דני סנדרסון - הילד מכוורת מסרב להזדקן

מסע בוואן עם דני סנדרסון והלהקה שלו, במלאות 60 שנה לאחד המוסיקאים הפוריים, המקוריים והאהובים בישראל

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

"יום יבוא ואשתנה

בן 60 ללא קונה

בחולצת פרחים ארקוד

אתלתל ת'שערות

ויאמרו שאני עוד מרובע"

(מתוך השיר "יורם צוקרמן - וידוי", באלבום "גודל טבעי", 1982)

ביום שישי שעבר, בדרך להופעה בקיבוץ בית קשת, כשהוואן התקרב לצומת המוביל, דני סנדרסון והנגנים שלו התחילו לדבר על רוקנרול. לא על המוסיקה עצמה, אלא על האטיטיוד. אתם מכירים את הסיפור על קית מון? שאל סנדרסון, וכשהנגנים השיבו בשלילה הוא סיפר אגדה, שאולי היתה באמת, על המתופף החייתי של להקת "המי".

ל"Who" היה מנהג להרוס כל חדר מלון שהם היו בו, סיפר סנדרסון, יושב על ברכיו באחד המושבים הקדמיים של הוואן כמו ילד מתלהב בטיול שנתי. פעם אחת, המשיך, הם יצאו מהמלון בדרך להופעה, ובאמצע הנסיעה קית מון אמר שהוא שכח משהו בחדר והוא חייב לחזור. אז המכונית הסתובבה, והם חזרו למלון, וקית מון עלה לחדר, לקח את הטלוויזיה, השליך אותה מהחלון, חזר למכונית ואמר "אוקיי, עכשיו אפשר לנסוע להופעה". "'שכחתי משהו בחדר', אתם קולטים?" אמר סנדרסון לנגנים שלו. ",oh my goodness איזה מטורף".

כשהמעשייה על קית מון הסתיימה, יושבי הוואן ליגלגו על המחסור באטיטיוד רוקנרולי במוסיקה הישראלית. "אין סיפורים כאלה אצלנו", חרץ סנדרסון, אבל כפיר בן ליש, זמר הליווי הנהדר שלו, אמר: "אני דווקא שמעתי סיפור לא רע על 'כוורת'". אתה מתכוון לסיפור עם האקדח? שאל סנדרסון. זה קרה בסיבוב הופעות של "כוורת" באמריקה, לקראת סופה של הלהקה. לפני הופעה בבוסטון רבו גידי גוב ואפרים שמיר על איזו שטות. גוב החזיק ביד משולש פיצה ומרח אותו על מיתרי הגיטרה של שמיר. שמיר התנפל על גוב והתחיל להכות אותו, וכדי לסיים את התקרית מנהל ההופעה האמריקאי שלף אקדח, ככל הנראה לא טעון. לא רע בשביל סיפור רוקנרול ישראלי.

מאחר שהטון השליט בוואן של סנדרסון הוא סרקסטי, לפחות בדרך להופעה (בדרך חזרה הנימה האמוציונלית משתלטת), חברי הלהקה התחילו לדון כיצד להזריק קצת אווירת רוקנרול להופעה בבית קשת. לסנדרסון היה רעיון פרוע במיוחד: לנגן שיר שהם לא תיכננו לבצע. ההצעה של הגיטריסטית תמר אייזנמן היתה אפילו יותר קיצונית: להחליף את סדר התמונות על הקיר בחדר האמנים של המועדון. למשל, לשים את התמונה של שלומי שבת מעל התמונה של "אתניקס", או להחליף בין התמונות של ברי סחרוף ואביתר בנאי. סנדרסון השיב שזה נשמע לו רעיון רדיקלי מדי, אבל הוא ישקול אותו. מיותר לציין ששבע שעות לאחר מכן, כשהוא והנגנים עזבו את חדר האמנים בדרך הביתה, שלומי שבת נותר מתחת ל"אתניקס" וסחרוף ובנאי השקיפו זה על זה מהזווית הקבועה.

אם כבר מזכירים תמונות ורוקנרול, ואם כבר מציינים את יום הולדתו ה-60 של סנדרסון (שחל ביום שלישי השבוע), מתחשק להזכיר תמונה נהדרת של הכוורן הראשי, שצולמה כשהוא היה בן 23. תצלום הדיוקן הזה מופיע בספר החדש "יעקב אגור, צלם", שבו מאות תצלומים של הצלם הנפלא. התצלום של סנדרסון, שממוקם בין דיוקנאות של בני אמדורסקי וש"י עגנון, מפתיע מכמה סיבות. ראשית, הנמשים. יש המון מהם (סנדרסון בתגובה: "זה מטורף. אילו רק יכולתי לחבר אותם, הייתי נראה שזוף"). שנית, העובדה שסנדרסון מצולם לבד. אנחנו רגילים לראות אותו בתקופה הזאת עומד על הבמה עם עוד שישה אנשים. מתברר שאגור, אז צלם "הארץ", בילה הרבה זמן בחזרות של "כוורת" ובינו לבין סנדרסון נקשרה ידידות אמיצה. העובדה שאגור היה בן 62, מבוגר מסנדרסון ב-39 שנים, לא הפריעה. אגור היה צעיר ברוחו, ואילו סנדרסון בדיוק הלחין אז את "ילד מזדקן".

אבל הדבר הכי מפתיע בתצלום של סנדרסון הצעיר הוא המבט שלו. מבט מתריס, אולי אפילו זועם. מבט שגיטריסט בלהקת רוק פסיכדלי מסן פרנסיסקו ב-1968 היה תוקע בצלם של ה"ניו יורק טיימס". מאחר שכעס מתריס הוא לא עמדה שמזוהה עם סנדרסון, התצלום הזה מעורר לרגע את השאלה אם היה שם, בתחילת שנות ה-70, פוטנציאל (שלא התממש) לצמיחתו של יוצר זועם, נוקב, מיואש מהמציאות ונחוש לטלטל את הסירה. סנדרסון לא מסכים שהאיש הצעיר שניבט מהתמונה של יעקב אגור הוא אדם כועס. "אני רואה בתמונה הזאת דבר אחר: דווקאות", אומר סנדרסון. "יכול להיות שהיה בי אז קצת כעס, אבל אין ספק שבאתי מדווקאות. זאת תכונה בריאה מבחינה אמנותית. אני לפעמים מזהה אותה אצל אמנים צעירים היום".

למה את מתכוון כשאתה מדבר על דווקאות?

"דווקאות יכולה להיות 'אה, אם זה מה שהולך, אז אני אעשה ההיפך'. היה קצת מזה. אבל היתה גם דווקאות יותר מתונה. 'שיר המכולת', למשל, מגלם בתוכו את העניין של חצי קריצה: לצחוק עם, לצחוק מ-. הערצתי את 'התרנגולים', את סשה וכל זה. האסטה, שזה המקצב הבסיסי שניגנתי בשנותי בלהקת הנח"ל, זה גם לב המקצב של 'כוורת'. אבל מובן שהגישה היתה: בואו ניקח את הדבר הזה ונעשה לו טוויסט".

סנדרסון מזכיר תצלומים אחרים, שבהם הוא נראה לדבריו יותר כועס מאשר בתצלום של אגור. "יש סרט 16 מ"מ שצולם כשיהורם גאון בא לבקר בלהקת הנח"ל. זאת היתה התקופה של קרנבל בנח"ל. המצלמה נעצרת עלי ואתה רואה מבט שאתה פשוט לא מאמין".

שוב מתחיל להיווצר הרושם שסנדרסון אולי היה פעם מתנגד משטר בפוטנציה, אבל הוא ממהר לסייג את עצמו. המבט "שאתה פשוט לא מאמין" הוא בעצם "מין אי נוחות קלילה כזאת. לכל התקופה של הצבא היו לי יחסי אהבה-לא הייתי אומר שנאה. אני מחפש מלה יותר קלה. רגשות מעורבים ביותר. מצד אחד הערכתי את הלהקה, ואפילו אהבתי את זה, אבל מצד שני לא אהבתי את המשמעת ואת היצירה האמנותית בתוך מסגרת צבאית. היתה לי בכלל בעיה עם אוטוריטה".

היתה לך בעיה עם תרבות הביחד? עם החברותא?

"לא. אהבתי את זה מאוד. קודם כל, נולדתי בקיבוץ כפר בלום. לא שחייתי שם הרבה, אבל אני עדיין חושב שזה אחד האקספרימנטים המדהימים בתולדות האנושות. האקסיומה של המוסקטרים: כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. בלהקת הנח"ל ראו בצורה ברורה את ההבדל בין הקיבוצניקים לבין העירוניים. הקיבוצניקים היו יותר בעניין של להיות חלק מהקולות, והעירוניים חיפשו את הסולו. אני הייתי קיבוצניק במובן הזה. מאוד".

בנוסף לאינסטינקט הדווקאי שסנדרסון מזהה באיש בן ה-23 שהוא היה פעם, נדמה שהתצלום של יעקב אגור מסגיר גם איזושהי מידה של ניכור. "כוורת" מזוהה עם טקסטים מצחיקים ועם מקצבים מהירים, אבל לצד התכונות האלה היתה בשירים של הלהקה מנה גדושה של בדידות, ניכור ועצב. בחלק הראשון של "סיפורי פוגי" יש רצף של שלושה שירים ("ביום ובלילה", "שירות עצמי" ו"ילד מזדקן") שאחריו המאזין מתעטף, אם ירצה או לא ירצה, בעננה קדורנית של חידלון קיומי. מה פשר היגון הזה?

"Oh my goodness", אומר סנדרסון, מה שמתברר כמטבע הלשון החביב עליו. "אלה באמת היו טקסטים מאוד קודרים בשביל בחור בן 22. 'שירות עצמי' במיוחד. 'והיום השעות נגמרות וקטנות, ואומרים שאשתי מזדקנת'. אני משוחרר טרי מהצבא, מה עבר לי בראש?"

מה באמת עבר לך בראש?

"קודם כל זאת ראיית עולם פטאליסטית. וגם נושא הזקנה די הטריד אותי אז. לאן כל זה מוביל. יש משפט ביידיש שאומר: אנחנו צוחקים ממה שאנחנו נהיים בסוף. הייתי די ער לדבר הזה".

הרגשת בדידות בתקופה הזאת?

"הייתי יותר לבד מאשר בודד. לא היו לי אז מערכות יחסים. מערכת היחסים הראשונה שלי נגמרה בסופו של דבר בנישואים. אבל זה כבר היה בתקופת 'גזוז', ובאמת המוסיקה של 'גזוז' היתה יותר קלילה. ילדים הכי אוהבים 'גזוז'. היה שם כנראה משהו אינפנטילי. גם ב'כוורת' יש למטה נימה של אופטימיות, אבל השכבה העליונה קצת מורבידית".

עוד ממד דווקאי בתקופת "כוורת", וגם מאוחר יותר, היה הנטייה שלך לאבסורד, שהיתה נדירה אז בנוף של המוסיקה הישראלית.

"זה באמת כמעט לא היה כאן. פרנק זאפה אמר שהאבסורד הוא המציאות שלו. גם אני הרגשתי כך לפעמים. השימוש באבסורד נבע בעיקר מהדברים שקראתי אז. אהבתי מאוד את קפקא, וגם את ג'וזף הלר. אלה דברים שמאוד השפיעו עלי בגיל צעיר. מבחינה מוסיקלית השפיעו עלי דברים מנוגדים לגמרי. סבתא שלי היתה לוקחת אותי למחזות זמר. 'אוקלהומה'. קרו שם דברים מוזרים. בחור מסתכל על בחורה, אומר משהו ומתחיל לשיר. כשלעצמו מצב קצת הזוי, ובשביל אחד ציניקן לא קטן כמוני, מוזר שמצאתי לזה מקום. אבל הסתירות האלה הן מה שהופך את היצירה לקצת יותר מורכבת.

סנדרסון הוא כיום בן זוגה של השחקנית ענת עצמון, זוגיות שאליה נכנס לאחר שהתאלמן מאשתו נעמי סנדרסון לפני כחמש שנים. "אני מעריץ של המין הנשי", אומר סנדרסון, "אני חושב שמעבר ליופי החיצוני יש איזו פרגמטיות ואיזו חוכמת חיים שאנחנו הגברים צריכים להשאיל מהן. כשאני מסתכל על נשים אני מרגיש הרבה פעמים כאילו אני יושב בקהל, רואה אותן כמין מופע, ואחר כך רץ לחכות לחתימה מאחורי הקלעים. הן קסומות, ואני יכול להגיד שבכל מערכות היחסים... בשתי המערכות יחסים שהיו לי לנשים היה תמיד משהו מאוד מרכזי לומר, ומאוד צודק".

"שואלים אותי הרבה על ההבדל בין האלבום האחרון לבין האלבום שקדם לו, 'קונגו בלו'. בשבילי ההבדל הוא ממש פיסי. 'קונגו בלו' הוא אלבום שנמצא בתנוחה עוברית. מכונס, אינטרוברטי. ובאלבום החדש יש את התנועה של פרישת ידיים לצדדים, ממש ככה. זה אומר: הרבה יותר פתוח, הרבה יותר מקבל את עצמי. זה בטח קשור לעובדה שנכנסתי למערכת יחסים, וההסתכלות שלי נעשתה יותר אופטימית. אין מה לעשות: אנחנו עוברים שלבים בחיים שלנו, והאלבומים ממש משקפים את המקום שבו אנחנו נמצאים".

סנדרסון לא היה מעולם כותב פוליטי, אבל כמו שהניכור והבדידות ביצבצו תמיד מבין המערכונים של "כוורת", לפעמים הסתננה משם גם איזו אמירונת, מוסווית היטב בתוך מעשייה בלתי מזיקה. אחת הדוגמאות הבולטות היא "שיר מלחים". השודדים מתקיפים את הספינה, והמלחים, בניגוד גמור לאתוס הציוני זקוף הקומה, ממהרים להרים ידיים: "די, די, חבר'ה, אנחנו נכנעים".

"אני חושב שיש הרבה לומר בזכות הפחד", אומר סנדרסון. "מה שתמיד מפחיד אותי בהנהגה זה אידיאה פיקס. אבסולוטיות. כי אין אבסולוטיות. המציאות הרבה יותר מפתיעה. אני תמיד טוען שאם יהיה פה טוב, זה יהיה בטעות. בזה אני נאחז. הרי מה זה אופטימיסט? פסימיסט שהתייאש.

"הפחד הוא מרכיב מאוד מרכזי בכתיבה שלי, חוט שזור אצלי. 'מקווה שלא יקפוץ עלי, יעשה אותי גמד'. בסרטי מלחמה תמיד יש את הסצינה שבה המפקד אומר שחייבים להתקיף את הגבעה. למה? תלכו מסביב. יש להם מכונת ירייה. לא חייבים. הם יישארו עם המכונת ירייה ובסוף יימאס להם והם ילכו הביתה. פחד זה דבר מקסים בעיני. אני די התפרנסתי מזה".

"שיר מלחים" ו"מדינה קטנה" נכתבו זמן קצר אחרי מלחמת יום כיפור. אפשר לחוש בה ברקע של הכתיבה.

"אין ספק שזה בא משם. אני חושב שניסיתי לומר שגיבור זה לא משרה מלאה. זאת צריכה להיות משרה חלקית. גם גיבורים צריכים לצאת לחופש לפעמים. הפריע לי האתוס של המאצ'ו הישראלי האבסולוטי. 'שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית'. אפשר לחשוב. מי השאיר שם משהו שהיה כל כך חשוב לחזור בשבילו. משתפכים על כמה הרים. זה באמת נוף מאוד חביב, אבל אתה לא יכול שכל הנוף יהיה שלך".

ביום ההופעה בבית קשת יצא הוואן מביתו של סנדרסון בתל אביב בסביבות חמש וחצי אחרי הצהריים, עמוס בשבעה מוסיקאים, מנהלת הופעה ותאורן. המשפט הראשון שסנדרסון אמר כשנכנס לרכב והבחין בערן מיטלמן, שהחליף את הקלידן הקבוע שאול עשת, היה: "Oh my goodness, מיטלמן. We're in deep trouble". אחר כך קבל בחיוך על כך שבזמן שאנשים נורמלים מתכוננים לארוחה של ערב שבת, הוא, בגילו המופלג, נאלץ להסתובב בדרכים.

שעתיים לאחר מכן סנדרסון היה על הבמה של מועדון הרדיו בר, עמוק בתוך הבאלאנס. הוא שר את "הוצ'י קוצ'י מן" של מאדי ווטרס ואחר כך בילה זמן רב עם הסאונדמן, מה שהתברר בדיעבד כבזבוז זמן: גם כך הסאונד היה גרוע. מהבמה סנדרסון מיהר יחד עם הנגנים לחדר האמנים. כשאחת המלצריות ניגשה ושאלה אם ירצה בירה או יין, הוא השיב שהוא אף פעם לא שותה לפני הופעה. "אחרי ההופעה זה דבר אחר", הוסיף בנעימה ממזרית. גם אחרי ההופעה זה לא קרה, אלא אם חמק הצדה ולגם ביחידות.

השעתיים שסנדרסון והנגנים בילו בחדר האמנים לפני ההופעה מעלות את התהייה מה לעזאזל עשו מוסיקאים לפני הופעות בטרם היות האייפון והיוטיוב. אחד מרגעי השיא של ההמתנה היה הקליפ המשכיב מצחוק שבו רואים את אריק קלפטון מנגן על הבמה אבל שומעים את נגינתו של גיטריסט כושל, שנתפרה ביד אמן כך שתתאים לתנועת האצבעות של קלפטון. צחוקים רמים מהולים במבוכה נשמעו גם כשהאייפון של מיטלמן השמיע קטע משיר אמריקאי משנות ה-60, שסולו הגיטרה שלו הועתק אחד לאחד ושימש בסיס לשיר ישראלי אהוב.

כדי לחמם את הקול סנדרסון והנגנים שרו קצת ביטלס, קצת רולינג סטונז ואפילו קצת "אואזיס". היה גם דיון לא ממצה בשאלת השפעתו של אדי ודר על תום פטרובר מ"היהודים", ומדי פעם סנדרסון בדק בחשש אם הנגנים סגורים על השירים. "כן, כן", הם השיבו בעודם מרוכזים ביוטיוב. נדמה היה שהם מתייחסים אליו קצת כמו אל דוד היסטרי.

הלהקה של סנדרסון (תמר אייזנמן בגיטרה, כפיר בן ליש בשירה וגיטרה, יותם בן חורין בבס, שאול עשת בקלידים, שי וצר בתופים ורוית הראל בשירה) היא אחת מלהקות הליווי הטובות בזירת המוסיקה הישראלית. למעשה, זאת כמעט להקה לכל דבר, וסנדרסון גאה בה מאוד, ובצדק. "הלב של הצעירים פועם יותר מהר. הם עדיין נגועים בהתלהבות ובהתרגשות", הוא מסביר את הבחירה שלו במוסיקאים צעירים יחסית. "המקצוע הזה בנוי מכישרון וממוטיבציה. יש הרבה חבר'ה צעירים שמשמיעים לי שירים ושואלים 'מה אנחנו צריכים לעשות'. אני לא זוכר את עצמי שואל כאלה שאלות. אני זוכר את עצמי דופק על דלתות, מסתובב, מכתת את רגלי. ולמוסיקאים שמנגנים אתי יש את זה".

לא מזמן סנדרסון אמר שהלהקה הזאת היא הלהקה הכי טובה שניגנה אתו מאז "כוורת". האם הוא התכוון שהיא יותר טובה מ"גזוז" ו"דודה"? "אולי הייתי צריך קצת למתן", הוא אומר. "כסאונד בייט זה היה מוצלח. הכוונה שלי היתה שלהבדיל מ'דודה' למשל, שהיתה להקה מופלאה אבל לא היתה בנויה מיוצרים, הלהקה הזאת בנויה ממוסיקאים שלכל אחד מהם יש אלבום משלו עם אישיות ברורה". סנדרסון אומר שהוא מרגיש קרוב יותר למוסיקאים צעירים מכפי שהרגיש כשהיה, נאמר, בשנות ה-40 לחייו. "דווקא בגלל הפרש הגילים המפגש יותר מרתק", הוא אומר. "ויש סיבה נוספת: האינטרנט והיכולת של הדור הצעיר להתחבר בשנייה לדברים כמו, סתם אני זורק, 'פרוקול הארום'. פתאום אתה פוגש ילדים בני 19 שאומרים לך שהם אוהבים את הסאונד של רובין טראואר, הגיטריסט של 'פרוקול הארום'. זה לא היה יכול לקרות לפני עשר שנים".

באחרונה התקיים בחנות האוזן השלישית בתל אביב מופע מרתוני שבו עשרות זמרים שרו את כל השירים של "כוורת". האם סנדרסון חש שהקהל הצעיר והמוסיקאים הצעירים של היום אוהבים ומכירים את "כוורת" יותר מאשר צעירים לפני עשר או 20 שנה? "אני לא יודע. יכול להיות. אני יכול לומר שלפי המדד היבש של המכירות, 'כוורת' ממשיכה למכור באופן יציב, וגם 'גזוז'. מה שנשאר עדיין בגדר מועדון יותר סגור זה 'דודה'". בינואר, הוא מספר, עומד לצאת האלבום של 'דודה' בגרסת רימאסטר, ולצדו אלבום בונוס של הופעה שלא ראתה אור. באחד השירים סנדרסון מנגן סולו גיטרה שנמשך שבע דקות. "היו לנו קצת ביצים", הוא אומר. "או לחילופין: לא סתם הלהקה לא הצליחה".

בינתיים, בין 22 ל-25 בחודש, יתקיימו במועדון זאפה בתל אביב חמש הופעות חגיגיות לרגל יום הולדתו ה-60 של סנדרסון, שבהן הוא יארח את גידי גוב, מירי מסיקה, רמי קליינשטיין, גורי אלפי, רועי בר-נתן וטלי אורן, ואת אלישבע בת ישראל ונאוה בת ישראל מקהילת העבריים של דימונה.

מה הוא חושב על חגיגות ה-60? "אני מתייחס לזה בחיבה", הוא אומר. "בתחתית של זה יש הערכה אמיתית, וברור שמעורב גם אלמנט תקשורתי, ואנשים אוהבים מספרים עגולים. אני רק מקווה שזה לא יהיה אוברדוז. רק לא להמאיס את עצמך. כשהייתי צעיר ויצאתי עם בחורות הייתי יושב אתן באוטו, מקווה שאולי זה יוביל למשהו, וברגע שהדברים היו מתחילים ללכת בכיוון הנכון הייתי אומר איזה 14 משפטים מיותרים. לפני זה הייתי במצב נהדר. במקצוע שלנו אתה חייב להבין אם יש אוברדוז".

לעתים קרובות יש משהו מלאכותי בחגיגות מהסוג הזה. אנשים מהללים אותך ואומרים כמה אתה גדול, אבל לא טורחים להקשיב לאלבום החדש שלך.

"תמיד יהיו את אלה שאוהבים אותך, אלה שפחות אוהבים אותך ואלה שלא אוהבים אותך. גם את האחרונים אני מבין, אגב. כשאני נכנס לחנות, ההנחה שלי היא שלא מכירים אותי. אני לא חייב להיות באג'נדה של אף אחד. זה דבר שהבנתי לפני הרבה שנים, והוא עושה את חיי יותר קלים. נדמה לנו כאמנים שאנשים קמים אתנו בבוקר, אבל זה לא נכון. לאנשים יש את החיים שלהם, ואם אנחנו מצליחים להתפלח לחיים של כמה מהם, זה בסדר גמור. השנים עושות אותך יותר עניו, זאת הנקודה שלי".

השנים גם חוללו תמורות מסוימות בכתיבה שלו. "יותר קל לי לאבחן את זה בטקסטים", הוא אומר. "בעבר היתה לי נטייה לנעול שירים. לסיים תמיד עם מוסר השכל או עם איזה טוויסט. 'הם לא הדודה והדוד שלי', אם לתת דוגמה לא מאוד פיוטית. לשירים היו תמיד התחלה, אמצע וסוף. בשליש האחרון של חיי היצירתיים אני הרבה פחות סוגר. אני משאיר את המאזין תלוי עם איזו תובנה שהא יכול לקחת לכאן או לכאן. קח למשל את השיר 'אתה לבד'. הכביש עוד פתוח, המאזין מוזמן לנחש מה מחכה מעבר לעיקול".

האם גם מבחינה מוסיקלית חל שינוי מהותי בכתיבה שלו? "קשה לי לומר. אני חושב שאני כותב יותר פשוט. לאחת ההופעות של 'כוורת' הגיע לנארד ברנסטין. ניגנו את השיר 'משה כן, משה לא', ואחרי ההופעה ברנסטין אמר לי: 'אתה יודע שבשיר הזה יש את כל האקורדים בסולם הכרומטי?' לא היה לי מושג, אבל בדקנו ומובן שהוא צדק. זה מצביע על מורכבות מטורפת. או שיר כמו 'למרות הכל', שיש בו 19 סקשנים.

"היום אני כותב יותר פשוט. יש ב'עליסה בארץ הפלאות' משפט שאומר: Say what you mean and mean what you say. זאת אסכולה של כתיבה, שאני מחסידיה. תגיד מה שיש לך להגיד, או אל תגיד בכלל".

מקפיץ את האדרנלין

ההופעה בבית קשת לא תיזכר כאחת המזהירות שלו. הסאונד הבעייתי הקשה מאוד על המוסיקאים וממש קירקע את הזמר בן ליש, שיש לו נוכחות חשובה בהרכב של סנדרסון. אבל סנדרסון שמר על רוח חיובית, והשירים נפלאים אחד-אחד, והקהל שר את כל הלהיטים הישנים, וקם לרקוד ב"יו יה" ו"אלף כבאים", וצחק מקטעי הסטנד-אפ, ושמר על שקט מעט מאכזב בשירים מהאלבום האחרון והמצוין, "לא יפריד דבר". אחרי כמה שעות במחיצתו של סנדרסון, אפשר היה לנחש שהדבר הראשון שהוא יגיד כשהוא יחזור לחדר האמנים יהיה "Oh my goodness". אבל מיד הוא הוסיף באנגלית: "But it was OK, it was fun".

"יותם, גם אתה סבלת מהסאונד?" הוא התעניין אצל הבסיסט שלו. "Fuck it", השיב בן חורין, סולן להקת הפאנק-רוק "יוסלס איי-די", שכבר היה עמוק בתוך הפייסבוק. "אתם יודעים ממה אני מרוצה?" אמר סנדרסון. "יש בדיחה אחת שאף פעם לא צוחקים ממנה, והיום צחקו בפעם הראשונה". הבדיחה הזאת הולכת כך: "כשהייתי ילד נפצעתי מנדנדה. במשך חודש הייתי במצב קל עד בינוני עד קל". זהו. הבנתם? זה די מתוחכם. לא פלא שכמעט אף פעם הקהל לא צוחק.

הדבר המעניין הוא שסנדרסון ממשיך לספר את הבדיחה, ביודעו שרוב הסיכויים שהיא לא תובן. הנה עוד גילוי קטן של דווקאות. "אני מאוד אוהב את הבדיחה הזאת", הוא מסביר. "יש בה איזו ליריות, איזו פואטיקה. אז מה אם לא תמיד צוחקים. לפעמים דווקא כשמשהו לא עובד זה מקפיץ את האדרנלין. מה עושה מופע לטוב? המתחים, הטובים והלא טובים. המעידות. מה שעושה אותנו לא מושלמים. זה הקטע שהקהל מרגיש שאתה אנושי".

בזמן שסנדרסון והנגנים התאוששו מההופעה בחדר האמנים, עמד מחוץ לחדר אדם שבא להופעה וסבר שנעשה לו עוול כלשהו מצד המועדון. במשך יותר מחצי שעה הוא צעק על אחת מעובדות המועדון ודרש פיצוי הולם. כל ניסיונותיה של העובדת להרגיע אותו עלו בתוהו. כשהמוסיקאים יצאו מחדר האמנים בדרכם לוואן, סנדרסון נעצר ליד האיש, הסתכל לו בעיניים, ואמר מלה אחת: "אחמדינג'אד". האיש לא הבין בתחילה מה סנדרסון רוצה ממנו, והזמר חזר ואמר "אחמדינג'אד. קח את זה בפרופורציה. יש דברים יותר חמורים". זה עבד. האיש חייך, הודה לסנדרסון על ההופעה והלך.

באחת בלילה שבעת המוסיקאים, התאורן ומנהלת ההופעה עלו על הוואן ויצאו לדרך הארוכה שתחזיר אותם לתל אביב. היתה שם גם גיטרה אקוסטית, שבתחילה נמצאה בידיו של בן ליש, שהוא בדרך כלל האחראי הראשי על השירה בדרך הביתה. אבל בן ליש לא התאושש עדיין מחוויית ההופעה הקשה שהוא עבר, והגיטרה עברה לידיו של סנדרסון. מה שקרה בשעה הבאה היה אושר לאוזניים. על כל הכבוד להופעה במועדון, השירה המאולתרת והמשוחררת בוואן היתה השוס המוסיקלי של הערב.

תצטרכו לדמיין בעצמכם את הנגינה המדויקת של סנדרסון (ככל שנגינה יכולה להיות מדויקת בתנוחת חצי-שכיבה בוואן צפוף) ואת תלכיד הקולות המקסים (חסרונו של בן ליש הורגש, והתרומה העיתונאית החלושה מהספסלים האחוריים לא שיפרה את המצב), אבל שימו לב לרפרטואר: הרבה ביטלס, כמובן, בעיקר מ-1964 ("If I fell", "Eight days a week", "ll be back'I"), וגם: "I say a little prayer" של ארתה פרנקלין, "Breaking up is hard to do" של ניל סדקה, "Waterloo sunset" של "הקינקס", "Be my baby" של "הרונטס". "S.O.S" של "אבבא" ייצג את שנות ה-70, "Eternal flame" של "הבאנגלס" ייצג את שנות ה-80 (כולל ה"Burning" החוזר כהד אחרי המשפט "Or is this burning"), אבל ככלל זאת היתה חגיגת סיקסטיז, ולא במובן הרציני והאמנותי של סוף העשור המהפכני ההוא, אלא במובן הפופיסטי המתוק והקל של תחילתו.

סנדרסון, יותר מכל מוסיקאי ישראלי גדול אחר, קשור בנימי נפשו לפופ הנאיבי-אך-מתוחכם של תחילת שנות ה-60. הידעתם, למשל, ש"היא לא תדע" נכתב כניסיון לייצר שיר שיזכיר את האסתטיקה של פרנקי ואלי וה"Four Seasons"?

"הייתי שם כילד, אין מה לעשות", אומר סנדרסון. נעוריו עברו עליו בניו יורק, מקום לא רע להיות בו בסוף שנות ה-60 בשביל נער ישראלי שמעריץ את ה"ביץ' בויז". "למדתי בתיכון לאמנויות, שחלקו מוסיקה וחלקו ציור. אני הייתי בציור, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. במגמת המוסיקה היו כמה זמרות אפרו-אמריקאיות. אפשר להגיד שחורות? אז שחורות. עכשיו דמיין את התמונה. אני בקפטריה, ואני רואה אותן הולכות עם המגשים שלהן ושרות "No No Don't Mess With Bill" (סנדרסון שר את השיר המתוק של ה"מרוולטס"). אתה יודע מה זה לראות כזה דבר? זה משכיב אותך. So cool. באנגלית אומרים: Bringing Cool To School. אין לתאר. ועוד בשביל מישהו שבא מבית ספר שבו לבשו חולצה שהיה כתוב עליה 'הצנע לכת'. אני הרי באתי מהדודאים. עזוב דודאים, האחים שלם. אתה זוכר שהיה דבר כזה? 'בבוקר מעורפל חמה עולה אל על בין רסיסי הטל'. גם זה חילחל אלי וגם ה'מרוולטס'. גם 'אהובתי יעל' של הגששים וגם צ'אק ברי. שעטנז די מופרע ומוזר".

הזיכרון של הנערות השחורות המזמרות בקפטריה מזכיר לסנדרסון את הלהקה שהיתה לו בנעוריו בניו יורק. קראו לה "הקטקומבות". "זה היה בגיל 16, ניגנתי שם עם חבר'ה שלמדו אתי בתיכון. ואז הגיע החופש הגדול, וכולם נסעו לאן שנסעו. כשנגמר החופש התקשרתי למתופף, קראו לו אדי אנטרמן, ואמרתי לו 'היי אדי, אנחנו רוצים לקבוע חזרה בשבוע הבא'. אז הוא אמר: 'מה, אתה עדיין עושה את זה?' אני חושב שזה הרגע שבו הבנתי שזה כפי הנראה עומד להיות המקצוע שלי". *

ע.צלם: רון בורקין; סטיילינג: הילה חזן ל"סולו"; איפור: ג'ודי מסר ל"סולו"; משקפי שמש: רייבאן ל"אירוקה"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ