"Union" - אלטון ג'ון וליאון ראסל מזכירים נשכחות

האלבום המשותף הוא הטוב ביותר שהוציא אלטון ג'ון ב-30 השנים האחרונות

ניב הדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב הדס

הסיפור של ליאון ראסל טוב מכדי להיות אמיתי; עלייתו ונפילתו של חבר באצולת הרוקנרול שנשכח בביתו בטנסי למשך כמעט ארבעה עשורים וחוזר אל התהילה בזכות מעריץ ותיק ובעל אמצעים שהחליט להעלות אותו בחזרה אל המסלול. כשהמעריץ הוותיק הוא אלטון ג'ון העלילה כבר מקבלת מעמד של אגדה.

ראסל, בעל השיער הכסוף-מושלג, היה אחד המוסיקאים העסוקים בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70. הוא ניגן בכל ההפקות של פיל ספקטור, היה שותף לכתיבת "סופרסטאר" של ה"קרפנטרס", הנהיג את להקת הליווי של ג'ו קוקר, עבד באופן קבוע עם הרולינג סטונז, בוב דילן, ג'ורג' האריסון, אייק וטינה טרנר וה"ביץ' בויז" והיה חלק מהאנסמבל החלומי שהרכיב האריסון במופע למען בנגלדש.

ברגע השיא של המופע, שהיה אמור להיות הקאמבק הגדול של הביטלס כשנה לאחר פירוקם, הוא עומד לצד דילן והאריסון ומצטרף בפזמון של "Just Like a Woman"; בסצינה זכורה נוספת הוא מנצח מהפסנתר על דיאלוג גיטרות של האריסון ואריק קלפטון ושר את "Jumping Jack Flash" של הסטונז.

ראסל לא היה דג רקק. אלא שבסוף שנות ה-70, אחרי שהותש מסיבובי ההופעות האינסופיים ואורח החיים התובעני של הדרכים, הוא החליט לצאת לחופשה שממנה התקשה לחזור. צליל האמריקנה שאיפיין אותו וחיבר בין בלוז, קאנטרי, גוספל וF-אנק איבד את הרלבנטיות לטובת Pאנק, היפ-הופ ורוק איצטדיונים נוצץ. ראסל שקע לתוך האלמוניות בביתו בנאשוויל, ללא חוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה או שיירים מתהילת העבר.

כל זה השתנה כשאלטון ג'ון התקשר אליו משום מקום ושאל מה שלומו. "הייתי בספארי בדרום אפריקה ובן הזוג שלי הקשיב לאלבומים ישנים של ראסל", סיפר ג'ון לאחרונה. "באיזשהו שלב פשוט פרצתי בדמעות גם בגלל היופי של המוסיקה וגם בגלל הגורל של ראסל. הבנתי שאני חייב לעשות משהו בקשר לזה".

ג'ון מתאר את ראסל כהשפעה הגדולה ביותר על נגינת הפסנתר שלו. ראסל הצטרף אליו בסיבוב ההופעות האמריקאי ב-1970 שהפך אותו לכוכב והעניק לו את חותמת האיכות הנכספת. עכשיו הגיע הזמן שלו להחזיר טובה והוא עשה את זה בענק. אחרי השיחה עם ראסל התקשר ג'ון למפיק טי בון ברנט, האיש העסוק ביותר בטנסי, וביקש ממנו להפיק להם אלבום משותף.

הנוכחות של ברנט כאן מתבקשת, שכן הוא הפיק את פסקול "קרייזי הארט", הסרט שבזכותו גרף ג'ף ברידג'ס את האוסקר בשנה שעברה על משחקו כזמר קאנטרי-בלוז נשכח שמבצע קאמבק לא צפוי. ברנט לא היה היחיד שהסכים להתגייס למשימה. אנני ליבוביץ' צילמה את העטיפה, קמרון קרואו - שבעצמו עשה מחווה לג'ון כשכלל של "Tiny Dancer" בפסקול של "כמעט מפורסמים" - תיעד את הפרויקט וברייאן וילסון מה"ביץ' בויז", דון ווז, בוקר טי וניל יאנג קפצו להתארח.

"Union", התוצאה של אותה התכנסות רב-כוכבית, הוא החלום הרטוב של רון מיברג. נדמה שגם התקשורת - זו שעוינת בהנאה את אלטון ג'ון בדרך כלל - הבינה כי זהו מקרה צדקה אמיתי ונדרכה לטובת המטרה. העובדה שזהו האלבום הכי טוב שלו ב-30 השנים האחרונות בוודאי לא הפריעה. לפרקים, כמו ב"Gone to Shiloh" - הדואט המכושף של ראסל עם יאנג - ב"There's No More Tomorrow", שנשמע כאילו ניק קייב וה"זרעים הרעים" מנגנים אותו וב"In the Hands of Angels", השיר המסיים שהקדיש ראסל לג'ון, והוא נשמע חסר זמן. כאילו השירים הללו, עם מגע הפסנתר העדין, הגיטרה החורקת של מארק ריבוט (שהצליל שלה מוכר משיתוף הפעולה שלו עם טום וייטס), ההרמוניות הקוליות המרהיבות ואווירת הוודו, הוקלטו לפני 40 שנה.

ברגעים אחרים, כשהפומפוזיות הטבועה בג'ון משתלטת על העניינים - כשהקול שלו מתגבר אי אפשר להתחמק מהתחושה שהוא כתב את פסקול "מלך האריות" - כמו ב"Eight Hundred Dollar Shoes" או "Monkey Suit", הוא נשמע כמו גרסת המחזמר של הסיפור האמיתי.

ועדיין, זה אלבום מבורך. הוא ישלח אתכם ליוטיוב לחפש קטעי וידיאו ישנים של ראסל; תישאבו מחדש למופע ההיסטורי למען בנגלדש - ההתגייסות ההומניטרית הראשונה והכנה ביותר של הרוקנרול - תחזרו ל"River Deep Mountain High" של אייק וטינה טרנר ותיזכרו איזה זמר גדול היה פעם ג'ו קוקר. גם אלטון ג'ון היה אז די בסדר.

אלטון ג'ון וליאון ראסל - "Union" (הליקון)

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ