. תארו לעצמכם את פסל החירות כבית דירות, ויהיה לכם שמץ של מושג למה הכוונה.

הרושם הראשוני שקיבלתי היה של ערוץ נהר הזורם במאונך, או של מין אדם-מכונה ענק שעורקיו ושריריו בולטים מתחת לעור רובוטי, או של רישום מטריד מאת ה"ר גייגר, הצייר השווייצי הסוריאליסט שיצר את דמות החייזר ב"הנוסע השמיני" של רידלי סקוט. ואולי זה פשוט האמן כריסטו שהסכים לעטוף גורד שחקים במנהטן בשמלה ענקית של איסיי מיאקה. זה אולי נשמע משונה, אבל כשרואים לראשונה את הבניין ברחוב ספרוס 8 - חווים טלטלה יסודית.

"על מה חשבתי באמת?" אומר גרי, "על מיכלאנג'לו ועל ברניני". באמת? "באמת. האנשים האלה רשמו המון קפלים ובדים כל כך יפה. התבוננתי בהם לא מעט במהלך השנים. הקווים של מיכלאנג'לו רכים יותר; של ברניני קשים. אני אוהב את האיכות האדריכלית של הקפלים האלה, ומהם שאבתי את ההשראה למעטפת".

המעטפת המתפתלת, המורכבת מ-10,500 לוחות פלדה נפרדים, משווה לרבות מהדירות הנפרדות איכות בארוקית; יש בהן חלונות מפרץ בולטים שהקפלים מתפתלים מעליהם ומטפסים על החזיתות. החלונות קבועים בזוויות שונות סביב שלושת הצדדים מכוסי הפסים של המגדל, ומהם אפשר להשקיף אל מגוון מרהיב של מראות ברחבי ניו יורק.

"במקור רציתי שהקפלים יקיפו את הבניין מכל הצדדים", מסביר גרי. "אבל אנשי השיווק אמרו ש-15% מהאנשים לא רוצים דירות עם קמטים. בגלל זה יש צד אחד ישר. אבל הם התחילו להשכיר את הדירות המקומטות ואז ביקשו שאוסיף דירות כאלה. אלא שאז הצד הישר כבר התחיל למצוא חן בעיני. הדגמים שעשינו כשהמגדל כולו מקומט פשוט לא נראו מספיק קשוחים לניו יורק".

אני מעלה השערה שהצד הישר קשור פשוט ברצון לקצץ בהוצאות. כל קפלי הפסים האלה מפלדה ותוכנית הבניין המורכבת בשלושת הצדדים האחרים היו בוודאי יקרים. "לא. קיר המסך עם כל הפיתולים עלה בדיוק כמו הקיר הישר. פשוט משום שפיתחנו תוכנת מחשב שעשתה את הקטעים התלת-ממדיים. 15% מעלות הבנייה מתבזבזת בדרך כלל על שינויים בעיצוב במהלך העבודה, שנוצרים משום שאדריכלים עדיין משרטטים בניינים תלת-ממדיים בדו-ממד. אבל אנחנו עושים דגמים בתלת ממד, שמראים בדיוק איך כל חלקי הבניין מתאימים זה לזה, ולכן אנחנו לא זקוקים לשינוי עיצוב רבים. ככה לא חרגנו מהתקציב".

גרי דווקא היה מעדיף להוציא יותר כסף. "רציתי לעשות את הבניין מטיטניום. זה היה נראה יפה ביום אפור בניו יורק. אבל הלוחות היו רכים מדי בעבור ציוד הניקיון שעולה ויורד מצדי המגדל, ולכן גיליונות הטיטניום היו צריכים להיות הרבה יותר עבים מאלה שהשתמשתי בהם - מה שהפך את העלות לגבוהה מדי".

ביקור אצל הסימפסונים

כמו אחרים, גם אני תהיתי אם העובדה שהבניין נעצר פתאום בקומה ה-76, בלי כתר או חרב, היא עוד דרך לחסוך כסף. "בהתחלה היה משהו למעלה", מודה גרי. "השתעשעתי עם הרעיון הזה, אבל בסופו של דבר זה נראה שולי, ניסיון נואש להתחרות בבניין וולוורת (גורד השחקים הנפלא של קאס גילברט, בסגנון ניאו-גותי, מטרה-קוטה ופלדה, שנפתח ב-1913). אני רוחש לבניין וולוורת כבוד רב מכדי שאעשה משהו רועש".

במעלה המגדל חסר החרב, הדירות לדוגמה שעיצב גרי כמעט זהות, פרט לנוף הנשקף מהן. יש בהן רצפות אלון לבנות, מטבחים מפלדת אל-חלד, רהיטים רחבים וידיות מקומרות מפלדה מוברשת בדלתות. את רובן ישכרו אנשי הצווארון הלבן, אף ששכר הדירה אינו גבוה במיוחד יחסית לאזור.

אף שהמגדל מתאפיין בתחושה של חופש חזותי גדול, בהלך רוח של "הכל הולך", נדמה שאוכלוסייתו העתידית תהיה אחידה למדי. אלה שיגורו כאן יוכלו בתוך זמן קצר ליהנות מבריכת שחייה באורך 15 מטר בקומה השביעית, שתיפתח לסיפון עץ, וכן מחדר כושר, ספא, ספרייה, חדר משחקים לילדים, חדר הקרנות וחניון תת-קרקעי.

עכשיו, כאשר לגרי יש גורד שחקים באמתחתו, הוא כובש לו מקום חשוב יותר ויותר באגדת אמריקה המודרנית. לא רק בנייניו האנרגטיים והמפוסלים בתעוזה מפורסמים בכל העולם, גם האיש המצחיק, הרגשן והשאפתן הזה נעשה גדול מהחיים. הוא התארח בגרסה מצוירת של עצמו ב"משפחת סימפסון". המפקד שלו בצבא ארצות הברית בתחילת שנות ה-50 היה לנרד נימוי, שלימים גילם את ספוק מ"מסע בין כוכבים", שבוודאי ימצא את הבניין ברחוב ספרוס 8 כ"בלתי הגיוני בעליל". והבניין כבר מפורסם דיו לשמש מוקד לחצי סאטירה - הוא כיכב במהתלת 1 באפריל ב"ניו יורק טיימס": החום שהקרינו המשטחים העוטפים אותו כה גדול, נטען במאמר, עד שהוא הצית שריפות בבניינים הסמוכים.

"אני לא רוצה לעשות אדריכלות יבשה ומשעממת", אומר גרי. "כשאתה משוחח עם אנשי ניו יורק, למשל החבר'ה שפגשת בבר האירי שמול רחוב ספרוס 8, למשל אבא שלי - אתה רוצה להראות להם משהו כמו ברניני או פיקאסו, לא משהו מטומטם ומשעמם". גרי משתתק לרגע. הוא צוחק. "אתה חושב שייתנו לי לעשות משהו בלונדון?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ