בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוצרי "רמזור", רן שריג ואדיר מילר, בסכסוך שחושף תעשיה של אגו

הסכסוך המתוקשר בין אדיר מילר לרן שריג על הקרדיט ליצירת "רמזור" חושף תעשייה המתבוססת במאבקי אגו מדממים. כולם יודעים מתי מתחיל החיכוך בין היוצרים, אך אף אחד לא יודע איך הוא יסתיים

תגובות

החגיגיות שבה סיקרה התקשורת הישראלית את זכייתה של הסדרה הקומית "רמזור" בפרס האמי הבינלאומי העידה על גודל ההישג: זוהי הסדרה הישראלית הראשונה הזוכה בפרס זה. הסיקור החל בחזה הנפוח מגאווה מובנת של יוצר הסדרה והכוכב שלה, אדיר מילר, ושל המפיק, אלעד קופרמן, לבושים טוקסידו כמתחייב ומתחככים באישים בולטים בתעשיית הטלוויזיה שבאו להשתתף בטקס הענקת הפרס בניו יורק. אחר כך סוקרו המסיבות שהתקיימו בארץ, שאליהן בא מילר ופסלון הפרס בידו. צופי תוכניות חדשות הבידור ראו דיווח משעשע על ביקורם של מילר ואנשי צוות התוכנית במשרדי הממשלה בקריה בתל אביב, שם זכו לאירוח מחויך של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

מכל הדיווחים האלה נעדר כמעט תמיד גורם חשוב ביצירת הסדרה: התסריטאי, רן שריג. שריג, שהיה אנונימי עד שהחל להופיע בקיץ האחרון כאחד ממשתתפי התוכנית "מחוברים", חבר למילר עוד בראשית הדרך. הרעיון לסדרה היה של מילר, אולם קשה להתעלם מהמניות של שריג בתוצאה הסופית, במיוחד אחרי שתועד ב"מחוברים" כותב אינסוף טיוטות, מושקע בעבודה, כותב את חייו בעלילה. היעדרותו מהטקס ומרבים מאירועי הכבוד שנלוו לו, ציקצקו רבים, אינה עניין של מה בכך.

מי שניסה להתעניין בכך אצל שריג ומילר, נתקל בחומה בצורה. שריג הסכים לומר רק כי הוא "נרגש ש-700 שופטים ב-40 שפות ראו טקסטים שלי וסיפורים וחשבו שזה מצחיק". מילר הכחיש בתוקף קיום מתיחות או סכסוך והוסיף שהוא "אוהב את רן ומעריך אותו, ומודה לו על כל מה שהוא העניק לסדרה".

אלא שכאמור, היחסים רחוקים מהרמוניה. למחרת הזכייה הופיעו בכלי תקשורת שונים דיווחים על נתק. תשומת הלב הציבורית שלה זכה שריג וזיהויו עם "רמזור" עירערו את שיווי המשקל בינו ובין מילר, והסכסוך על הקרדיט, כך נטען שוב ושוב, הוא שהוביל למתיחות ששוררת כעת בין השניים.

השלכות פיננסיות

לא במקרה זוכה הסיפור של "רמזור" להבלטה. הצלחתה של הסדרה בארץ, מכירת הפורמט לארצות הברית ולאחרונה גם לרשת טלוויזיה גדולה ברוסיה, והזכייה באמי - כל אלה הן רק חלק מההסבר לסיקור הרחב שהיא זוכה לו. קשה להתעלם גם מהנסיבות האישיות הקשורות ליוצר - קומיקאי מוכר ואהוב, ולתסריטאי - כוכב דוקו ריאליטי שנסיבות חייו האישיות בחודשים האחרונים הקנו לו תשומת לב תקשורתית רבה. אילו הנסיבות היו אחרות, ייתכן שהסכסוך היה עובר מתחת לרדאר של התקשורת, או לפחות כאשר גובה הלהבות נמוך יותר. זו הרי אינה הפעם הראשונה שיוצרים, שותפים לפרויקט טלוויזיוני או קולנועי, מתקוטטים באופן כזה.

"על כישלונות אף אחד אינו רב", אומר איש תעשיית הטלוויזיה, "ומטבע הדברים, כשיש הצלחה, יש יותר סיכוי לסכסוך: רבים על היוקרה, על מי עשה יותר ולמי הפרויקט חייב יותר, ורבים גם על הכסף, בוודאי במקרה שיש מכירה של הפורמט לחו"ל".

התיאור הזה מתאים לכמה מקרים וגם במקרה של "רמזור" עשויות להיות לו השלכות פיננסיות. יוצר ותסריטאי, במקרה של מכירה לחו"ל, נמצאים במקומות שונים במדרג התמלוגים והקרדיט, כפי שגילו למשל יוצרי "בטיפול". הסדרה, ששידורה החל ב-2005 בכבלים, נוצרה והופקה על ידי חגי לוי, אולם בשל המבנה שלה - כמה דמויות עוברות טיפול פסיכולוגי, וכל דמות נכתבת בנפרד בידי תסריטאי קבוע - היתה לתסריטאיה השפעה מכרעת על יצירתה והצלחתה.

"בטיפול" קבעה תקדים בתעשייה הישראלית אחרי שפורמט הסדרה והתסריטים נמכרו לרשת הכבלים האמריקאית הנחשבת HBO. מי שטיפל במכירה היה לוי, בעזרתה של נועה תשבי. זמן לא רב אחר כך החלו נפוצות שמועות על קרע בינו לבין הכותבים, בהם ניר ברגמן, יעל הדיה ושירי ארצי. כתבה נרחבת שפורסמה בעניין בשבועון הטלוויזיה "רייטינג" תיארה כיצד לוי, שאמנם היה אבי הרעיון אך לא מי שכתב בפועל את הסדרה, נלהב להשלים את המכירה, ואילו הכותבים, יוצרי הדמויות, נותרו מאחור, בשל הנהלים הנהוגים בתעשייה באמריקה.

"'בטיפול' באמת היתה בעיה גדולה", אומר הסוכן אריק קנלר, המייצג כותבים רבים, בהם גם כאלה הנמנים עם תסריטאי הסדרה. "העונה הראשונה תורגמה כמעט מלה במלה, אבל בארצות הברית האיגודים המקצועיים נוקשים מאוד והם מניעים את התעשייה שם. הגילדה האמריקאית קובעת שגם במקרה כזה הקרדיט היחיד שאפשר לתת הוא 'מבוסס על', וזה קרדיט שמופיע בסוף התוכנית ורץ מהר. הכלל שם קובע שאם העבודה לא הוזמנה ממך ואם התסריט לא נכתב באנגלית, אתה לא יכול לקבל קרדיט של יוצר או אפילו של כותב. כשהקרדיט הוא בנוסח 'מבוסס על', אתה לא מקבל תמלוגים של יוצר".

קנלר, וגם אחרים בתעשייה הטלוויזיה, מייחסים את הסכסוך ההוא במידה רבה לחוסר הניסיון הישראלי אז בעבודה עם הרשתות האמריקאיות. "'בטיפול' היתה עניין נדיר כי בדרך כלל כשקונים פורמט ישראלי, שוכרים כותבים אמריקאים ועושים עיבוד והתאמה", אומר קנלר. "ואם בעונה הראשונה תירגמו את התסריטים, בעונה השנייה זה כבר היה עיבוד ועכשיו הם עובדים על

עונה שלישית שהם כותבים בעצמם. בכלל, היום אנחנו משופשפים יותר. כשפורמט נמכר היום, אני דואג לכותבים שאני מייצג לקרדיט של מפיק בפועל שמופיע בהתחלה וכך הבעיה נפתרת".

כבר לא במרחק נגיעה

נדמה שגם שנים אחרי סכסוך מהסוג הזה, הצדדים מתקשים לשכוח, ובפרט כאשר מדובר בתחושות שמערבות אגו פגוע. לפני כחודש, בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות", סיפר אבנר ברנהיימר על תחושותיו בנוגע לסרט "יוסי וג'אגר", שהוא כתב ויצר יחד עם הבמאי איתן פוקס. ברנהיימר נשאל כיצד קרה שהסרט נהפך למזוהה במיוחד עם פוקס ובן זוגו, גל אוחובסקי, אך הוא אינו זכור כיוצר בתודעת הקהל. "'יוסי וג'אגר' זו עבודה של שניים - של איתן ושלי", השיב ברנהיימר. "גל היה שם רק כיועץ מוסיקלי ואני בספק אם הוא בכלל קרא את התסריט. אני לא כועס עליהם, הם לא עשו משהו בזדון, זה משהו אישיותי (...) המותג השתלט קצת על המציאות, עובדה. בגלל זה אנשים לא זוכרים שעשיתי את 'יוסי וג'אגר'. אני שונה מהם, שניהם דולצ'ה וגבאנה. יש טוענים שזה פרחי, יש שטוענים שזה איכותי. להגיד שאני לא מתעצבן? לא נפגע?"

בתגובה אומר פוקס: "זה קרה לפני שנים ומה שהיה שם מערב הרבה עניינים נוספים, שהם לא רק יצירה ועבודה משותפת. בסופו של דבר, יש לנו אהבה גדולה ל'ילד' המשותף הזה, שיש לו עוד הרבה מאוד הורים ודודים. בסך הכל מהמפץ הזה יצא המון טוב. היום אבנר הוא כותב טלוויזיה במשרה מלאה ועושה דברים נפלאים. כל אחד מאתנו עושה את שלו".

בכלל, אומר פוקס, מבנה התעשייה הישראלית טומן בחובו אפשרות לסכסוך. "במציאות הישראלית במאי קשור מאוד לשלבים של בניית התסריט", הוא אומר. "במאי נמצא בכל התהליך, משפיע ולפעמים ממש כותב את התסריט. מה שבמאי עושה בתהליך של יצירה בארץ מזכיר בנייה של קשרים זוגיים כמעט - בהתחלה עם תסריטאי, אחר כך עם צלם ראשי, עם הכוכב שלו ועם העורך. אלו קשרים קרובים מאוד ושלב עיבוד התסריט הוא אולי הכי רגיש, הכי פורמטיבי ויש בו בריאה משותפת. העניין הוא שבמאי ממשיך הלאה לשלבים הבאים ותסריטאי יכול להרגיש קצת נטוש כי התהליך נמשך בלעדיו".

סכסוך יוצרים מדובר אחר היה זה שהתפתח בין יוצרי סדרת הטלוויזיה "מרחק נגיעה". גם כאן מדובר בשאלות של קרדיט - מי בקדמת הבמה וזוכה לאור הזרקורים ומי נותר מאחור, אף שתרומתו אינה ניתנת לערעור. במקרה של "מרחק נגיעה" דיווחו שבועוני הטלוויזיה כי הסכסוך בקרב צוות היוצרים - המפיק צפריר קוחנובסקי החתום על הרעיון, הכותבת הראשית רונית וייס ברקוביץ והבמאי רוני ניניו - מנע מהם להמשיך וליצור עונה נוספת.

"זה תחום קשה", מודה קוחנובסקי, "כל תחום היצירה הוא מורכב. יש בו הרבה אנשים שהם שותפים לדרך ומעורבים, וכדי למנוע תקלות, צריך לעגן דברים מראש בחוזה. קורה שיש חיכוכים, אבל זה לא חייב להיות ככה. בסדרה האחרונה שעשיתי ('חיים אחרים', המשודרת כעת בערוץ 2, ג"א) עבדתי עם אנשים מדהימים והקרדיט עליה הוא של כולנו. ברגע שיש שותפות ורגישות, רגישות להזכיר ולתת קרדיט לכל מי שעשו ולא לקחת לעצמך מה ששייך לכולם - זה אפשרי. היום כולם מסתובבים עם סוכנים ויש חוזים שטוב שהם מגדירים הכל מראש". *

בהוליווד הקרדיט נחשק עוד יותר

מאבקי קרדיטים על תסריטים ששימשו בסיס לסרטים אמריקאיים הם עניין כה נפוץ, שהוליווד כבר מצאה דרך להתמודד עם העניין: בכל פעם שעולה מחלוקת כזאת, מועבר העניין לדיון באיגוד התסריטאים ההוליוודי, ולגוף זה יש כללים ברורים להכרעה בשאלה אילו כותבים יזכו לקבל את הקרדיט על התסריט. לעתים זה אמנם מצליח והצדק נעשה, אבל לא תמיד. לעתים ההליך הזה מותיר יוצרים ממורמרים ונטולי קרדיט, שמרגישים שנעשה להם עוול.

הצצה למקרה כזה ניתנה לפני שנים ספורות, כאשר הכותב והבמאי אלפונסו קוארון סיפר בראיון לאתר "Cinematical" על סרטו "הילדים של מחר" בכיכובו של קלייב אואן. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, בין היתר על התסריט (עיבוד לספר של פי-די ג'יימס), ולצד קוארון עצמו הופיעו שמות של ארבעה כותבים נוספים. בראיון סיפר קוארון כי כתב את התסריט עם אחד מהם, טים סקסטון, וכי בסיעור המוחות שלהם השתתף גם אואן, אך ציין כי שלושת האחרים כלל לא השתתפו בכתיבה. "זה הכל משחק אחד גדול. אם אתה כותב שבוחר גם לביים, האיגוד יעניש אותך ויתמודד עם עניין הקרדיטים באופן שונה מכפי שהיה עושה לולא היית מביים", אמר קוארון. "(שלושת) הכותבים האחרים לא היו קיימים בסרט הזה. היינו אני, טים סקסטון וקלייב אואן. זהו. חוץ מסקסטון וממני, כל הכותבים האחרים אינם אלא חלק מצוות הפיתוח של האולפנים, שאני כלל לא רוצה להתייחס אליו, כי אינני יודע מה הם עשו וממש לא אכפת לי".

דוגמה נוספת, מתוך רשימה ארוכה של מאבקים כאלה שידעה הוליווד, היא הסרט "הפריצה לאלקטרז" (1996), שביים מייקל ביי בכיכובם של שון קונרי וניקולס קייג'. קוונטין טרנטינו, ג'ונתן הנסליי וארון סורקין היו שותפים לכתיבת התסריט, אך לא קיבלו על כך קרדיט. בנוסף לכך, קונרי הביא צמד כותבים בריטים כדי שישכתבו את הדיאלוגים שלו בסרט, אך גם שמותיהם לא הוזכרו.

השחקן אדוארד נורטון לא קיבל קרדיט על תרומתו לתסריט של "הענק הירוק", ואילו ג'ורג' קלוני כעס כשהאיגוד סירב להעניק לו קרדיט כתיבה על הסרט "Leatherheads". לארי גלבארט, אחד הכותבים של "טוטסי", שמת בשנה שעברה, האשים בראיון את כוכב הסרט, דסטין הופמן, בכך שהוא מסרב לתת לו את הקרדיט על כתיבת הסרט. "החזון של 'טוטסי' היה שלי, אף שמשימת חייו של דסטין הופמן היתה לשלול קרדיט מכל מי שהיו מעורבים בסרט הזה, חוץ מחברו הטוב, הכותב והמפיק מוריי שיסגאל", אמר גלבארט (שיחד עם שיסגאל ודון מקגווייר היה מועמד לאוסקר על כתיבת הסרט הזה).

בסרט "לכשכש בכלב" הגיעה המחלוקת על הקרדיטים לבית המשפט: הילרי הנקין שכתבה את הטיוטה הראשונה לתסריט תבעה את המפיקים, בעקבות סירובו של הבמאי בארי לוינסון להעניק לה קרדיט על כך. לוינסון טען שהקרדיט מגיע אך ורק לדייוויד מאמט, אך איגוד התסריטאים צידד בסופו של דבר בדרישתה של הנקין.

יוצר שהאיגוד הזה הצליח להרגיז במיוחד הוא טרי גיליאם, שכתב וביים את "פחד ותיעוב בלוס אנג'לס". יחד עם טוני גריסוני שיכתב גיליאם תסריט קודם, שכתבו אלכס קוקס וטוד דייוויס, אך האיגוד סירב לתת לו ולגריסוני קרדיט על מלאכתם. תלונה שהוגשה לאיגוד אמנם זיכתה בסופו של דבר את השניים בקרדיט שהגיע להם, אבל זה לא מנע מגיליאם להעלות באש אל מול המצלמות, באקט של זעם, את כרטיס החבר שלו באיגוד.

נירית אנדרמן



אדיר מילר, משמאל, והמפיק אלעד קופרמן בטקס הענקת פרס האמי הבינלאומי לפני כשבועיים


רן שריג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו