גרדיאן
סיימון הטנסטון
גרדיאן
סיימון הטנסטון

הדגל האמריקאי מתנופף בגאון בבניין מס' 1411 בברודוויי. בחזית הבית מופיעה הכתובת בדפוס גדול ובולט, כולו מוזהב. מעלית טסה לקומה ה-39 אל משרדי חברת רוק ניישן, המקום הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו. כשיושבים על אדן החלון נדמה שאפשר לדגדג את ראשו של בניין האמפייר סטייט. מאחורי שולחן, ג'יי-זי מסתובב לו על כיסא עור, קם על רגליו ומקדם את פני בברכה.

ג'יי-זי, שנולד בשם שון קורי קרטר, הוא אחד הראפרים המצליחים בעולם. אלבומיו נמכרו ב-50 מיליון עותקים, הוא זכה ב-10 פרסי גראמי וכבש את טבלת מכירות האלבומים של בילבורד יותר פעמים מכל אמן סולו באמריקה. האמן בן ה-40 הוא גם איש עסקים מצליח באופן יוצא דופן - לשעבר מנכ"ל חברת התקליטים דף ג'אם, מייסד-שותף של תקליטי רוק-א-פלה, מנכ"ל חברת ניהול האמנים, הדפסת המוסיקה והבידור רוק ניישן. הוא גם הבעלים של רשת אמריקאית של בר ספורט, קו הלבשה, קו מוצרי טיפוח, קבוצת כדורסל, ענקית בירה שהוא מחזיק בה מניה. והוא גם נשוי לביונסה. בימים אלה רואה אור האוטוביוגרפיה שלו, "Decoded".

מגזין "פורבס" הציג אותו באחרונה בשער לצד וורן באפט, האיש השלישי העשיר ביותר בעולם. על פי הערכת "פורבס", הונו של ג'יי-זי מסתכם ב-700 מיליון דולר. לא רע לילד שהתחיל את חיי העבודה שלו בגיל 12 במכירת קראק ברחובות.

משרדו מפואר ומלא תצלומים של גיבורים (ריי צ'ארלס, ג'ימי הנדריקס, מוחמד עלי), דוגמניות-על בתצלומיו של הרב ריטס (נעמי קמפבל, כריסטי טרלינגטון, סינדי קרופורד) ובני משפחה (אמו, אחותו הגדולה, ביונסה מחוץ לשעות העבודה). הוא הגיע לרוק ניישן ב-2004. כעבור שנה קנה את חלקו של שותפו העסקי דיימון דאש בחברת ההלבשה רוקאוור. זה היה מהלך אופייני לג'יי-זי: הוא שילם לדאש 22 מיליון דולר וכעבור שנתיים מכר את רוקאוור ב-204 מיליון דולר, בעסקה שיאפשרה לו להמשיך לשמש מנכ"ל החברה. בדרך כלל אני לא מתרגש מבנייני תאגידים ענקיים, אבל זו חוויה מיוחדת, לראות את קו האופק של ניו יורק עם הרב-אמן הזה, שבנה את עצמו בעשר אצבעות.

האם אמו באה לפעמים למרומי הקומה ה-39 להסתחרר בכיסאו? הוא מצחקק. צחוקו, כמו קולו, גבוה להפתיע - נינוח, בטוח, חביב. "כן. היא תמיד אומרת לי, 'כל יום אתה גורם לי להתגאות בך יותר ויותר'. הה הה הה! היא אומרת לי את זה לעתים קרובות".

היא עדיין קוראת לך שון?

"לא, היא קוראת לי ג'יי. אף אחד לא קורא לי שון, חוץ מסבתא שלי".

שם החיבה ג'יי-זי, שילוב של ג'זי והסאבוויי ג'יי/זי של ברוקלין, הוענק לו כשהיה ילד ששר ראפ על שולחן המטבח של אמו. הוא היה ילד נבון, שעולמו חרב עליו בגיל 11 כשאביו נטש את המשפחה. התקופה היתה שנות ה-80, ברוקלין שרצה קראק וקוקאין, ודור שלם של ילדים שחורים נותרו ללא אב. אחיו הגדול אריק התמכר לקראק. שון הצעיר הושפע, התחבר לכנופיה והחל למכור את אותו סם.

ידעת שאתה שורד באמצעות סם שהרס אנשים כמו אחיך ואביך?

"לא! בשום אופן. חשבתי פשוט שאנשים קונים את השירות שלי, ושזה נורמלי, חשבתי שאני נעשה בוגר. זה בכל מקום - הריח, הסירחון במסדרון - זה אחד הדברים שמאפיין את מגיפת הקראק, אנשים איבדו את תחושת הגאווה, הייאוש".

הוא עדיין נדהם מכך שהאנשים סביבו הידרדרו לשפל כזה. מבחינה מסוימת, הוא אומר, ילדים נהפכו להורים וההורים נהפכו לילדים. הוא נאלץ לפרנס את משפחתו - גם אם זה היה במכירת סמים ברחובות. "קודם, כשההורים שלנו אמרו לנו משהו, היינו צריכים להקשיב להם. אבל עכשיו היינו בעלי הכוח כי האנשים שהיו אמורים להיות מערכת התמיכה שלנו היו מכורים לקראק, והם אמרו לנו, 'נעשה כל דבר כדי להשיג את הסם'. ולכן היינו כמו זקני הכפר, שיש להם קהילה שלמה מכורה לסמים. איש לא פיקח עלינו. ויצאנו משליטה". הוא משתתק לרגע. "אפילו כשקיבלתי החלטות איומות קיבלתי אותן מתוך ייאוש ולא מתוך בורות. הרגשתי שאני במאבק שבו רק מי שחזק שורד".

רק בהדרגה החל להבין את ההשלכות של מכירת הסמים. "פתאום הבנתי מה קרה לדבי, הילדה המקסימה מהשכונה שהתחילה להשתמש בקראק ואחרי שנה איבדה כל צורה ויופי. בהתחלה זו היתה מין בדיחה, אבל ככל שמתבגרים מתחילים לחשוב, בנאדם, הגוף שלה ממש רקוב. יש הרבה דבי כאלה. המשכתי להצדיק את עצמי, כי ככה הרווחתי את הכסף ולא רציתי להפסיק. אמרתי לעצמי, בנאדם, היא עושה את הבחירות שלה".

ב-14 השנים שבהן חי ברחובות, הוא לא נגע בקראק. לדבריו היה קוד התנהגות מחמיר בקרב המוכרים המצליחים, והוא מצטט שורה מהסרט "פני צלקת": "Don't get high on your own supply (אל תתמסטל מהחומר שאתה מספק). "היו לנו קווים מנחים שעזרו לנו", הוא אומר. "כמה מאתנו מתו, כמה לא. לא רציתי את זה. ראיתי מה זה עושה לקהילה".

זה לא אומר שהוא לא הסתבך בצרות. בגיל 12 הוא ירה באחיו הגדול אריק בכתף משום שגנב את הטבעת שלו. ג'יי-זי כתב על התקרית הזאת בשיר "You Must Love Me" ("ראיתי את השטן בעיניך, היית מסטול מחומר יותר חזק מגראס, מבולבל, אני פשוט עצמתי את העיניים הצעירות שלי ולחצתי, איזה רעש, פקחתי את העיניים והספקתי לראות אותך נופל לרצפה") אבל הוא מעולם לא דיבר על כך עד כה.

איך השגת את האקדח?

"הלכתי לבית של מישהו ולקחתי אותו. היו אז אקדחים בכל מקום. לא היה צריך ללכת רחוק כדי להשיג אקדח. הם היו פשוט בכל מקום".

מה חשב שיקרה לך?

"חשבתי שחיי נגמרו. חשבתי שאלך לכלא לנצח".

ומה קרה?

הוא מתחיל לדבר בהברות יחידות. חוסר הנוחות שלו ניכר. אריק נקי כיום והאחים מסתדרים יפה. מעולם גם לא הוגשה תביעה. "כן, זהו, הוא אחי הגדול".

כשביקר את אריק בבית החולים, אחיו אפילו התנצל על המעשים שהקראק גרם לו לעשות. זה סיפור מדהים, אני אומר. "כן".

קשה לך אפילו לדבר על זה?

"כן. זה היה נורא. הייתי נער, ילד. הייתי מבוהל עד מוות".

האם זו היתה הפעם היחידה שירית באדם?

"כן. אבל היו סביבי אקדחים כל יום. היו תקריות ירי, אבל אף פעם לא יריתי באף אחד אחר. רוב האנשים בתקריות ירי לא נורים".

הוא יודע כמה בר מזל היה שרק מכר את הסם. הוא נורה שלוש פעמים ובכל פעם הקליע החטיא את מטרתו.

המצב בברוקלין השתנה מאז?

"זה השתנה קצת, אבל יש אזורים הכל נשאר אותו דבר. הייתי לפני כמה זמן במיאמי ונעשה שם חיפוש אצל ילדים בני 14. הם החזיקו אצלם כלי נשק צבאיים".

לדעתך, אם היה יותר קשה להשיג כלי נשק בארצות הברית, היו פחות מקרי מוות בשל ירי?

"זה קשה לי כי אני חושב שצריך לתקן אנשים, לא לתקן דברים".

אחד מעוזריו נכנס ושואל אם ירצה משהו לאכול. הוא אומר שיאכל סלט, ומביט אלי. "גם אתה תאכל סלט?... אז אם תסלק את האקדחים, מה תעשה בקשר לסכינים ולאבנים? צריך לתקן את הבעיה, לא את המכשיר".

אתה נושא עליך אקדח היום?

"לא".

אף פעם?

"אף פעם".

אני עסק

הסלט מגיע. זיתים, חומוס, ירקות, עלים פריכים. כמו בכל הדברים שקשורים לג'יי-זי, החומרים מהאיכות הטובה ביותר - החסה הפריכה ביותר שאפשר לקנות בכסף. הכיסא שאני יושב עליו הוא הכיסא הנוח ביותר (אך לא הראוותני ביותר) שישבתי עליו מימיי. הוא אומר לי יותר מפעם אחת כמה חשובה לו האיכות.

על השולחן שלפנינו מונחים כמה מגזינים יוקרתיים וג'יי-זי מופיע על שער כולם. יש לו פנים יוצאי דופן ביחס לאליל: לחיים גדולות ותפוחות, אוזני שדון, מראה אבהי וטוב לב. מעל שפתיו יש כמה שערות סוררות. ציפיתי שהוא יקפיד יותר על הגילוח. בפגישה עמו הוא לבוש בגדים יום-יומיים. על שער "פורבס" הוא מופיע בחליפה כחולה רצינית, כל סנטימטר בו נראה כאיש עסקים. הוא מפנה אותי לכתבה עליו ועל באפט. ברור שההשוואה ביניהם מרגיזה אותו. מי עשיר יותר. "אתה צוחק? הוא מולטי-מיליארדר".

ואתה?

"צופים שהמיליארד הראשון שלי יגיע עד 2015".

בספר על חייו הוא מצייר בחיות רבה את חייו כמוכר סמים. התיאור משווה לחיים האלה נופך מצודד להפליא, אני אומר. "כן, ההתרגשות והסכנה, קודם כל. חוץ מזה יש אחווה ואהבה. החבר'ה האלה אתך. כולכם שם יחד, נלחמים למען אותו דבר. הישרדות".

בכל התקופה שמכר סמים הוא חלם על קריירה של זמר ראפ. אבל ההתנתקות מהחיים הקודמים לא היתה קלה. הבעיה היתה שלא היה יכול לצפות להרוויח אותו סכום כסף מראפ. "היינו הולכים להופעות של ראפרים ומגיעים במכוניות ב-מ-וו יפהפיות והראפרים היו באים במכוניות מסחריות. היינו אומרים, אתם לא אמורים להיות עשירים, אתם אמנים מפורסמים, למה אתם נוסעים בוואן לבן קטן עם עוד 17 איש?".

ב-1992 הוא הוציא את הסינגל הראשון שלו, אבל עדיין מכר סמים. לפעמים סיפר לאמו שהרוויח את הכסף ממוסיקה, אבל היא ידעה את האמת. כיום היא מנהלת את קרן המלגות של ג'יי-זי לסטודנטים נזקקים. "מה שאני אוהב בה זה שהיא נתנה לי להתנסות וללמוד את הלקח בעצמי. יש גבול למה שאמא יכולה להגיד לבן שלה", הוא מספר. "היא יכולה להגיד לו, אל תיגע בזה, זה חם, אבל בשלב מסוים היא מוכרחה לתת לו לבדוק בעצמו. והיא בהחלט לימדה אותי כל מיני דברים, אבל היא גם נתנה לי לבדוק בעצמי. ממילא הייתי עושה מה שרציתי לעשות. היא היתה קצת יותר מחמירה עם שתי אחיותי".

במשך ארבע שנים לאחר הסינגל הראשון הוא המשיך למכור סמים לצד עבודתו במוסיקה. רק כשהקליט את האלבום הראשון שלו ב-1996 הוא התמסר לעבודה במשרה מלאה במוסיקה. "עזבתי רשמית בזמן ההקלטות של 'Reasonable Doubt'. ניסיתי להמשיך להתפצל לשני התחומים ואמרתי לעצמי, אני אשקיע הכל במוסיקה. אף פעם לא חזרתי לזה", הוא מספר.

חלק ניכר מהמוסיקה שהקליט מאז עסק בניסיון חייו - העסקות, הסכנה, החיים ההרוסים. רבים משיריו קולנועיים באופיים, וכוללים דמויות וסיפורים מפורטים ולפעמים מורכבים. הם מתפארים (כמו שמקובל בראפ) באזכורים של "ניגאז" (שחורים), זונות, כלבות ומכוניות יוקרתיות, אבל המלים מרמזות לעתים קרובות גם על מהפכנים שחורים דגולים, סרטים וראפרים.

בעבר הוא אמר שג'יי-זי הוא דמות, אבל כיום הוא אומר שהוא אינו רואה הבדל גדול בין ג'יי-זי לבין שון קרטר. הוא בהחלט לא היה יכול לטפח קריירה מפוארת ללא החיים שהזינו אותה קודם. ברבים משיריו נדמה שהוא מחפש הסבר לעבר ואולי אף מבקש לשלם על חטאיו. "כן!" הוא אומר בהתלהבות. "בטח, יש וידוי, יש אשמה, יש כל כך הרבה רגשות שונים, עד שאתה מרגיש כמו פסיכולוג".

האם זו הצורה הרווחית ביותר של טיפול פסיכולוגי שהיית יכול לעסוק בה?

"כן!", הוא אומר וצוחק.

בשיתוף הפעולה שלו עם הראפר קניה וסט בשיר "Diamonds from Siera Leone" הוא שר, "אני לא איש עסקים, אני עסק, בנאדם" (משחק מלים בין ביזנסמן לבין ביזנס, מן). כסף היה חשוב לו מאז ומתמיד - אמת מידה לחלומותיו כילד, אמת מידה להצלחתו כמבוגר. כאמריקאים שחורים מצליחים רבים (ספייק לי ואופרה וינפרי, אם לנקוב בשמותיהם של שניים), הוא תערובת מרתקת של ליברל מבחינה פוליטית ושמרני מבחינה כלכלית. הוא כמובן תמיד יאמץ את הקפיטליזם. "כדי שהקול שלך יישמע, צריך שתהיה לך איזושהי מראית עין של כוח, גם אם זה רק בבידור", וזו עדיין הבעיה, הוא אומר: לשחורים מותר להצליח בעסקי הבידור, אבל לא בעסקי העסקים. "ויל סמית, מה הוא עושה? הוא בדרן. ספייק לי בדרן. אופרה וינפרי בדרנית".

אבל כולם בדרנים באמריקה.

"וורן באפט הוא לא בדרן והוא האיש השני בעושרו באמריקה".

מהעמדה שלך כיום, האם לא קשה יותר לחבר שירי ראפ על הימים הקשים של פעם? האם לא מן הדין שתכתוב שירים על מצוקותיהם וקשייהם של ילדי הפלא של התאגידים?

הוא מחייך. "כן, זה מחלחל למוסיקה. למשל לשירים כמו 'Corporate Takeover'. ככל שאני מתרחק מהעולם ההוא, אני שואב השראה מדברים אחרים".

הוא מדבר על השיר "Most Kingz" המבוסס על ציור שבבעלותו. "זאת היתה כתובת בתחתית ציור של בסקיאט: 'Most kings get their head cut off' (ראשם של רוב המלכים נכרת בסוף). זו אמירה שעוסקת בפרנויה של אנשים מצליחים".

אתה מוטרד מזה?

"זה פשוט נכון, זה נכון בכל ההיסטוריה, הן מבחינה מטפורית והן מציאותית".

שירו הידוע ביותר כיום הוא כנראה "Empire State of Mind", שיתוף פעולה עם אלישיה קיז, שמתאר את עברו ואת ההווה שלו. אף שהשיר נהפך להימנון לחלום האמריקאי ("ניו יורק, ג'ונגלי בטון שבהם מגשימים חלומות, הו, אין דבר שלא תוכל לעשות, עכשיו כשהגעת לניו יורק"), הוא גם מתאר את הסיוט שהעיר מייצגת לרבים ("ברוכים הבאים לכור ההיתוך, לפינות שבהן אנחנו מוכרים אבנים").

כיום, הוא אומר, הוא פחות כותב על זונות או "כלבות". "השפה שלי השתנתה כי היחסים שלי עם נשים השתנו". הבעיה היתה, הוא אומר, שבנעוריו, היחסים שלו ושל חבריו עם נשים התמצו בסטוצים חסרי רגשות, ובנים לא התייחסו בכבוד לבנות שלא התייחסו בכבוד לעצמן.

ביונסה חינכה אותך בכל הנוגע נשים? אם היית מכנה אותה כלבה או זונה, היא היתה סוטרת לך?

"כמובן".

וכבדיחה?

הוא נותן בי מבט של "בלי שטויות". "אני אפילו לא רוצה לדבר על הנושא... ודאי שלא. אני רק אומר שיחסים כאלה קורים בגיל צעיר ואין שם יחסים אמיתיים. בחורים צריכים לקבל על עצמם אחריות, אבל הם עדיין לא בוגרים מספיק בגיל 16 או 18. הם סגורים, נעולים, נכים רגשית. הם לא יודעים איך להביע את עצמם".

פרופסור זי

אחד המרכיבים המהנים ביותר בספרו הוא הניתוח שהוא עושה למלות שיריו. הוא מסביר את מבנה המשקל והחריזה, ונעזר בהערות שוליים כדי להבהיר סלנג רחוב סתום. שוב, זה ג'יי-זי הקלאסי - ככל שהוא מנגיש את עצמו יותר, כך גדל הקהל הפוטנציאלי שלו. בתחילת הקריירה שלו הוא היה מדבר בקצב הרבה יותר מהיר בשירי הראפ שלו. "בהתחלה כל העניין היה טכניקה. הייתי כמו להטוטן, מזיל ריר מאחורי הגב, אבל בעצם מנסה להרשים", הוא מספר. "אבל כשהתחלתי לצבור ניסיון חיים, הייתי צריך לספר סיפור, ולכן היה צורך להאט קצת את הטכניקה. היא נאלצה לפנות מקום לסיפור ולרגש".

האם גם רצית לפנות לקהל רחב יותר?

"כן, והבעתי רעיונות ברורים יותר. לדעתי אנשים התחברו לאמת אמיתית. הם אולי לא חוו את החוויה, אבל הם חיו חלק ממנה או שהתחברו לשאפתנות שבה או לעמידות של האדם הזה".

אני יכול לראות אותך כפרופסור זי באוניברסיטה לראפ בעוד כמה שנים, אני אומר לו. הוא צוחק צחוק גדול וארוך, ואומר שאין סיכוי, אבל הרעיון מוצא חן בעיניו. "היה לי חשוב להסביר שראפ הוא שירה, לא מוסיקה קלילה שהחבר'ה האלה עושים".

הוא מספר לי שבימים אלה מועבר עליו קורס בן שבעה שבועות באוניברסיטת ניו יורק. אתה צריך להתגנב ולשבת מאחור, אני אומר. "עשיתי את זה פעם בפרינסטון", הוא מספר, זה היה קורס מגניב והם דיברו על הוראס ועל ביגי סמולס". סמולס (הראפר נוטוריוס בי.י.ג), ידידו הטוב, נורה למוות ב-1997. בזבוז חיים משווע, הוא אומר. "קשה להאמין כמה הבחור הזה היה כריזמטי ומקסים ומגניב, והוא כבר לא כאן, בלי סיבה".

ב-1999 קיבל ג'יי-זי תזכורת לקלות שבה הוא עלול לאבד הכל. הוא נקלע לתגרה במועדון לילה. איש לא נפגע באופן רציני, אבל כעבור שנתיים הוא נידון למאסר של שלוש שנים על תנאי משום שדקר את מפיק התקליטים לאנס ריוורה.

מה קרה שם?

"זאת היתה פשוט תגרה בבר. אני לא אתלה את האשם בהצלחה, אבל כל ערב יש תגרה בבר וזה לא מופיע בעמוד הראשי של העיתון, ואף אחד לא מקבל מאסר של שבע שנים. הבחור לא נפצע - הוא לקח אספירין והלך הביתה. 40 איש נאבקו שם, זה היה בדיוק כמו הדברים שהייתי עושה כל יום שישי בערב ומופיעים עכשיו בעמוד הראשי של עיתוני ניו יורק, אני איש רדוף. אבל זה גם היה לי מין התרעה. אני צריך להתנהל יותר בזהירות, להיזהר שלא לאבד את שלוותי, הכל צריך להשתנות". ולדבריו, הכול אכן השתנה.

לאחר ששיתף פעולה עם ביונסה ב-2002 בשיר "03 Bonnie and Clyde" החל ביניהם רומן וב-2008 הם נישאו. בשבוע של פגישתנו העיתונים מדווחים שביונסה בהריון. אני מאחל לו מזל טוב, והוא אומר שהכל שטויות. "הם עושים את זה בכל פעם שאין להם מה לדווח. זה טירוף, כבר עשו את זה חמש פעמים".

כשניים מהאמנים המקליטים הגדולים בעולם, האם יש ביניכם תחרות? אתם יושבים בבית ומשווים מכירות תקליטים?

"לא. כשאתה עובד, אתה רוצה להיות הכי טוב או הכי טוב שאתה יכול להיות, אבל בכל הנוגע לתחרות זה בזה, התשובה היא לא, ממש לא".

אני שואל על הגיבורים שלו והוא לוקח אותי לסיור מודרך בתצלומים שבמשרדו. אנחנו עוצרים מול התצלום המרהיב, הגדול מהחיים, של היד והאגרוף של מוחמד עלי, העטופים בתחבושת ומוכנים לקרב. "עלי הוא הראשון", אומר ג'יי-זי. "השילוב בין ספורט לבידור, והאופן שבו יצא מהזירה הזאת וכבש את לבם של הרבה אנשים ונטע בהם תקווה שהם יכולים להיות מישהו. הוא אמר, 'אני יפה' בתקופה שבה אמרו לשחורים שהם מכוערים וקופים, הוא אמר 'אני יפה וחתיך'. הוא נתן לנו ביטחון להרגיש שגם אנחנו יפים וחתיכים".

הוא מזכיר את מלקולם אקס, את מרטין לותר קינג ואת מהטמה גנדי. "אלה אנשים שלעולם לא נוכל להיות כמותם", הוא אומר. "הם אפופים הילה. אלה צריכים להיות הגיבורים שלנו - בלתי מושגים". הוא יודע שגם הישגיו שלו נראים בלתי אפשריים בדיוק כפי שהיו הישגי גיבוריו כשהיה ילד.

הוא תמך באחרונה באדם אחר שהשיג את הבלתי-מושג: ברק אובמה. בעיני אמריקה השחורה, הוא אומר, אובמה ייצג את התקווה ולא היה סתם דמות פוליטית. לפני אובמה, כל הדיבורים על ארץ החופש וארץ ההזדמנויות, היו ריקים מתוכן, הוא אומר. עכשיו הוא מאוכזב מכך שאמריקה נראית נחושה להכשיל את אובמה. "מי יכול לעמוד באולם ולהצביע נגד חוק הבריאות? מי יכול לעשות את זה?"

יש סיכוי שתלך לפוליטיקה?

הוא צוחק. "לא, אני לא מתעניין בפוליטיקה. אני מתעניין בתקווה ובאנשים. הפוליטיקאים הם חבורה של שקרנים ואינטרסנטים. הם מתעניינים רק בעצמם ובעלייתם לשלטון. הם מצביעים על כל מיני עניינים לפי התמיכה שיקבלו בפעם הבאה שיצביעו. אין להם אומץ לומר, 'אני מאמין בזה, לא אכפת לי מה יקרה'. ועד שזה יקרה, שום דבר לא יתוקן; עדיין יהיו בני 14 ברחובות עם כלי נשק".

אם אמריקה תהיה חברה שוויונית באמת, האם הראפ יהיה פחות רלוונטי - שהרי באופן מסורתי ראפ הוא מוסיקה של אנשי השוליים.

הוא מהנהן. "ביום שאובמה נכנס לבית הלבן הראפ איבד מחשיבותו, כי אובמה נתן לילדים אלטרנטיבה. אבל האם הראפ ייעלם אי פעם? לא. תמיד יהיה צורך במשוררים".

כשמשוטטים במשרדי רוק ניישן מתקבל הרושם שזהו ארגון שמח (ורבגוני מבחינה גזעית). האם פגש מנכ"ל כלשהו שבא מרקע דומה לשלו? "האדם הקרוב ביותר שאפשר להשוות אותי אליו הוא ג'ו קנדי", הוא אומר ופורץ בצחוק. "הוא התחיל כמבריח משקאות! אומרים שמאחורי כל הון גדול יש פשע גדול. אני חושב שזה נכון".

אני מתבונן בו בעודו מדבר - חולצת טי, מכנסי ג'ינס, נעלי ספורט, שעון רולקס מוזהב, אבל לא ראוותני מאוד, שרשרת זהב צנועה תחובה מתחת לחולצתו. סליחה על גסות הרוח, אני אומר, אבל אתה לא נוצץ מאוד ביחס לכוכב היפ-הופ כל כך גדול - אחרי הכול, השרשרת לא מרשימה במיוחד. הזהב לא תמיד נוצץ, הוא אומר. הוא שולף את השרשרת מתחת לחולצה וחושף תליון ישו מרהיב, גדול ונוצץ מזהב ויהלומים. הוא לא מפסיק לחייך כשהוא רואה את ההלם על פני. "זה חלק מהאישיות שלי", הוא אומר. "זו הדואליות בין טעם טוב לבין ראוותנות. יש דברים נהדרים בשני העולמות". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ