רות אשל
רות אשל

בתמונת הפתיחה של "זנבסוס", המחול של עפרה אידל, עומד על הבמה זוג ש"לוקח את הזמן" לאינטימיות הנראית אמיתית. גופם של השניים רפוי, פתוח להקשבה. התנועה חפה מסגנון ומסקרנת בפשטותה. ברקע מוצג תצלום ענקי ובו מה שנראה כמו ים ביום סתווי, אפור, מאיים, לא נע, מצוי בהמתנה של רגע. רחש צרצרי מלווה את התנועה. וכמו בלחיצת כפתור, הסתיים קטע ההקשבה היומי, והגוף מזדקר. הים מתחיל לנוע וברקע נשמע בכי של תינוק. המשך הריקוד כבר צפוי, צירופים מהירים של תנועות הנולדות ממפגשים אלימים, רצופות בפעולות של לקיחה, דחיפה והפלה. הכל עשוי במקצועיות ומבוצע היטב.

המחול "מה זאת עשית" של תמי ורון יצחקי שואב השראה מהפסוק התנ"כי "מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני" (בראשית ג', י"ג). היוצרים נתנו לסיפור גן עדן פירוש עכשווי ומיקמו את היצירה בסלון של בני זוג. בתחילה, התנועה שלהם מכנית, מתוזמנת היטב והם נראים כמריונטות. הביצוע מדויק ואיכותי.

לבמה נכנסת רקדנית, הנראית כליצנית עם צווארון נוקשה ענקי ככותרת לשמלה ארוכה, צמודה ובוהקת. מתברר שאותה גברת היא הנחש והיא המנצחת על ההתרחשות. את איכויות הגמישות והזרימה של הגוף שלה היא מעבירה לבני הזוג וכך התנועה הקרחונית שלהם מופשרת ומתחממת, והם מתחילים לאהוב בשניים ובשלושה. המוסיקה של אורי דרומר מתחילה בנפצים ומסתיימת במקצבים דרום-אמריקאיים. לכאורה הכל נפלא אבל למשמע מחיאת כף, כל הקסם נמוג. המחול מבוסס על רעיון מעניין אבל הפתרון התנועתי אינו מפתיע ונשאר בגדר החביב והמוכר.

הריקוד המפתיע של התוכנית הוא "אנדרטאות" של רותם תש"ח ובו רקדנית ושני רקדנים נראים כקבוצה בסטודיו הנהנית לשבת יחד, לטפס זה על זה, להרים זה את זה, ליפול זה על זה, בפשטות לא מחייבת ובמקריות. איברי הגוף שלהם, כמו חלקי לגו, מתחברים כל פעם באופן שונה כשנוצרים צירופים מצחיקים, והכל קליל, לא מחייב, כמו במשחק שהמזל או המקריות שולטים בו.

בצד אחד של הבמה מוצבים בקבוקי בירה מלאים ובצד השני - בקבוקים ריקים. ובאווירה זו, תוך כדי תנועה ללא הפסקה, הרקדנים מקיימים דיון נוקב על הנשמה ועל פוליטיקה. השיחה, כמו התנועה, נראית כמו נולדה באותו רגע ונוצרים צירופים מפתיעים בין התנועה לטקסט הטבולים בהומור, ציניות וביקורת. העבודה מזכירה עבודות שנוצרו בשנות ה-60 בכנסיית ג'אדסון בארצות הברית, שגם שם השתמשו בטכניקה זו ובמעטה הומוריסטי לצורך השמעת ביקורת פוליטית.

"הרמת מסך - מסך 2". ניהול אמנותי: רונית זיו. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 24.11

תמונה ללא פוקוס

הרקדנים ב"הפוניסים" מאת אלעד שכטר עומדים על הבמה זה לצד זה בתחתונים וגופיות, כמו ילדים טובים. האחד מסתכל לכיוון אחד, האחר מזיז את ראשו לכיוון אחר. אך כצפוי, האלימות משתלטת על חבורת התמימים והתנועה מסתיימת במה שנראה כאונס. הרקדנים טובים והכוריאוגרפיה בנויה במקצועיות אבל הכל נראה מוכר מאוד וחסר עניין מבחינת הפתרונות התנועתיים.

המחול "ראשומון" של שלומי פריג' נוצר בהשראת הסיפורים של הסופר היפאני אקוטגווה ריונסקה העוסק ביחסיותה של אמת המשתנה ממספר למספר. במחול משתתפות ארבע רקדניות, שרוקדות בו זמנית, כל אחת עם חומרים תנועתיים משלה, כאילו הן מספרות את סיפוריהן. בולטת בהן טליה פז הנפלאה בהקרנה הבימתית שלה וביכולתה הטכנית. לעתים ארבעת הקולות מתאחדים כשהרקדניות עומדות ברביעייה, פורשות ידיהן לצדדים כשהן עומדות על כפות רגליים, הרגליים צמודות והתנועה ברגליים רוטטת, כמו תמונה ללא פוקוס. זו עבודה שיש בה רכיבים מעניינים ונוצר רצון לראות את התפתחותה, אבל היא מסתיימת בפתאומיות, כאילו רק הוצג חלקה הראשון.

על ההתרחשות של המחול "מאבקים לאהבתה של המאה ה-21" של אריאל כהן נכתב בתוכנייה: "תחרות במסווה של יצירה בימתית על תחיית המתים ועבודה משיחית, שבה מובטח למנצח פרס כספי ומינוף אישי". נדמה שלעבודה יש מטרה אחת: להדהים. נראים בה רקדנית חותכת בסכין את שמלתה האדומה וחבורת נערות לובשות מכנסיים סגולים וחזיות שחורות כשכתמים שחורים גדולים מכסים את הגוף כאילו חלו באבעבועות שחורות, רוקדות תוך הצגת "פרצופים" ותנועות כמו של מפלצות ילדותיות. הן מחליקות על במה מרוחה בסבון, צורחות ולעתים מקוננות בהגזמה. וישנה גם אשה חמורת סבר שלעתים נכנסת לבמה, אוחזת כלי משחית - גרזן או כלי נשק אחר. ולפעמים היא גם נוסעת על טרקטרון צעצוע צהוב. וכל השילוב הזה אמור כנראה להיות מצחיק או דאדאיסטי. אולי הוא נשא עמו איזו אמירה, אבל בעיני היה המחול מאולץ ולא מעניין.

"הרמת מסך - מסך 4". ניהול אמנותי: סער עזימי. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 26.11

אוכלות, לא אוכלות

"אישונים" מאת דנה רוטנברג הוא דואט לשני גברים בחליפות מחויטות, שנרקד לליווי שירה ונגינה חיה של זוג מוסיקאים מצוינים - נועם ענבל ואדם שפלן. מפגשים פיסיים יום-יומיים (למשל, הושטת יד לקראת פגישה עסקית) נהפכים למקור להתגוששות. שני הרקדנים גם פושטים את הבגדים כאשר באחד הקטעים החולצה נקשרת סביב עיניו של אחד מהם כמו במשחק בעוד השני מבצע תנועות אקרובטיות, שאולי יש בהן רכיב של סכנה. הביצוע טוב וההתרחשות מסקרנת בחלקה, אבל פתוחה מדי לפרשנויות.

על היצירה "ni-Check" מאת גילי נבות פרידמן נכתב בתוכנייה כי מדובר ב"תהליך ההכרזה על הגעתנו". על הבמה הופיעו ארבעה רקדנים הלבושים בבגד בצבע חול עם גזרה לא מחמיאה. בשפה התנועתית יש כמה רכיבים גרוטסקיים וכמה מוטיבים תנועתיים החוזרים לאורך המחול, אבל בסך הכל היצירה נראית תמוהה ומרוחקת.

"המופע" של מאיה ברינר בשיתוף שני בן חיים הוא יצירה פשטנית, שחתמה את תוכנית "מסך 3". הרקדניות נכנסות לבמה כששערן הארוך מכסה את פניהן. בהמשך הן מתקדמות יחד אנה ואנה בהליכה בחלל, עולות על הספסל וקצת מעכסות ומדי פעם נדלקים האורות על השלט שעליו נכתב "applause" (מחיאות כפיים). בהמשך הרקדניות אוכלות עוגות ויש להן צלחות לבנות. הן הולכות לכיוון זה ואחר כך לכיוון אחר, אוכלות או לא אוכלות. האורות על השלט נדלקים ושוב מזמינים מחיאות כפיים. הרקדניות טובות, התאורה יפה והבמה מושקעת, אבל הכוריאוגרפיה גרועה.

"הרמת מסך - מסך 3". ניהול אמנותי: רננה רז. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 27.11

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ