רבקה מיכאלי שוברת שתיקה - תרבות - הארץ

רבקה מיכאלי שוברת שתיקה

רבקה מיכאלי כבר בת 72 אבל ממשיכה לדלג בין הקומי לדרמטי, בין הקולנוע לרדיו ובין הטלוויזיה לתיאטרון. אחת ממלכות הבידור הישראלי, שמשתתפת כעת בסרט חדש המדגיש במכוון את קמטיה, מצהירה בכל זאת שיש במות שלא תופיע עליהן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רבקה מיכאלי מרשימה בהופעתה בסרט "נחמה", שביימה עדית שרצקי. היא מגלמת בו קשישה שמתעוררת בוקר אחד עם ידיעה ברורה שזה יומה האחרון עלי אדמות, ונאלצת להתמודד עם האנשים שסביבה, העסוקים בענייניהם או מבטלים את דבריה בזלזול, ומסרבים להניח לה להיפרד מהם, להיפרד מחייה, כפי שהיתה רוצה. בעולם שבו קמטים מתכווצים ומבקשים להיעלם אל מול המצלמות, שבו סימני הגיל נדחקים מהמסך לטובת צעירים מתוחי עור, מיכאלי מתייצבת מול המצלמות באומץ, בישירות, חשופה וגאה. ב"נחמה" - שיוקרן החודש כמה פעמים בסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה - לא רק שהאותות שנתנו השנים בגופה אינם מטושטשים, הם אפילו מובלטים. התפקיד מחייב, והשחקנית מאפשרת.

ואולם בשבוע שעבר, בבית קפה תל-אביבי, מיכאלי מזכירה שבמציאות היא עדיין רחוקה עד מאוד ממצבה של נחמה. היא אמנם מתיישבת ומיד מתלוננת על צוואר שנתפס בנסיעה הארוכה לערבה ערב קודם לכן, עם ההצגה "משפחה חמה", אבל כשהשיחה מתחילה לזרום, התמונה מתבהרת: מיכאלי נמרצת, שופעת חיים, סוחפת את בת שיחה בעליצות כובשת וכמובן מצחיקה. מאוד מצחיקה.

היא בת 72, אבל צחוקה שמתגלגל שוב ושוב לאורך הראיון, רחוק שנות אור מאווירת הזיקנה האפרורית, העגומה והמדכדכת שאופפת את הסרט "נחמה". היא אומרת שנושא הסרט לא הרתיע אותה וכך גם לא הדרישה להופיע בו חשופה, לתת דרור לקמטים, ואף להדגישם באמצעות איפור מיוחד. "לא חיפשתי חתן בסרט. זה לא הרתיע אותי, מפני שזו אני. הייתי שמחה להיראות אחרת. זה די שוק כשאת רואה את עצמך ככה, אבל את יודעת שזה זה", אומרת מיכאלי.

מיכאלי לא התלבטה. כשקראה את התסריט, הבינה מיד שהיא רוצה לגלם את דמותה של נחמה. "כל כך רציתי למות באותה תקופה, שזה עבד עלי נהדר", היא צוחקת שוב. "זה צולם לפני שנתיים, ואז הייתי ככה די באדמה, והתאים לי לקום בבוקר ולמות בלילה".

באותה תקופה הציפו את העיתונים ואתרי האינטרנט ידיעות על פרידתה של מיכאלי מבעלה, ראובן שרוני. "הם אפילו החליטו שהתגרשנו", היא מחייכת, "וגיא פינס נתן בתוכנית שלו רשימה של הזוגות שהתגרשו באותה שנה, ואני הייתי שם עם רבים וטובים, אני חושבת שעם ריטה ורמי, דץ ודצה, חבורה מצוינת". מאז, היא ושרוני חזרו לחיות יחד, אבל הידיעה הזאת זכתה כמובן לסיקור הרבה פחות נרחב.

האם הופעתה בסרט "נחמה" (דרמה שאורכה 52 דקות) העלתה בה מחשבות חדשות על זיקנה או על מוות? "אין לי מחשבות חדשות על זיקנה", אומרת מיכאלי. "אני מכירה אותה כל יום, בכל פרק בגוף. זה דבר שמתלבש עלייך, השאלה איך את חיה עם זה".

פעם, היא מספרת, פגשה את חנה רובינא בחנות ברחוב דיזנגוף בתל אביב. "היא ישבה על כיסא ככה ונחה, ואני אמרתי, 'שלום גברת רובינא, מה שלומך?'. ואז היא הסתכלה עלי ואמרה: 'זה קשה, כשהגוף הופך להיות בית הכלא של הנשמה'", מחקה מיכאלי באטיות את קולה של הגברת הראשונה של התיאטרון העברי. "אני לא יודעת אם זו תסמונת רייגן, אולי זה היה ציטוט מאיזו הצגה, אבל זה משפט יפה. וזה נכון. עד שאת לא נתקלת בחלונות ראווה, את מרגישה צוהלת ושמחה".

מיכאלי נולדה ב-1938 בירושלים וכבר בגיל 14 החלה לשדר ברדיו, בקול ישראל. את שירותה הצבאי העבירה בגלי צה"ל, לאחר מכן חזרה לקול ישראל, ובערך באמצע שנות ה-60 העלתה לראשונה מופע בידור על הבמה, לצדו של יוסי בנאי. לאורך השנים השתתפה במופעי בידור רבים, המשיכה לשדר ברדיו, הקליטה תקליטים לילדים, הנחתה כמה פעמים את פסטיבל הזמר, הספיקה להנחות גם את פסטיבל הזמר המזרחי ופעמיים נקראה לדגל כדי להנחות את האירוויזיון.

למרקע הטלוויזיה פרצה ב-1974 בזכות היכולת הקומית המופלאה שלה כחברת צוות התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש", לצדם של טוביה צפיר, ספי ריבלין, דובי גל ואחרים. מיעוט הנשים בצוות התוכנית, שאותה הגה וערך מוטי קירשנבאום, הכישרון הרב והרייטינג האדיר של הערוץ היחיד הפכו עד מהרה את מיכאלי לאחת הדמויות הבולטות בתוכנית ולפרצוף מוכר בכל בית בישראל. כעבור כמה שנים החליטו מנהלי הערוץ הראשון להפקיד בידיה את אחת ממשבצות השידור היוקרתיות ביותר של הערוץ: הם מינו אותה למגישת "סיבה למסיבה", תוכנית האירוח המרכזית של הערוץ ששודרה בליל שבת והחליפה אחר כך את שמה ל"סופשבוע".

בשני העשורים האחרונים הופיעה מיכאלי בהצגות רבות ב"הבימה" ו"הקאמרי", המשיכה להגיש תוכניות טלוויזיה שונות, להשתתף בסדרות, פוטרה מקול ישראל יחד עם מגישים ותיקים אחרים, בצעד שעורר מחאה בקרב רבים, וחזרה כעבור כמה שנים לשדר תוכנית קבועה ברדיו האזורי. לצד כל אלה, היא גם הספיקה להופיע ב-16 סרטי קולנוע. לפני שנתיים זכתה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, ובשנה שעברה הוענק לה בכנס התקשורת באילת פרס דומה על תרומתה לרדיו.

אם בתחילת הקריירה שלה תפסו הבידור והקומדיה את המקום המרכזי, הרי שבשני העשורים האחרונים הקומי ניגף מעט לטובת הדרמטי. מופעי הבידור פינו את מקומם להצגות תיאטרון ("אדם הוא אדם", "מכתבי אהבה", "המקרה המוזר", "אשה בעל בית" ועוד רבות אחרות), בטלוויזיה היא מופיעה פחות מאשר בעבר, וגיחותיה למסך כוללות באחרונה גם סדרות דרמה ("שבתות וחגים", "בנות בראון"). "בגלל הרתיעה הטבעית של הטלוויזיה מנשים מבוגרות, התפניתי לעסוק יותר במה שאני באמת - שחקנית", היא אומרת.

בתחום הקולנוע, המעבר הזה בולט וחד במיוחד. הסרט הראשון שבו השתתפה היה "תעלת בלאומילך" (1969) של אפרים קישון, ולאחריו הופיעה בשורה של קומדיות, ובהן "סלומוניקו", "איזה יופי של צרות", "מלך ליום אחד" ו"מלך הסלים".

הראשון שזיהה את הפוטנציאל הקולנועי הדרמטי שלה היה הבמאי עמוס גוטמן המנוח. הוא הציע לה להשתתף בסרטו "חסד מופלא" (1992), התעקש שהיא יכולה להיכנס לנעליה של דמות בסיטואציה טראגית ושיכנע אותה לגלם בסרט את אמו של צעיר הומו החולה באיידס (שאותו גילם שרון אלכסנדר).

הופעתה ב"חסד מופלא" הוכיחה לרבים, וגם למיכאלי עצמה, כי היא יכולה לגלם בכישרון גם דמויות שלא נועדו רק להצחיק, וחוללה מהפך בקריירה הקולנועית שלה: מאז, הקומדיות פינו את מקומן לדרמות. בין היתר הופיעה ב"עם חוקים" הקצר של דובר קוסאשווילי, "קדוש" של עמוס גיתאי, "זמזום" של יגאל בורשטיין, "מוכרחים להיות שמח" של ג'ודי שלז (שזיכה אותה בפרס אופיר לשחקנית המשנה) ו"תנועה מגונה" של צחי גראד.

את המהפך בקריירה הקולנועית שלה, מסבירה מיכאלי, לא היא יזמה. "שום דבר לא יזמתי. מעולם לא הייתי מציעה את עצמי לתפקיד, אלמלא עמוס גוטמן היה מציע את השינוי הזה. הוא הבין שאני יכולה לעשות הכל, וכשאני אמרתי לו 'יצחקו כשיראו אותי על המסך', הוא אמר לי, 'לא, העיניים שלך מספיק עצובות'. אני מאמינה שקומיקאים הם קודם כל שחקנים טובים. רואים את זה על גדי יגיל למשל. אני רואה כמה הוא נפלא עכשיו בהצגה 'גטו', וגם אתנו ב'משפחה חמה'. הוא היה מלך הבידור, ועכשיו בתיאטרון הוא ממש נפלא".

את מתגעגעת לקומדיות ולסאטירה?

"לפעמים, בהצגה או בסרט, יוצא איזה משפט אחד כזה, שמסגיר את השד הקטן שעוד יושב בפנים. אבל לא, אני בהחלט מרוצה".

מעטים האמנים שזכו לשלב בקריירה שלהם כל כך הרבה עיסוקים בכל כך הרבה תחומים, בו בזמן, כמו מיכאלי. "יש לי הפרעת קשב, זה בטוח. אני לא יודעת להתמקד בדבר אחד, כך שאני חושבת שהמעבר הזה בין תחומים היה נכון לי. ומבחינה פיננסית זה היה מושלם, כי אם הייתי נותרת ברדיו, הייתי היום כאחד הדלפונים, ואם הייתי נשארת בטלוויזיה הייתי היום מחוסרת עבודה, בגלל הגיל כמובן. חוץ מזה, אלה תחומים שמשיקים, הם מפרים אחד את השני", היא מסבירה. "הרדיו נתן לי טיימינג ושיבח את העברית שלי ואת תחושת האחריות לדברים שאני מוציאה מפי, הטלוויזיה נתנה לי את היכולת לפצל קשב, לשמוע באוזן דבר אחד ולומר דבר אחר, להביט למצלמה ובו בזמן לבעוט בזה שיושב לידי, ואילו הבמה עוטפת את הכל, הכל בא ממנה".

היא מצהירה כי אינה מעדיפה את אחד מעיסוקיה על פני האחרים, אבל כשהיא נשאלת על פרקים בקריירה שלה שבהם היא גאה במיוחד, היא אינה מהססת. "'ניקוי ראש' מצד אחד ו'חסד מופלא' מצד אחר. 'ניקוי ראש' סידר לי את הראש מבחינה פוליטית, ובמובן מסוים תיקן את הירושלמיות הנאיבית שלי. בנוסף, בזכות התוכנית השתפר מאוד הטיימינג הקומי שלי, וגם התגובתיות והאפשרות לדבר כאחד האדם, כלומר לדבר ולהיות אמינה. ואילו 'חסד מופלא' - היו רסיסים של חסד על כל מה שקשור בסרט הזה. מהבמאי הנפלא, דרך התפקיד ועד לאווירה שהיתה בסרט".

רשימת הפרויקטים שמיכאלי עובדת עליהם כרגע ארוכה עד שאפשר להתעייף רק מלמנות אותם. היא מתרוצצת ברחבי הארץ עם ההצגה "משפחה חמה", שכתבה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א ("היא רצה כבר 350 פעם ועוד הוואנים נטויים"), מגישה תוכנית קבועה ברדיו 103 אף-אם, ומשתתפת, בימים אלה ממש, בצילומי סרטו החדש של אסי דיין "דוקטור פומרנץ", שבו שוב מרחף המוות מעל ראשה: כאן היא מגלמת אשה שמבקשת להתאבד.

בה בעת, מיכאלי מתכוננת לתחילת החזרות לסדרת הטלוויזיה "בנות הזהב", המבוססת על "Golden Girls" האמריקאית ("השחקניות כולן אנונימיות: אני הסבתא, בתי היא מיקי קם, ולצדנו חנה לסלאו ותיקי דיין. תנו צ'אנס לכוחות חדשים, אולי נפתיע"). ואם כל זה לא מספיק, היא גם אמורה להשתתף בקרוב כחברת פאנל בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "פלאשבק" בהנחיית דורון צברי, שבה ישודרו קטעים ישנים מיומני גבע כרמל. "אני חושבת שבשביל אשה שתהיה עוד מעט בת 73 זה די בסדר, לא?", היא צוחקת.

מה יקרה אם הוואן של הקאמרי שלוקח אותה ואת יתר שחקני ההצגה "משפחה חמה" ידהר באחד הערבים לכיוון היכל התרבות באריאל? "אני לא אופיע שם", היא אומרת בנחרצות. "עכשיו אני כבר משוכנעת בכך. דווקא התגובה של שרת התרבות שיכנעה אותי בשום אופן לא להסכים להופיע שם. זה אקט כל כך לא תרבותי להחרים שחקנים או לקצץ בתקציבי התרבות כעונש. אחרי שקראתי שמועצת אריאל ניסתה לפני שנתיים או שלוש להתחמק מתשלום מסים ואמרה שחוקי מס מעסיקים לא חלים עליה, בטענה שהיא מחוץ לישראל, ורק בית המשפט חייב אותה לשלם את המס - אני חושבת שזו צביעות נוראית. הגיע הזמן להקים קול צעקה. זו הרי חלקת האלוהים הקטנה שלנו, של השחקנים".

עם זאת, מיכאלי מודה שבתחילת המאבק נגד הכוונה לקצץ בתקציבי מוסדות תרבות שלא יסכימו להופיע באריאל, היא בחרה להתבונן בהמולה מהצד ולא הצטרפה למאבקם של עמיתיה בתיאטרון ובקולנוע. "לא הצטרפתי למאבק בהתחלה, גם לא חתמתי על העצומה, כי חשבתי שזה בוטה מדי. אני גם לא מתייחסת אל עצמי כאל אושייה שחותמת, אני עדיין בוגרת רשות השידור שלא חותמת על עצומות", היא אומרת. "אבל כשראיתי את התגובה הבוטה של אנשי הימין, יצאתי להפגין. הלכתי והפגנתי בשדרות רוטשילד, ומצאתי את עצמי עומדת ליד אורי אבנרי, יורם קניוק, שולמית אלוני, בהפגנה נגד גזענות. זאת הפעם ראשונה שהלכתי לדבר כזה".

הפעם הראשונה שהלכת להפגנה?

"להפגנה כזאת, מצומצמת, מדויקת, לא להפגנה של מוטי אשכנזי".

מאז ההפגנות של מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום כיפור לא היית בהפגנה?

"אני חושבת שלא. תמיד זה יוצא במוצאי שבת, ואני עובדת", היא צוחקת, אך מיד ממשיכה: "האמת שגם הייתי באחרונה בסיור בחברון עם 'שוברים שתיקה' ובכיתי שם מרוב בושה. הייתי גם באבו דיס ומרטתי את שערות ראשי. ותביני, אני בת של אבא רביזיוניסט שעבד עם ז'בוטינסקי! כי זו לא שאלה של שמאל ימין אלא של צודק או לא צודק, מוסרי או לא מוסרי. איך אני יכולה לעבור ברחוב ראשי בעיר רפאים, ולראות שסתמו להם את כל הכניסות הראשיות לבית והם צריכים לעבור ולעלות מהצד השני, ולדעת שעשו את זה בשמי? איך ייתכן שיש יולדת בחברון שלא יעצור לה אמבולנס מקרית ארבע, אלא יזמינו לה אמבולנס מרחוק, ובשמי? איך ייתכן שבשמי ישפכו אשפה לבית של ערבי שמשפחתו גרה שם מאות שנים? והנה, פותחים עכשיו היכל תרבות גם בקרית ארבע".

שם בטח תסכימי להופיע.

"ודאי, בעירום מלא".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ