קלאסי | לראות את נפשו בעיניה

האירוע האופראי המאתגר של העונה: "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, יצירה ייחודית, עמוסת סמלים פסיכולוגיים, מועלית מהשבוע לראשונה בארץ במתכונת בימתית מלאה

חגי חיטרון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגי חיטרון

"א קקסאקאלו הרצג וארו" הוא השם המלא של האופרה "טירתו של הנסיך כחול הזקן" בהונגרית - שפתם של כותב הליברית בלה באלאז' ושל הקומפוזיטור בלה ברטוק. צלילי השפה, לפחות באוזני, הם חלק חשוב ברושמה של היצירה. "כחול הזקן" הוצגה לראשונה בבודפשט, ב-1918, ותושר מיום רביעי בתל אביב, בהונגרית, בפי שני זמרים ישראלים יוצאי רוסיה: ולדימיר בראון בדמות הנסיך וסווטלנה סנדלר בדמות אהובתו יודית. מתבקש לציין שמדובר בשלב היסטורי בתולדות הצגות האופרה בארץ: העלאה ראשונה של יצירת המופת הזאת במתכונת בימתית מלאה.

המעשה המקאברי בכחול הזקן ונשותיו ידוע מאגדות האחים גרים: אציל מסתורי בעל זקן כחול מתחתן עם נשים אחדות, מביא אותן אל טירתו המבודדת הקודרת ורוצח אותן שם, כל אשה בתורה. גיבורת הסיפור היא כלה חדשה שאמורה להצטרף אל שורת הנרצחות. בגרסת האחים גרים, אחיה של האשה החדשה מצילים אותה מפגיעת סכינו של בעל הזקן הכחול; בנוסח של המשורר ההונגרי באלאז', שהולחן על ידי ברטוק, גורלה של האשה נשאר מעורפל. מתבקש להזכיר שהביטוי "כחול הזקן" הוא מטבע לשון שגור למדי בעברית; שימוש ציבורי בולט בו יצא מפי סניגוריו של הנשיא לשעבר משה קצב, שהתלוננו על הניסיון להדביק ללקוח שלהם תדמית של רודף נשים כחול זקן.

לקראת הצגת "טירתו של כחול הזקן" באופרה הישראלית צפיתי בגרסה הבימתית היחידה המצויה גם בדי-וי-די ("דקה", 2008, בימוי: מיקלוש סינטאר, יבוא: הליקון). נוסח זה מצטיין מבחינה מוסיקלית ואף כי אינו מרהיב עין אלא מהוה ומעורפל (מן הסתם בכוונה) מבחינה ויזואלית, הוא מתאים לשמש שער לפגישה עם הביצוע החי בתל אביב. שני הזמרים ההונגרים שמככבים בהקלטה מצוינים, והתזמורת הפילהרמונית הלונדונית משתתפת בעלילה כמו שברטוק "רצה" - תחת ידיו של גיאורג שולטי. נראה שגרסת הדי-וי-די היא "הלבשה" של צילום על הקלטת אודיו שנעשתה ב-1981 ושווקה בשעתה ככזו.

אי אפשר לא להזכיר גרסה יהודית ספרותית של האגדה הנוצרית המובהקת, הלא היא סיפור "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון. אצלו המבנה הפוך: אשה נוצרייה מתגוררת בבדידות ביער וקורבנה הוא רוכל יהודי שנקלע לביתה, נשבה בקסמיה, גר אצלה ומקיים אתה יחסים. משותפת לשני הסיפורים השאלה בדבר כוח הסקרנות וסכנתה. בסיפור של עגנון מזהירה האדונית (שמה, הלני, מסמל יופי גויי) את אהובה היהודי יוסף מפני שאלות נקרניות עליה ועל מנהגיה: "המרבה לשאול - מעמיק לו שאול", היא אומרת. ב"טירתו של כחול הזקן" מציע הנסיך ליודית, אשתו החדשה, לאהוב אותו ולא לחטט בעברו. כך זה בתרגומו של המשורר איתמר יעוז-קסט (שיוקרן מעל הבמה במקביל להצגה בתל אביב):

יודית: "הגד לי, כחול הזקן, את מי אהבת לפני?"

כחול הזקן: "משי שיערך יקר מפז, שיניך בוהקות כפנינים ודר, נשקי, נשקי! מה לך לשאול.

יודית: "הגד לי, איך אהבת אותה? האם יפתה ממני? האם היתה שונה מאוד? ספר לי, כחול הזקן!"

כחול הזקן: "יודית, אהבי אותי בלי לשאול שאלות עוד".

מה מסמל המפתח

הסיפור על כחול הזקן ונשותיו ניתן לפירושים פסיכולוגיים הקושרים אותו ליסודות נפשיים אוניברסליים, לרבות הבנת משמעותם של עצמים - הדלתות, המפתחות, הכתר, הפרחים, המים, התכשיטים. את המפתח הקריטי, לחדר האחרון בטירה, מפתח שמוכתם בדמן של נרצחות, אפשר לפרש כמרמז על הפאלוס ועל דם הבתולים. יעוז-קסט אומר: "לדעתי המשמעות של הסיפור היא שבכל אדם יש רוצח, והטקסט מוציא את האפשרות הזאת מן הכוח אל הפועל. גם אדם מרהיב בחוכמתו וביופיו - היצרים יכולים לגבור עליו".

לפני יותר מ-40 שנה, כאשר בוצעה "כחול הזקן" לראשונה בפילהרמונית, בניצוחו של אנטל דוראטי, דיווח ב"הארץ" המבקר והקומפוזיטור אלכסנדר בוסקוביץ' כי 200 מנויים מיהרו למכור את הכרטיסים שלהם לפני הקונצרט. "אפשר לוותר", צלף בוסקוביץ', על מאזינים "שלגבי דידם תולדות המוסיקה מסתיימות בברהמס". גם כיום, סביר להניח, פגישה עם האופרה של ברטוק תתברר כחוויה מאתגרת, שונה, בשביל אלפים מקרב באי האופרה הישראלית. בוסקוביץ' כינה את האופרה "גאונית", ואכן - כבר בהאזנה ראשונה, מי שאינו מצפה לוורדי-פוצ'יני-רוסיני יילכד ביופיו של המעשה הברטוקי, ישתאה על הקשר האמיץ של הצלילים עם הטקסט, על יכולתם לבטא אותו.

ברטוק היה מוסיקאי בשל, בן 30, כאשר חיבר את "כחול הזקן". לדברי בוסקוביץ', "ככל מוסיקאי שרצה אז להיגמל מהמסורת המוסיקלית הגרמנית, הוא מצא שני מורי דרך לאופקים חדשים": האחד הוא דביסי - שממנו למד את הסינתזה של מוסיקה, שפה ומצלולים תזמורתיים חדשים, והשני הוא מוסורגסקי, שממנו לקח את סגנון ה"פרלנדו'" (סגנון שאפשר לתארו בפשטנות כמין דיבור מוסיקלי שאינו כפות לנוסחאות הרצ'יטטיביות של אופרה איטלקית). עוד הדגיש בוסקוביץ' כי שפתו המוסיקלית של ברטוק שואבת מן הפולקור ההונגרי, אך לא בצורת ציטטות משירי עם, אלא כ"עיקרון מלודי-קצבי במוטיבים", וכי "הודות לרקע הפולקלורי יורדת העלילה המופלאה מן המופשט ונהפכת לעדות אנושית מזעזעת".

גאולה על ידי אהבה

בגרסה של באלאז' וברטוק, גיבורת האופרה יודית רוצה לגאול את הנסיך בעל הזקן הכחול בכוחה של האהבה.

יודית: "כדי שתבוא הרוח, כדי שתאיר השמש, צריך לפתוח את הדלתות כולן".

כחול הזקן: "אין את יודעת את אשר מסתתר מאחורי כל דלת ודלת".

יודית: "תן לי את יתר המפתחות!"

כחול הזקן: "יודית, יודית, מדוע את חומדת אותם?"

יודית: "כי אני אוהבת אותך".

גאולה על ידי אהבה? זה המסר של האופרה? בוסקוביץ' פיקפק בכך, וכתב "לא תמיד שווה כוחה של האהבה לכוחה של הפסיכו-אנליזה" (כלומר של סיבוכי נפש פתולוגיים), ומוסר ההשכל הוא ש"מסוכן לפעמים להעלות נשכחות".

לדעתה של במאית הגרסה שתועלה עכשיו באופרה הישראלית, שירית לי וייס, הסיפור על כחול הזקן ואהובתו יודית פתוח לאינספור פירושים, ובמקביל גם הגישות לבימויו בלתי נדלות. התפעלותה של הבמאית מהאופרה גלויה ומוקרנת: "זו מוסיקה מרתקת, שאוצרת בתוכה את כל הדרמטורגיה. כל היסוד התיאטרוני כתוב בעצם במוסיקה, שלא רק מלווה ומספרת גם היא את הסיפור, אלא גם ממש מנחה ומכתיבה את הרגש".

איך הדרכת את הזמרים?

"כל משפט שאמרתי להם, על מה שהדמות אמורה לבטא ברגע מסוים, לווה מיד בהסתייגות. שום דבר במסרים של הסיפור לא מוחלט, לא חד משמעי".

מה יראו בכל פעם בתפאורה של האמן דייל צ'יהולי, כאשר עוד דלת נעולה נפתחת?

"בכל פעם נגלה פסל זכוכית, שמרמז על מה שהגיבורה רואה, אבל לא באופן ישיר. בתא עינויים של הטירה לא רואים מכשירי עינויים, ובנשקייה אין כלי נשק. כאשר דלת נפתחת, יודית מתארת מה שהיא רואה, והנסיך רוצה לשמוע אותה מתארת, רוצה לראות את נפשו - בעיניה".

הנסיך כחול הזקן מעוצב אצלך כדמות מפחידה?

"ממש לא. הסיפור משנה מדי פעם את יחסנו אליו ואל יודית, האהדות מתחלפות. אי אפשר לא לרחם על הנסיך".

אז מה קורה בסך הכל בעלילה, בעיניך?

"זו חשיפה של טראומה, של כאב. תהליך פסיכולוגי של פתיחה".

ועצם התרחשותו של התהליך הוא "אשמתה" של יודית, שעלתה על דרך מסוכנת?

"לא. התהליך הכרחי, בלתי נמנע".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ