אין חדש בפסטיבל "זירת מחול" בירושלים

גם היומרה למחול מעורב ומגיב בפסטיבל "זירת מחול" בירושלים לא הניבה רעננות או נועזות בקרב היוצרים הצעירים. בלטה לטובה מורן יצחקי אברג'יל עם "ירושה"

רות אשל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

בתוכנייה של פסטיבל "זירת מחול" במרכז ז'ראר בכר בירושלים, הכולל שלושה ערבי מחול, נכתב: "הפרויקט הוא מסגרת למחול מגיב ומעורב, המבקש מהיוצרים לחבר בין העבודות שלהם לנעשה סביבם". ואני קוראת את המילים האלה ונזכרת בארצות הברית של שנות ה-30, שם התנהל מאבק על מטרת המחול ונשמעו קולות חדורי אמונה שקראו לו להתייחס לקומוניזם, לאגודות הפועלים ולפאשיזם. ממול עמדו ה"הומניסטים" כמו מרתה גראהם ודוריס המאפרי, שהתעקשו על שפת מחול בעלת אופי אוניברסלי.

דלות הפתרונות הכוריאוגרפיים של המחול המגיב בזמנו גרמה להיעלמותו, מבלי שהשאיר עקבות חברתיים או אמנותיים. ולא שלא צריך להגיב - אבל מדיום המחול, בדומה למוסיקה, כוחו הוא במופשט ובפתיחות לפרשנויות שונות. יש מקרים מעטים יחסית שבהם הצליחו מחולות אשר בהם קדמו המסר או הקונצפט לשפה התנועתית.

וכאשר נמצאים בירושלים, אי אפשר שלא להיזכר בתיאטרון מחול ירושלים, שפעל בתחילת שנות ה-90 בעיר, וגם הוא כזירת-מחול ביקש להגיב למציאות והעלה עבודות כשהמסר בהן דחק את הפתרון האמנותי. בסופו של דבר הוא נסגר. עם זאת, יש גם קומץ של עבודות-מגיבות טובות שנוצרו בארץ, כמו "יומן מילואים" של רמי באר, ולאחרונה, "אנה" של תמר בורר.

כל ההקדמה הזאת באה כדי לומר שלא די לצאת בהכרזות על "התעוררות, התייחסות, גבולות מציאות" - כדברי התכנייה. לא די בכוונות טובות שלא מגובות בהיכרות עם מה שכבר נעשה בתחום. ולא די בקונצפט שלא מתורגם לפתרון כוריאוגרפי. התוצאה של היצירות שראיתי עוררה עצבות. נועזות וחדשנות לא מצאתי שם. זה נראה יותר כמו דז'ה וו.

ביצירה "ישיבה מזרחית" משתמשת נטלי דביר ביריעה שחורה המורכבת -20 חתיכות בד שהביאו אליה תלמידותיה. לפעמים היא כורכת את היריעה על ראשה ונעמדת כמו בצילום סטילס, לפעמים היא מציגה אפשרויות של שימוש ביריעה המציגות גלריה של דמויות. אבל כללית היא נראית כמו באגו טריפ של עצמה. היוצרת טוענת שהדמויות "נולדות מתוך הגרעין הפנימי האישי. שם אין קוד לבוש, כסות נשית, אין זהות - יש הוויה מופשטת ללא הגדרה". מה שראינו, מכל מקום, היה תצוגה צפויה של שימושים בבד שכמותה ניתן לראות בכל שיעור יצירה עם החומר הזה. הבסיס הרעיוני המסקרן לכשלעצמו לא תורגם ליצירה מעניינת.

היוצר אהוד דרש מתעניין בעבודתו "על הנפילה" בשאלה איך יכולים אנשים ליפול לאט לאט, כשחלק אחד מהגוף הקבוצתי מוביל מטה וגורר את החלקים האחרים, מתוך הקשבה עצמית וגם מתוך בדיקה של השפעת הנפילה על הסביבה. לשם כך הוא יצא עם רקדנים למקומות שונים שבהם נערכות הפגנות, והרקדנים החלו אט אט ליפול עד שהגיעו לרצפה או לאדמה, שם שכבו מכורבלים ללא תנועה כמו פסלים שקפאו.

את האירועים האלה תיעד דרש בצילום וידיאו, והסרטים הוצגו בזירת מחול על עשרות מסכי טלוויזיה שפוזרו על הבמה. בזמן שהקהל הוזמן להסתובב ולראות את תוצאות התיעוד, החלו חלק מהרקדנים ליפול בין הצופים, וכמו בתיעוד הווידיאו, גם כאן הקהל בדרך כלל התעלם מהם. על העבודה נכתב בתוכנייה: "נענינו לקריאת ההתאגדויות הציבוריות על ידי נוכחותנו (בהפגנה), ובאותו זמן התנגדנו לקחת את זהותן".

הילית לוי, רקדנית טובה, יצרה את "יורונה" שבה הפתרונות נובעים מתוך מגבלה תנועתית שהיא גזרה על עצמה - כיסוי עין אחת. אולי זו הדרך שלה ליצור מתח "בין מה שרוצה להישאר מוסתר לבין מה שרואה". בהמשך היא מתיישבת על הרצפה ובונה ערימה של סוכר לבן, אוספת אותו - ונותנת לו ליפול על נקודה במצחה כמו בטיפול איורוודי. אחר כך היא מפזרת את הסוכר על הגוף, מלקקת את עצמה, ואף דורכת על הסוכר. אפשר לתת לזה אין ספור פירושים. האם יש בזה עניין? לא. חדשני? לא.

הצל שלי ואני

אורי שפיר והגר טננבאום יצרו את "WARGLOW" שהיא עבודה עם פנס כיס. זה מתחיל כסולו שבודק את האפשרויות הטמונות בקרן האור המטילה אלומות משתנות בחושך. כשמתווסף לכך פרפומר נוסף אפשר להאיר את בן הזוג או חלקים ממנו, ולהתוודע גם לצל כפרטנר. זאת עבודה אסתטית, מחקר בסיסי באפשרויות השימוש בפנס המגלה "עולם של אינספור אפשרויות". ושוב אני נזכרת בעבודות שחקרו בדרך מסקרנת ועמוקה יותר את אפשרויות השימוש בפנסים, כמו "זרם" של נימה יעקבי ודניה אלרז משנת 2002, שלא לדבר על העבודה עם אור וצל שעשתה רנה שיינפלד עוד קודם לכן. אחרי העבודות האלה, אני לא יכולה שלא לחפש בעשייה העכשווית קורטוב של רעננות וחידוש.

למורן יצחקי אברג'יל יש נוכחות מעניינת וגם היא רקדנית טובה. לדבריה היא מבקשת לבחון ביצירה "ירושה" את "השכבות העמוסות של שלושה דורות" המחלחלים בתוכה. אברג'יל יצרה מחול שהתנועה שלו פורצת מתוכה בעוצמה, כמו רושמת רשמים אישיים. יש בחירות מעניינות של החומרים התנועתיים והיא מסיימת את המחול בצעקה, כשמתוך ידה מתפזרים פתיתים של נייר כסוף. הריקוד הזה היה חריג לטובה.

בדואט "שיעורים בחלישה וכבילה" מאת תמי ליבוביץ ועדי שילדן, מבקשות היוצרות "לבדוק את הקשרים בין ידע מוקדם של שפה הטמון במוח לבין ידע פיזי הנוכח בגוף". הפתרון שלהן: בחלקו הראשון רקדנית אחת היא פסיבית ומעוצבת על ידי חברתה, ובחלק השני התפקידים מתחלפים. הצפייה נעימה, כי הרקדניות ביצעו זאת מתוך ריכוז פנימי שהיה כתרגיל מוצלח של הנושא "פאסיבי-אקטיבי", אבל זהו עדיין תרגיל בסיסי בשיעורי יצירה שלא פותח לכדי יצירה של ממש.

"פוינט צ'ק" של אסף אהרונסון ואמילי קומבט עוסק "בהפרדה הקיימת במציאות המורכבת של ירושלים על ידי חשיפה של נרטיבים מקבילים". העבודה מתחילה כשהשניים מחוברים זה לזה על עץ הזית המצוי בגינה של ז'ראר בכר. בהמשך הם מתגלגלים על הרחבה כשהם דבוקים זה לזה והכובעים שלהם מחוברים כאילו היו ראש אחד. האיברים נזרקים לכל עבר ויש משהו חביב ומשחקי בגלגולים ומתחילה להיווצר סקרנות לגבי ההמשך - אלא שפתאום הם מפסיקים להתגלגל, קמים ונעלמים.

ההמשך הוא בתוך אולם התיאטרון: על הרצפה פזורים פסלים שניראים כפיסות גוף העשויות מגבס לבן. הבמה מסקרנת. השניים עולים אליה, הפעם פרודים, וכצפוי הם מתחילים להלביש על עצמם את פיסות הגוף כאשר ברקע מתקיים ראיון על ה"כיבוש הישראלי". אלא שהטקסט נשמע הרבה יותר מעניין מכל התרחשות התנועה והאביזרים על הבמה.

אולם ליאו-מודל במרכז ז'ראר בכר הוא מקום נפלא לעבודה ניסיונית, ובפסטיבל "זירת מחול" נעשה מאמץ גדול בעיצוב ושיווק חומר פרסומי איכותי, אבל אין גיבוי רב ליומרה. הציפייה לראות משהו חדש, רענן, נועז, הסתיימה ברוח ללא גשם.

פסטיבל "זירת מחול" במרכז ז'ראר בכר בירושלים. ניהול אמנותי: ענת דניאלי וארקדי זיידס. היצירות: "פוינט צ'ק" מאת אסף אהרונסון וואמילי קומבט; "יורונה" מאת הילית לוי; "שיעורים בחלישה וכבילה" מאת תמי ליבוביץ; "על הנפילה" מאת אהוד דרש; "WARGLOW" מאת אורי שפיר והגר טננבאום; "ירושה" מאת מורן יצחקי אברג'יל; "ישיבה מזרחית" מאת נטלי דביר. אולם ליאו מודל, 26.7

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ