בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

מסעדת אנג'ליקה בירושלים: קליפה חלולה

מה שפעם היה מבריק ומהודק, נראה היום מהוה כמו מילוי הספוג הצהוב שביצבץ בעליבות ממסעדי הכיסאות. מה שפעם היה עדכני ועתיר תשומת לב, נראה היום כמו הסלסילה שבה הובאו פרוסות הלחם הזעירות: קערת דיקט דקה וחבוטה

תגובות

להזמנת שולחן באנג'ליקה

הכניסה למסעדת "אנג'ליקה" הירושלמית היתה נטושה. מלצרית ערנית שהבחינה בנו ממתינים נפנתה לרמז לעמיתתה לקבל את פנינו. העין נמשכה לכיוון שאליו רמזה, וכך, התמונה הראשונה שראינו היתה מלצרית יושבת פשוטת איברים בקצה הבר, גווה נשען בלאות על דלת העץ שמאחוריה. היה משהו בתמונה הזו שהזכיר נואשות של בר בעיירה שכוחת אל בארצות הברית. משהו בנוסח "הצגת הקולנוע האחרונה". אלא שב"אנג'ליקה", פעם המסעדה הכשרה הטובה בארץ, זו היתה, אני חושש מאוד, ארוחת הערב האחרונה.

התמונה השנייה שראינו היתה של מרכז המסעדה. פעם, היה פרוש כאן אנטיפסטי נפלא. מבחר ירקות עונתי, צבעוני, שטופל בתשומת לב ובכישרון, שניתן היה לאכול ממנו עוד ועוד - עם לחמים מצוינים - במחיר שווה לכל נפש. היום, כל מה שיש בלב המסעדה הוא חדגוניות משמימה. לרגע ציפיתי לראות שם גלגל קוצים מאובק מתגלגל בשחור לבן של הצגת הקולנוע האחרונה.

הייתי רוצה להגיד לכם שזה - כמו גם מה שחווינו בהמשך - נובע מכך שהמסעדה התעייפה. בסופו של דבר, כמה אפשר למשוך מומנטום תובעני דוגמת זה של "אנג'ליקה"? אבל אני חושש שזו תהיה הטעיה: עד כמה שניתן היה להתרשם זו לא מסעדה שהתעייפה: זו מסעדה שקפצה עליה הזיקנה.

אפלבאום תומר

מה שפעם היה מבריק ומהודק, נראה היום מהוה כמו מילוי הספוג הצהוב שביצבץ בעליבות ממסעדי הכיסאות (ישבנו בשולחן הרחוק ביותר מהפתח. בפינת הכיסא, מתחת לריפוד דמוי העור, ביצבץ ספוג המילוי המהוה). מה שפעם היה עדכני ועתיר תשומת לב, נראה היום כמו הסלסילה שבה הובאו פרוסות הלחם הזעירות: קערת דיקט דקה וחבוטה שנראתה כאילו הגיעה משיעור ריפוי בעיסוק של בבונים.

ואז - או אז - הגיע התפריט. זה תפריט חדש, ובמסעדה כמו "אנג'ליקה" תפריט חדש אמור להיות סיבה למסיבה, אלא שאם התפריט הזה הוא מסיבה, זו - ואני מקווה שאני טועה - מסיבת פרידה. מבט חטוף בתפריט הספיק כדי להבהיר שב"אנג'ליקה" לא סתם הפסיקו להשתדל: ב"אנג'ליקה" קיבלו החלטה מודעת להפסיק להשתדל. מה שפעם היה תפריט מקורי ומגרה, שלא ידעת על מה לוותר בו, נהפך לעוד תפריט שבלוני של סלטים ודגים נאים (ויש גם פרגיות וטופו) שאתה מביט בו מצד אחד, ומצד שני, ומצד שלישי, ולא בא לך על כלום.

טרטר מוסר ים, אין מה לדבר: בשביל זה שווה לצאת מהבית. או סלט ירוקים. או - ואל תתגרו לי יותר מדי - פרגית מגולגלת. וואו. פרגית. ועוד מגולגלת. ושלא תחשבו שהעיון בתפריט, כשלעצמו, היה עסק פשוט. כי בתפריט הזה - תפריט חדש, אני מזכיר - כבר נגעו לא מעט ידיים שככל הנראה טבלו קודם במטבלי הפתיחה, כך שהתפריט זהר מפסי שומן מבריקים. להעביר בסוף היום מטלית על התפריט המנוילן זה באמת כל כך קשה?

בינתיים באה מלצרית לספר לנו על המיוחדים. זה היה נחמד, אלמלא עמיתתה כבר סיפרה לנו עליהם עשר דקות קודם לכן. ובין לבין היו לנו עוד הזדמנויות להיווכח שמה שפעם היה מסעדה מהודקת ומתוקתקת הפך לפארודיה.

המלצרית הביאה בקבוק סן פלגרינו. היא הביאה אותו בלי פקק. פעם ראשונה שאני מקבל בקבוק מים מוגזים בלי פקק. ביקשנו פקק. אין בעיות. בכוונה לא הסתכלתי לכיוון הבר. הדבר האחרון שרציתי היה לראות את המלצרית מוציאה את הפקק מהפח. ובאווירה שהיתה ב"אנג'ליקה" באותו יום, לא הייתי נופל מהכיסא.

זה גם לא היה הרגע האחרון שבו תהינו אם השירות כאן הוא סהרורי או סתם שלומיאלי. הפעם הבאה שבה היינו אמורים, כנראה, לתהות מי מוכה הירח, היתה אחרי המנות הראשונות. המלצרית שאלה אם להשאיר את הלחם והמטבלים. אמרנו כן. היא השאירה אותם, אבל לקחה את צלחות הלחם ואת סכיני המריחה. אני מניח שבשלב הזה היא ציפתה שננגב את המטבלים כמו בפיתה. שהרי אחרת, איך נוכל גם אנחנו להשאיר חותם על התפריט?

ואיפה הפארודיה המובטחת, אתם שואלים? או, אז ככה: כי עם כל זה - עם קבלת הפנים המדכדכת, השולחן הלא ערוך, הפקק האבוד, סכין הלחם שנעלמה, והתפריט מרוח השמן - על דבר אחד לא ויתרו: ניגוב הפירורים בין המנות. כי קלאסה זו קלאסה.

למה להיות קטנוני?

לקח זמן (בינתיים המלצרית שקידמה את פנינו חזרה למקומה ליד הבר ומצאה שוב את התנוחה הנוחה) ובסופו של דבר - תחת לחץ פיסי מתון - החלטנו להזמין. המנה המסקרנת ביותר בתפריט היא כתף טלה בצלייה אטית. מחירה הוא 158 שקל. עם כל הכבוד, כדי שאזמין מנה ב-158 שקל, מסעדה צריכה קודם כל לקנות את אמוני. וכל מה שקרה ב"אנג'ליקה" עד אותו רגע, לא גרם לי להרגיש שזה מקום שאני מוכן לסכן בו סכום כזה.

תחת זאת, הזמנו סשימי ברמונדי (התפריט מתפאר בסשימי דג ים. הדג האוסטרלי ברמונדי בא אצלנו מבריכות, אבל למה להיות קטנוני?) וקרפצ'ו שייטל. יחד, אפשר היה להוציא מהן מנה סבירה: הברמונדי היה תפל, הקרפצ'ו מלוח. ליד הברמונדי הגיעו פרוסות מוחמצות של סלק ובצל סגול שנועדו לגוון את המרקמים. זה שטיק ישן של "אנג'ליקה". ישן כל כך, שייתכן שהגיע הזמן להתקדם. הבצל המוחמץ והסלק הפרוס (כן, שוב סלק) היו יפים, אבל לא הצליחו להתמודד עם בעיה מהותית: ברמונדי מגידול תעשייתי הוא דג משעמם. וכתוצאה מכך, זו היתה מנה משעממת.

השייטל לעומת זאת היה מעניין. ולא בהכרח במובן הפוזיטיבי. קודם כל, פרוסות הבשר היו כל כך גדולות וגסות, עד שהרושם היה שמישהו קצת התעצל במטבח. שנית, הן היו מלוחות באופן בלתי נסבל. ואל תתחילו לי עם "זה בשר כשר, ככה זה". כבר אכלתי כאן (ולא רק כאן) קרפצ'ו סביר בתכלית מבשר מוכשר. למישהו פשוט לא היה כוח לדקדק.

למנות עיקריות הזמנו סטייק דקה (כלומר, סטייק דק) עם סלט פטריות חם, וסטייק סינטה של 300 גרם. סטייק הסינטה היה התזכורת היחידה לתפארת העבר של המסעדה. סטייק עבה, מפואר, צלוי כהלכה שבא מבקר צעיר ושמר על ורדרדות מגרה שלוותה בפריכות נעימה. לצדו הגיע פירה מלנכולי. סטייק הדקה, נתח אנטרקוט שעל גבול השקיפות, היה בשר כשר כמו פעם: חסר טעם, נטול מרקם וחף מענין קולינרי. סלט הפטריות שלצדו היה חמוץ ותוקפני במידה לא נעימה. כדי לצאת עם טעם טוב, החלטנו לא להזמין מנות אחרונות אלא להסתפק בזכר המנות האחרונות המשובחות שאכלנו כאן בהזדמנויות קודמות.

בינתיים, שמענו עסקן חרדי קולני משולחן סמוך תוהה על התפריט החדש: "שינו פה את התפריט. החדש חלש יותר. תגידי, היה תפריט כל כך טוב, למה שיניתם אותו?". ובאמת: למה? "אנג'ליקה", פעם אחת מתריסר המסעדות הטובות בישראל, שוב איננה עמנו. כל שנותר הוא קליפה חלולה שמהדהדת בקושי את תפארת ימי הזוהר. אבל זו ירושלים: אל תוציאו מכלל אפשרות תחיית מתים מפתיעה. האם אני מאמין? לא. אבל אני רוצה מאוד לקוות. כי "אנג'ליקה", שנלקחה מאתנו בדמי ימיה, באמת היתה מסעדה מיוחדת. אני כבר מתגעגע.

אנג'ליקה - כל הפרטים והכתבות

"אנג'ליקה", בוריס ש"ץ 7, ירושלים. טל. 6230056-02



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו