מוזיאון ת"א על פרשת דרכים

זו היתה אמורה להיות שעתו הגדולה של מוזיאון תל אביב, לקראת הפתיחה של האגף החדש. אלא שבפועל המוזיאון שרוי במשבר ניהולי, אוצרותי ואולי גם פיננסי. מה תהיה דמותו של מוסד האמנות המרכזי הזה אחרי העידן הריכוזי - והמסתגר - של מרדכי עומר?

אלי ערמון אזולאי
דניאל ראוכוורגר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון אזולאי
דניאל ראוכוורגר

עוד שלושה חודשים בדיוק, ב-29 באוקטובר, ייפתחו שערי בניינו החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות, הבניין על-שם שמואל והרטה עמיר. לפתיחה החגיגית אמורים לבוא מכל קצוות תבל נאמני המוזיאון וידידיו, ככל הנראה בלוויית משלחת של עיתונאי אמנות ואדריכלות בינלאומיים. אלה יסקרו את פתיחתו של אחד ממבני התרבות הגדולים והמרשימים ביותר שהוקמו בישראל בשנים האחרונות.

ואולם, מותו בטרם עת בחודש שעבר של פרופ' מרדכי עומר, מנכ"ל המוזיאון והאוצר הראשי שלו, הותיר את המוסד על פיה של תהום. המוזיאון, שיורחב ביותר מפי שניים עם פתיחת בניינו החדש - ההרחבה המשמעותית ביותר שלו מאז היווסדו - מחזיק כיום בצוות אוצרות מצומצם וחסר מנהיגות, גיוס הכספים שלו לשנה זו מקרטע והתערוכות שיוצגו בבניין החדש סופגות ביקורת עוד לפני שנפתחו.

תצלומים: יובל טבול

בזמן שהיה אמור להיות אחד מרגעיו המזהירים של המוסד התרבותי החשוב הזה, מתעוררת תהייה בדבר מעמדו. בתום משמרתו הארוכה של עומר, ראוי לשאול מהי מידת יכולתו של מוזיאון תל אביב לבקר את עצמו, להשתנות ולהתחדש.

השאלה הזאת מתחדדת לנוכח התערוכות המתוכננות לפתיחת הבניין החדש. אחת המדוברות בהן היא תערוכתו המונומנטלית של האמן הגרמני אנסלם קיפר, "האור הגנוז שבכלים השבורים", שתיפתח באולם הגדול ביותר שבבניין. בצדה ייפתחו תערוכות עיצוב שהבחירה בהן אינה מפתיעה, של המעצבים יעקב קאופמן וחנן דה לנגה; תערוכת אדריכלות תמוהה ושולית, שתציג את חמשת בנייני מוזיאון תל אביב; ותערוכות מאוסף הקבע ובהן הדפס ורישום, וידיאו וצילום.

בנוסף לאלה תוצג תערוכה של אמנות ישראלית, שתסקור מאה שנות עשייה אמנותית בארץ. זו האחרונה, שעומר דיבר עליה עוד מאז כניסתו לתפקיד ב-1995, תורכב לבסוף לא מ-400 עבודות כפי שתוכנן אלא מ-150 בלבד. יש לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית, העובדה שעומר לא סיים את תהליך האוצרות, ושנית, החלטתו של המוזיאון שלא לחלק את אולמות התצוגה, כדי שהמבקרים במקום בשנתו הראשונה יוכלו לראות ללא הפרעה את קוויו של הבניין החדש, שתיכנן האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן. החלטה זו היא בעוכריו של המוזיאון, שכן נדמה כי מקנה לבניין המנקר עיניים חשיבות גדולה יותר מלתוכנו האמנותי.

אלן גינתון, האוצרת הבכירה לאמנות ישראלית במוזיאון, לא התערבה בגיבוש התערוכה של אוסף האמנות הישראלית, שכן עומר לקח את מלאכת תכנונה לידיו. "זה היה קרוב ללבו", הצדיקה זאת גינתון בשבוע שעבר. עם זאת, ד"ר דורון לוריא, הרסטורטור הראשי ואוצר בכיר לאמנות המאות ה-16-19 במוזיאון, העיד כי בביקוריו המשותפים עם גינתון בחדרו של עומר בבית החולים איכילוב ראה כיצד "המושכות עוברות אט אט לידיה של אלן". במקום שלישיית הספרים שתיכנן עומר לפרסם במקביל להצגת תערוכה, יראה אור קטלוג של אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון.

לוריא נזכר בחוויה נוספת שעברו אוצרי המוזיאון בהקשר לבניין החדש: "לפני עשר שנים לקחו אותנו ליומיים של סיעור מוחות, בלי מחשבות על תקציב או מטראז'. כל אחד אמר מה הם חלומותיו, והתפקיד של מוטי היה לתרגם את זה לפרוגרמה. במסגרת הדיונים האלה דובר למשל על שני אולמות לרסטורציה בבניין החדש, אבל כמו בכל בזאר טורקי זה נהפך למיקח וממכר, ולאט לאט נוצר מה שנוצר".

תערוכה נוספת שהתמוססה במשך השנים היא הרטרוספקטיבה של פנחס כהן גן, שהיתה אמורה להיפתח בחודש יוני השנה אך גורלה עדיין לוט בערפל. בין השאר, לא ברור מי יאצור אותה במקום עומר.

בעיה אחרת בתפקוד המוזיאון כיום מעלה האוצר והיסטוריון האמנות ד"ר גדעון עפרת. "יש משהו לא פתור עם ביתן הלנה רובינשטיין, הכל שם נראה מקרי", הוא אומר. על חלל זה, חלל התערוכות המפואר ביותר של מוזיאון תל אביב לפחות עד פתיחת המבנה החדש, בעל יתרונות של ניתוק ממבני המוזיאון ואף כניסה חופשית, אומר אספן האמנות דורון סבג, חבר מועצת המנהלים של המוזיאון: "שנים אמרתי למוטי שביתן הלנה רובינשטיין צריך להיות קונסטהאלה (חלל תצוגה שאינו מחזיק אוסף), ה-מעבדה לאמנות ישראלית, צעירה, ניסיונית ובועטת. אמרתי לו, בוא ניקח מישהי כמו תמי כץ פרימן וניתן לה שתעשה שם תערוכות של אמנות ישראלית, 'מטא-סקס', 'מגה-סקס', כל הדברים שהיא אוהבת לעשות. גם אם בעוד עשר שנים, בדיעבד, יגידו שכל התערוכות שם היו גרועות - זה לא מפחיד אותי".

כץ פרימן תאצור במוזיאון, בהמשך השנה, תערוכה קבוצתית של אמנות הודית עכשווית, שתיפתח בחלל שבה תוצג תערוכתו של קיפר. לצד זאת מתוכננות תערוכה שתעסוק בתופעות "עשה זאת בעצמך" בתחום עיצוב הבית, תערוכה גדולה של האמן דאגלס גורדון, תערוכת רישומים והדפסים של פיקאסו ותערוכות נוספות של ראובן ישראל ושי אזולאי, ואליד אבו שקרה וגסטון צבי איצקוביץ. תוכנית התערוכות שגיבש עומר נמשכת עד תחילתה של שנת 2013.

ומה אז? מוזיאון תל אביב, אומר האמן ציבי גבע, הוא "מקום במשבר: הוא גדל בנפח שלו ומצד שני מוטי איננו ולא ברור מי האנשים שינהלו את העניין. היה צריך לייצר חשיבה קונצפטואלית ואסטרטגית רצינית, שתביא למינוי משמעותי ולא רק לסתימת חורים כניצול של הזדמנויות".

גם האוצרת שרה בריטברג סמל סבורה כי "מעבר לממד האישי, מדובר במצב קטסטרופלי - בתוך זמן קצרצר המוזיאון מכפיל את שטחו. שינוי כזה מחייב היערכות מוקדמת ובניית תשתית רעיונית ופיסית שתקיים אותו ותיצור לו תכנים. צוות המוזיאון נשאר דל כשהיה, והוא היה מצומצם ולא מעודכן בנוגע למדיה חדשה גם בחלל הישן. מה שבוער עכשיו, אם כן, הוא לא רק הצורך הדחוף במנהל למוזיאון, אלא גיבוש צוות איכותי מתוגבר, שיצטרך לחשוב תוך כדי תנועה לאן הוא בעצם הולך".

כיום מונה צוות המוזיאון, מלבד גינתון ולוריא, חמישה אוצרים מן השורה, שישה אוצרי משנה, ארבעה עוזרי אוצרים, ארבעה רסטורטורים, חמישה רשמים ושני טכנאי תצוגות. "אינני מקנאה במוטי שנאלץ לפעול בתנאים האלה, נתן את כולו - וזה לא הספיק. גם לא במי שיבוא אחריו לנהל את המוזיאון, שנמצא במבוי סתום ערכי", מוסיפה בריטברג סמל. "זה הרגע לחשוב על המוזיאון, המוסד הנכבד והכבד, במונחים של המאה ה-21, עניין לא מובן מאליו בכלל".

דרוש מנהיג

לפני כשבועיים פירסם מוזיאון תל אביב תיאור מפורט של המשרה שהוא מבקש למלא: מנהל כללי. מועמדויות יתקבלו עד 10 באוגוסט.

במסמך מוגדר המנהל העתידי על פי סדרה נאיבית מעט של תכונות אישיות, כמו "אדם נגיש, נעים הליכות שחברתו נעימה" וכזה ש"ניחן בחוש טוב לאנשים ומיטיב לתקשר עמם". עוד נכתב כי על מגיש המועמדות להביא "את חזונו ואת מומחיותו בהנהגה ובניהול"; לפקח על השלמתו של פרויקט בניין המוזיאון החדש ולהפוך את המוסד ל"מופת למוזיאון לאמנות במאה ה-21". עם כישוריו אמורים להימנות היכרות וזיקה למורשתו של המוזיאון ואהבת אמנות, השכלה של תואר שני לפחות בתחום האמנות, ניסיון מוכח של יותר מעשר שנים בתחום הניהול (בעדיפות לניהול מוזיאון), ובכלל - בעל "הישגים בביצוע פרויקטים בקנה מידה גדול". שהרי לרשותו יעמוד צוות כללי של 150 עובדים ותקציב תפעולי של יותר מ-20 מיליון דולר.

"בקיצור", אומר דורון סבג, חבר ועדת איתור המנכ"ל, "אנחנו מחפשים מנהיג. מישהו שיגייס כספים, שייצור קשר וגשר בינלאומיים, שיביא לנו תערוכות מחו"ל וישים אותנו על המפה הבינלאומית - על ציר התערוכות שנעות מהמומה (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) למוקה (המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס), מהמוקה לטייט מודרן, מהטייט לפומפידו. מישהו שיוכל לקחת תערוכות של אמנות ישראלית ולהעביר אותן למוזיאונים בעולם".

אחת השאלות הגדולות היא, האם המנכ"ל והאוצר הראשי במוזיאון תל אביב יהיו אותו אדם - כפי שהיו עומר וחלק מקודמיו - או שהתפקיד יפוצל. מקבלי ההחלטות אינם מציגים עמדה ברורה. הדבר יהיה כפוף, לדבריהם, להחלטתו של המנכ"ל שייבחר.

אף שהחזיק בשני הכובעים, באופן פורמלי עד מותו, מתברר כי מהלכי פיצול ניזומו עוד בחייו של עומר. "כשהתברר שמוטי חלה בסרטן ושהוא נכנס לשורת טיפולים שתימשך שבועות ואולי חודשים, יזמתי דיון במוזיאון שבסופו סוכם שגינתון ולוריא יקבלו עליהם את נטל האוצרות שמוטי נשא בו", אומר עו"ד חיים סאמט, חבר ועדת האיתור ומועצת המנהלים. את מקומו של עומר כמנכ"ל מילאה מאז אושפז שולי כסלו, סמנכ"ל המוזיאון.

עם הרחבתו הגדולה של המוזיאון, קשה שלא להטיל ספק ביכולתו של אדם אחד לרכז את תפקידי הניהול והאוצרות. "אני לא יודע אם המנהל יהיה גם האוצר הראשי. פה באמת אנחנו מתלבטים, האם לקחת מישהו במודל של ג'יימס סניידר (מנכ"ל מוזיאון ישראל), עם פחות קשר לתולדות האמנות", אומר סבג.

תיאורה של משרת הניהול משאיר מקום מועט למשתתפים מן השדה הישראלי, שכן לא רבים עונים למלוא הדרישות. אשר למינוי האוצר הראשי, הוא נהפך זה כבר לשיחת העיר בחוגי האמנות (ראו מסגרת).

תנאי יוצא דופן

סוף כהונה של מנהל או אוצר ראשי במוזיאון מרכזי היא תמיד עת לסיכום תקופה. במקרה של מוזיאון תל אביב ומותו של פרופ' עומר רגע לפני חניכת הבניין החדש, דיון זה מתבקש במיוחד.

נדמה כי כל מה שאפשר היה לומר על אודות עומר כבר נאמר: בחייו לא נחסכו ממנו דברי ביקורת ואף השמצות, בחייו וכן במותו הופנו כלפיו ביטויי הערכה וכבוד. דמותו השנויה במחלוקת, נטייתו הריכוזית ואופיו הכתיבו את פניו של המוזיאון ב-15 השנים האחרונות.

משרת האוצר הראשי הוצעה לעומר בתקופה של משבר ניהולי ותקציבי ושל העדר יציבות בתחום האוצרות. אפשר לסמן את ראשיתו של המשבר ביולי 1989: המוזיאון היה אז בגירעון עמוק של חמישה מיליון שקלים ועיריית תל אביב דרשה מהמנכ"ל שלו אז מארק שפס, שכיהן מאז 1976, צמצומים מיידיים. ללא התראה מוקדמת נשלחו מכתבי פיטורים ל-22 מעובדי המוזיאון, בהם בריטברג סמל שהיתה האוצרת לאמנות ישראלית מאז 1977.

אמנים, אוצרים ומבקרים, בהם פיליפ רנצר, דגנית ברסט, עדו בר-אל, משה גרשוני ורפי לביא, חתמו מיד על מכתב מחאה וביקורת על התנהלותו של שפס בכלל ובפרשה זו בפרט. "אנו רואים בו אחראי למצב שנוצר ולכן רואים את החלפתו כחיונית להבראת המצב", כתבו אז. בתוך זמן קצר אכן פרש שפס מניהול המוזיאון.

למנהל המוזיאון מינה ראש העיר אז שלמה להט את רוני דיסנצ'יק, יועץ פיננסי במקור. עיקר פועלו היה פיתוח אוספי המוזיאון ושכלול מערכות השיווק. דיסנצ'יק ושפס לפניו היו המנהלים היחידים בתולדות המוזיאון שלא כיהנו גם כאוצר הראשי. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 שימש בתפקיד זה האוצר הוותיק והמוערך יונה פישר. כחודש לפני התפטרותו, בשל יחסים עכורים עם דיסנצ'יק, עלה שמו של עומר כמועמד אפשרי - הוא היה אז בן 52, פרופסור לאמנות מודרנית, מרצה בכיר בבצלאל ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ראש התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצר הגלריה האוניברסיטאית שהקים ב-1977. ההצעה לא מומשה אז, יש הטוענים כי הסיבה היתה ביקורת ומחאה שהובעו בקרב חוגי אמנים ואוצרים.

לאחר שנתיים שבהן ועדת החיפוש לא הצליחה לאתר מועמד אחר, ותוך כדי הפעלת לחץ ציבורי לסיים את הסאגה, הועלה מחדש שמו של עומר. בעקבות הפנייה אליו הציב עומר תנאי יוצא דופן בפני הוועדה: אם יקבל עליו את התפקיד, הוא יהיה אמון על התקציב הכולל של המוזיאון. דיסנצ'יק, שהיה ידוע כאדם ריכוזי שקשה לעבוד תחתיו, הבין מיד לאן חותר עומר - אדם ריכוזי בעצמו - והגיש את התפטרותו. כך מונה עומר, ב-1995, לאוצר ראשי ומנכ"ל המוזיאון. במקביל הציב תנאי נוסף: שיותר לו להמשיך בעבודתו באוניברסיטה ובגלריה הצמודה לה ולשם כך יהיה לו יום חופשה שבועי מהמוזיאון. "תמיד הופתעתי מהיוהרה שלו שהוא יכול לעשות כל כך הרבה תפקידים ולעשותם טוב", אומרת כיום ד"ר דליה מנור, אוצרת מוזיאון הנגב לאמנות.

למרות יום החופשה השבועי, אין אדם הסבור שעומר לא נתן את כל לבו ומרצו למוזיאון. בריטברג סמל, ששהתה במוזיאון כל יום בשנה שקדמה לרטרוספקטיבה שאצרה אשתקד למשה גרשוני, אומרת: "מה שהפתיע אותי, ואולי לא, היה שמוטי היה שם כל הזמן - במשרדו, בקפטריה, עם אמנים שהוקיר, עם אורחים נכבדים. אמרו שאין לו חיים מחוץ למוזיאון וכך זה באמת נראה".

תשוקה לאמנות

המשרות של האוצר הראשי ושל המנכ"ל כבר רוכזו בעבר בידי אדם אחד, כאמור, אך נסיבות שונות הצדיקו זאת: כבר מתחילת דרכו של מוזיאון תל אביב בשנת 1932, עוד כששכן בבית דיזנגוף בעיר, היה מנהלו הראשון, ד"ר קרל שוורץ, לאוצר הראשי. שילוב זה נתפש כטבעי באותה תקופה משום שהמוסד היה חדש וקטן ממדים ועדיין לא החזיק אוספים גדולים. שוורץ גם היה חוקר אמנות ובעל ניסיון רב; קודם לכן היה מנהל המוזיאון היהודי בברלין. חיים גמזו, שהיה מבקר אמנות ותיאטרון, החליף את שוורץ בשני התפקידים לאחר מותו וכיהן במשך שנתיים.

כשפרש גמזו ב-1949, משה קניוק שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי נהפך למנהל כללי, עד כניסתו של אויגן קולב למוזיאון בשנת 1952. משנתמנה למוזיאון פרש מכתיבת ביקורת מטעמים אתיים. עם זאת, כמו עומר לימים, גם קולב המשיך להרצות במקומות שונים, בהם סמינר הקיבוצים והמרכז לתרבות מתקדמת (לימים צוותא), במקביל למשרתו במוזיאון.

הן קניוק והן קולב שמו דגש רב על אמנות מקומית. הראשון קידם את המופשט הלירי מבית מדרשם של חברי "אופקים חדשים" ופעל להרחבת המוזיאון באמצעות הקמתו של ביתן הלנה רובינשטיין; כמו עומר, הוא לא זכה לראותו גמור ובנוי בימי חייו. קולב ניסה לעמוד על ייחודו של הציור הישראלי ולאפיינו בהקשר היהודי. גם הוא חיבב את אמני ההפשטה, אך ייצג גם זרמים אחרים. קולב, אחת הדמויות המוערכות בעולם האמנות באותה תקופה ובהיסטוריה של מוזיאון תל אביב, מת בשנת 1959. גמזו שב אל המוזיאון ומילא את שני התפקידים עד שנת 1976.

המשך בעמ' 4

בורסת ההימורים

שורה של שמות שבים ונשמעים כמועמדים אפשריים למשרת האוצר הראשי של המוזיאון, אם אמנם יפוצל מתפקיד המנכ"ל. הבולטים שבהם הם סרג'ו אדלשטיין, שרית שפירא, תמי כץ פרימן, טלי תמיר, גליה בר אור וגם שחקני הבית - אלן גינתון ודורון לוריא.

אדלשטיין הקים ואצר את גלריה "ארטיפקט", את הביאנלה הבינלאומית למיצג ואת הביאנלה "וידיאוזון" וכן ייסד את המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ב-1997; שרית שפירא, שהיתה אוצרת במוזיאון ישראל, חברה בצוות האוצרות של חלל התצוגה העצמאי "מגזין 3" בשטוקהולם ואוצרת את אוסף יגאל אהובי; כץ פרימן שימשה לתקופה קצרה כאוצרת בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב בפיקוחו של עומר והיתה האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות במשך חמש שנים; טלי תמיר היתה אוצרת גלריה הקיבוץ ומוזיאון נחום גוטמן לאמנות; ד"ר בר אור היא אוצרת ומנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד זה 24 שנים.

כקודמיו קולב וקניוק, כך גם עומר ראה את עצמו מחויב לאמנות הישראלית והדגיש זאת בכל הזדמנות. בתודעתם של רבים נחקק כ"מר אמנות ישראלית", כפי שכינוהו מספידיו בהלווייתו.

מלבד התואר הראשון בתולדות האמנות שעשה באוניברסיטה העברית בירושלים, את מרבית השכלתו וניסיונו המקצועי רכש עומר בחו"ל ואף התמחה באמנות מודרנית. את לימודי התואר השני השלים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ואת הדוקטורט באנגליה. כמו כן עבד במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק תחת האוצר רנה דרנונקורט. מאז ששב לישראל באמצע שנות ה-70 ביסס את מעמדו כחוקר ובין השאר פירסם ספרים על האמנים יצחק דנציגר, יוסף זריצקי ומיכאל גרוס.

ההחלטה על מינויו של עומר ב-1995 עוררה מהומה, לרבות הפגנות מול המוזיאון ומאמרי מחאה בעיתונות הכתובה, בטענה שעומר הוא שמרן, אנכרוניסט, אינו פתוח לשיח ביקורתי-פוליטי ואינו מתעניין במדיה עכשווית. בראיון הראשון מאז מינויו טען עומר: "זה לא לכבודי להגיב". עם זאת, בכתבה שפורסמה סמוך לכניסתו לתפקיד הביע את דעותיו, למשל על קודמיו: "מרק שפס הוא אמן מתוסכל", "יונה פישר לא סיים בגרות"; או על קולגות: "דליה לוין, האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, יכולה להראות אמנות טרייה, לא מגובשת".

גם צוות האוצרים הוותיק של המוזיאון לא רווה נחת בתחילת הדרך. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1999 סיפרה אחת האוצרות, שנמנעה מלהזדהות בשמה, כי עומר הזמין כל אוצר לשיחה אישית, שהיתה ברובה צעקות ועלבונות על הרקע האקדמי הדל שלהם ועל תפקודם הגרוע. ממרחק הזמן מספרת אלן גינתון - שבשנים האחרונות היו יחסיה עם עומר מצוינים - כי "תחילת היחסים בינינו היתה טעונה יותר. אני הייתי אוצרת לאמנות ישראלית והיא גם היתה בנפשו. לא היה ברור איך זה יסתדר".

עומר אצר כמה מהתערוכות הגדולות והמקיפות של אמנים ישראלים שנחשבו לחלק מהקאנון המקומי, כמו אריה ארוך, יעקב דורצ'ין, דני קרוון ויצחק דנציגר, ושל אמניות צעירות יותר כמו סיגלית לנדאו ומיכל רובנר. על השאלה כיצד נחלקה עבודת האוצרות בינה לבינו משיבה גינתון: "הוא היה אוצר ראשי, הוא החליט ועשה. אני באתי עם הצעות, חלקן התקבלו וחלקן לא. במבט לאחור מימשתי את רוב התוכניות שלי. אינני מרגישה שהושם מחסום בלתי עביר בפני".

האוצרת טלי תמיר סבורה כי התרומה הגדולה של עומר היתה מיקום ומיפוי של האמנים שאהד ו"הדגשה של הפן התיאולוגי באמנות החילונית, מושגים כמו הנשגב, הבלתי ניתן לביטוי, ההעדר וכו'. החדרת יסודות החשיבה הרומנטית, המשיחית, בתוך המודרנה".

לדעתה של מנור, "לתערוכות שאצר או שנאצרו תחתיו היה דפוס דומה: דידקטי, משמים ושמרני. כל תערוכה התחילה ממבוא ובו דיוקן עצמי של האמן, המשפחה, רקע על אודות האמן, מאין הוא בא ואז חלוקה לנושאים". היא סבורה כי למרות שלל תערוכות יחיד ותערוכות פרסים, ניכר מחסור בתערוכות נושא, חתך ומחקר.

מנגד אומר לוריא: "תפקידו של המוזיאון לחקור את האוסף ולהעשירו. אין תערוכה ישראלית שהיא לא מחקר. כל קטלוג הוא מחקר". גינתון מוסיפה: "בלי מדף הספרים שהמוזיאון מייצר לא יהיה מחקר". מנור מצדה טוענת: "לא כל דפוס עם כריכה צבעונית הוא מחקר. המוזיאון לא מילא תפקיד חשוב ביותר. הוא לא חוקר את תולדותיו, לא את האוספים שברשותו ולא את ההיסטוריה של האמנות הישראלית. ואם לא הוא, מי יחקור את זה?"

על פי ציבי גבע, "מוטי הביא נכס שצריך להעריך וזו תשוקה גדולה מאוד וטוטאליות. זה לא דבר של מה בכך בעולם האמנות. זה סוג של אנרגיה שהרבה פעמים לא קיימת".

עומר ליווה שורה של אמנים במסירות רבה ולאורך שנים. "מוטי היה חבר ושותף לעשייה", אמר האמן עופר ללוש בערב שהתקיים לזכרו במוזיאון תל אביב. "הקשר בין מוטי לאמנים חרג בהרבה מהקשר שבין אוצר לאמן; הוא היה קרוב יותר, חם יותר, לפעמים גם טעון יותר, אבל בסופו של דבר תמיד הרבה יותר פורה. מוטי הצליח לקיים דו-שיח דחוס והדוק עם כל כך הרבה אמנים, אולי מפני שלו עצמו היו תכונות שמאפיינות בדרך כלל אמן: סוג של בדידות מוארת, ביטחון עצמי נטוע באמונה עמוקה ואופי של סולן". הצלם אבי חי אומר: "יותר מכל דבר אחר הוא אהב לשהות בסטודיו של אמנים. הוא הבין שאת האמנות צריך להבין מלמטה למעלה".

ואילו לדברי האוצר עמי שטייניץ, "האוצרות של מוטי היתה כביטוי הערצה - בין אם הערצה עצמית או כזו שהופנתה לאמנים ולאספנים. לא היה בה שום ביטוי חברתי או פוליטי, אלא יותר הערכה של כישרונות. היתה לו מין תפישה תמימה של הדברים האלה - רומנטית, סמי-דתית, כביכול א-פוליטית. הוא שאף לייצר מעין בית מרקחת, שבשבילו הוא היה צריך לייצר סוג של כוח, הרבה חוסר עניין ומרחק מהמציאות המקומית".

לטענת רבים בחוגי האמנות, חסרה לעומר הנכונות להתקדם ולהיפתח לעשייה צעירה, לסוגי מדיה חדשים, לעשייה שמחוץ למוזיאון ולמושגים ולשיח חדש שעלולים לערער על ההייררכיה הישנה. "הוא לא היה מספיק קרוב לאמנות עכשווית", טוענת נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון בתל אביב. "הוא החמיץ צפייה בהרבה מאוד תערוכות, וחלק מהזמן הפעילות האמנותית העיקרית התרכזה בגלריות". עם זאת היא מוסיפה: "אולי דווקא בזאת הוא חיזק, גם אם לא התכוון לכך, את הסצינה הגלריאנית, שמצאה לנכון למלא חוסר שנוצר במוזיאון".

מנור מוסיפה על כך: "כשחייתי בלונדון הייתי נתקלת לא אחת במנהלים נכבדים של מוזיאונים בתערוכות שהוצגו בגלריות ובמוזיאונים אחרים. אם מוטי היה אי-פעם בדוקומנטה, בביאנלות או בסיבוב גלריות בצ'לסי - זה לא בא לידי ביטוי באג'נדה של המוזיאון. ההרגשה היא שהוא חי בבועה שיצר לעצמו אי שם בשנות נעוריו".

עפרת סבור כי "מוזיאון מחויב עקרונית לקיום תערוכות ששואלות שאלות חברתיות ופוליטיות. מוטי נמנע משאלות אלו. עשייה פוליטית כמעט שלא נכנסה למוזיאון. תחשבו אילו תקופות עברנו: אינתיפאדה, התקומה הפלסטינית ובכלל אמנות פלסטינית, שלא טופלו במוזיאון תל אביב".

מעל לכל, נדמה כי עומר לא טיפח יורשים. "ידוע לכל שמוטי לקח על עצמו הרבה יותר מדי: הוא אצר לבדו, חקר לבדו, תלה עבודות לבדו וניהל לבדו, והיה לכך מחיר", אומרת בריטברג סמל. גם רותי דירקטור, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה, סבורה כי "הריכוזיות המפורסמת של מוטי עומר היתה ללא ספק בעוכרי המוזיאון. התחושה היא שהוא לא טיפח את צוות המוזיאון ולא העמיד לו יורשים, ועובדה שעם לכתו נוצר ואקום גדול כל כך".

פיגור בגיוס כספים

אחד מסממניו של הוואקום הזה הוא מצבו הכספי של מוזיאון כעת. גיוס הכספים נתון בפיגור מאז לכתו של עומר, אומרת הסמנכ"לית כסלו. לדבריה, תוכנית גיוס הכספים תצטרך להתרחב, אך תוכנית אסטרטגית לעניין עדיין לא גובשה.

כל תערוכה גדולה שהוצגה במוזיאון בשנים האחרונות תוקצבה בכ-360 אלף שקל - סכום הנשמע מגוחך לתערוכות בקנה המידה שמציב הבניין החדש, שאולמו הגדול מתפרש על פני 900 מ"ר. עם זאת, תקציב המוזיאון לשנה הנוכחית גדל והוא כיום 70.3 מיליון שקל, לעומת כ-52 מיליון בשנה שעברה.

מלשכתו של ראש עיריית תל אביב נמסר כי העירייה הקציבה למוזיאון 29 מיליון שקלים לשנה זו, שמונה מיליון שקלים יותר מבשנה הקודמת. גם ב-2012 יגדל תקציב העירייה למוזיאון, אך הסכום הסופי ייקבע בדיון שיתקיים בעוד חודשיים.

ממשרד התרבות נמסר כי כמו בשנים קודמות, המוזיאון נתמך בשלושה מיליון שקלים. כסלו מצרה על כך. "יש לנו תקוות שמשהו יתעורר גם בממשלה, שלא נתנה אגורה לבניין המופלא הזה, אבל אולי תתחיל להתייחס למוזיאון תל אביב, במיוחד כשיציג אוסף ישראלי קוהרנטי, כאל מוסד לאומי", היא אומרת. מלבד הקצבות העירייה ומשרד התרבות מורכב תקציב המוזיאון מהכנסותיו - מכרטיסים, אירועים מיוחדים, חנות והשכרת חללים - וכן מתרומות.

בערב זיכרון שקיים המוזיאון לפני כשבועיים, לציון יום השלושים למותו של עומר, הודיעה כסלו על הקמת פורום חשיבה בינלאומי על-שמו. פורום זה, שיימנו עמו אוצרים, מנהלי מוזיאונים וכותבים מרחבי העולם, יעסוק כדבריה "בנושאים שבמרכז העשייה האמנותית העכשווית ובכללם מחקר, תיאוריות חינוך מוזיאליות, עשייה בקהילה ומעמד המוזיאון". הכינוס הראשון של פורום החשיבה מתוכנן לנובמבר 2012. זוהי ככל הנראה יוזמה ראשונה מתוך כמה תוכניות הנצחה. אוניברסיטת תל אביב, שעומר שימש מרצה בכיר בה וייסד את גלריית האמנות שלה, הגיבה לשאלת הנצחתו באמירה שהמוסד עדיין לא התפנה לתכנן את תוכניותיו בנושא.

אשר להמשך דרכו של מוזיאון תל אביב, "נעשה טעות אם נחפש את מוטי עומר הבא. לא נמצא אותו", אומר עו"ד סאמט. *

מק-מומה

מאילו מוסדות בינלאומיים מוזיאון תל אביב שואב השראה? תשובתם השגורה של אנשיו, כפי שנאמרה בהזדמנויות רבות, היא: המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה). הדבר עורר ביקורת: "במקום לחשוב על מוזיאון תל אביב ועל מקומו בזירת תרבות מזרח-תיכונית, מייצרים בו מק-מומה; תעתיק של מוזיאון מבוסס בניו יורק", כתב האוצר עמי שטייניץ במאמרו "שבר כלי" שפורסם בכתב העת המקוון "מארב" ב-2006.

במומה מכהן פרופ' גלן ד' לאורי כמנהל מאז 1995, תקופת כהונה ארוכה במיוחד. לאורי, בן 57, מונה למשרה לאחר שסיים לימודי תארים מתקדמים בתולדות האמנות באוניברסיטת הרווארד. בין השאר, העשיר את אוספו של המוזיאון ופתח אותו לאמנות עכשווית, הביא למיזוגו עם מוזיאון האמנות העכשווית PS1 (ב-1999) ולשיפוצו והרחבתו של בניין המוזיאון המקורי, הליך שעלותו הסתכמה בקרוב למיליארד דולר. לאורי הוא מנהיגו של המוסד, מבחינת חזון אמנותי וכלכלי, אך תכניו של המוזיאון ועבודת האוצרות בו אינם מרוכזים בידיו כמנכ"ל או בניהולו של אוצר ראשי אחד. עבודה זו מחולקת בין שבעה אוצרים בכירים, המתרכזים כל אחד בתחום שונה: מדיה ומיצג, קולנוע, ארכיטקטורה ועיצוב, ציור ופיסול, הדפס ואיור, צילום, רישום.

ראויים לאזכור כמה מוסדות מקבילים נוספים. קבוצת מוזיאוני טייט בבריטניה, למשל, כוללת ארבעה מוזיאונים ועומדים בראשה 15 חברי הנהלה, המתמקדים כל אחד בתחום ניהולי שונה (כלכלי-אדמיניסטרטיבי, ניהול לאומי, ניהול גלריה ועוד). תחתיהם פועלים קרוב ל-100 אוצרים ועוזרי אוצרים, אוצרי פרסים ומלגות, מקטלגים ועוזרי מחקר וכן 100 אנשי מקצוע נוספים המתמקדים בחינוך.

בברלין נחלקות תצוגות האמנות המודרנית והעכשווית בין כמה מוסדות המשתייכים לרשת הממלכתית-עירונית. כך, למשל, מוזיאון המבורגר-באנהוף לאמנות עכשווית מנוהל בידי אודו קיטלמן, שמנהל בין השאר גם את הגלריות הלאומיות (הישנה והחדשה), מוזיאוני קולטור-פורום, המוזיאון המצרי ומוזיאון פרגמון לאמנות המזרח הקרוב. תחתיו פועלים כ-20 אוצרות ואוצרים בכירים, המרכזים כל אחד את תוכניות המוסד שבו הוא פועל.

הסטדליק, המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית באמסטרדם, הוא מהוותיקים בתחום זה: הוא הוקם ב-1895 והחל לגבש את אוספו כבר בראשית המאה ה-20. מאז השנה שעברה עומדת בראשו המנכ"ל אן גולדסטיין, שכהונתה היא תקדים במוסד משתי בחינות: היא האשה הראשונה שמנהלת אותו וכן המנהלת הראשונה שאינה הולנדית (אלא אמריקאית). תפקידה של גולדסטיין מוגדר כמנהלת לענייני תוכן ואמנות, ובכך משלב את תפקיד האוצרות הראשי, אך עניינים כלכליים ואדמיניסטרטיביים מנוהלים בידי סגניה.

בברצלונה מנוהל מוזיאון המאקבה (MACBA) לאמנות עכשווית בידי ברתומיו מארי (מאז 2008), מנהלו הרביעי של המוסד מאז נפתח לקהל ב-1995. מארי, חוקר אמנות, משמש בתפקידו לצד קארלס גרה, אוצר ראשי במשרה מלאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ