שחקני הקולנוע הבריטים מחזירים לממלכה את הגאווה

אמרו שהם קרירים, טענו שהמשחק שלהם טכני לעומת עמיתיהם האמריקאים; אבל האוסף המרשים של שחקנים בריטים המופיעים בימים אלה בקולנוע מעלה בזיכרון את שושלת המשחק המפוארת של הממלכה המאוחדת

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

זוכרים את ריטה טאשינגהם? בערך בין השנים 1961 ל-1965 היא היתה הפנים הנשיות של גל הסרטים הריאליסטיים ששטף אז את הקולנוע האנגלי, בעקבות המהפכה הדומה ששינתה את פניו של התיאטרון האנגלי כמה שנים קודם לכן. כבר בסרטה הראשון, "קורטוב של דבש", היא היתה לשם דבר בקולנוע הבינלאומי. בסרט זה, שביים טוני ריצ'רדסון על פי מחזה מאת שילה דילייני, גילמה טאשינגהם בת ה-19 את ג'ו בת ה-17, שאמה האלכוהוליסטית, נואפת סדרתית, זורקת אותה מביתה. ג'ו, שכמהה לאהבה, שוכבת עם מלח שחור והוא עוזב אותה למחרת. היא מגלה שהיא בהריון ומתחברת עם הומוסקסואל צעיר, שמבטיח לטפל בה ובתינוקה. אולם אז אמה, שמאהבה האחרון נטש אותה, חוזרת לחייה ומשתלטת עליהם.

היו עוד שחקניות שהתגלו באותן שנים של תמורה בקולנוע הבריטי, כגון מרי יור, שב-1959 גילמה את אשתו של ג'ימי פורטר (שגילם ריצ'רד ברטון) בגרסתו של טוני ריצ'רדסון למחזהו של ג'ון אוסבורן "הבט אחורה בזעם" - המחזה שהחל את המהפכה כולה; וגם שירלי אן פילד, שכיכבה ב-1960 לצדו של אלברט פיני בסרטו של קארל רייז "מוצאי שבת ובוקר יום א'". אולם טאשינגהם, בפניה האקספרסיביות המכוערות אך יפות, עיניה הגדולות ופיה שנמתח לעתים לכדי העוויה, היתה זו שדמותה בלטה בתוך קבוצת השחקנים שנהפכו לכוכבים אז - לא רק אלברט פיני, אלא גם טום קורטני, ריצ'רד האריס, אלן בייטס ועוד - והשתוותה להם במעמדה בקולנוע הבריטי של אותן שנים.

אחרי "קורטוב של דבש" (שזיכה אותה בפרס המשחק בפסטיבל קאן) באו "נערי העור" של סידני ג' פיורי, שבו היא גילמה נערה ממעמד הפועלים שנישאת לאופנוען, וגם "הנערה עם העיניים הירוקות", הצלחה נוספת, שבו גילמה נערה בדבלין המתאהבת בגבר מבוגר ומתוחכם ממנה (בגילומו של פיטר פינץ'; את הספר ביים דזמונד דייוויס על פי ספר מאת עדנה אובראיין). שתי הצלחות נוספות היו הופעותיה ב"הפטנט" של ריצ'רד לסטר (שביים את שני סרטי הביטלס, "לילה של יום מפרך" ו"הצילו!") וב"דוקטור ז'יוואגו" של דייוויד לין. שני הסרטים יצאו לאקרנים ב-1965 והראשון שבהם, "הפטנט", כבר סימן את השינוי שיעבור הקולנוע הבריטי באמצע שנות ה-60 מקולנוע ריאליסטי לקולנוע המתעד את המיתוס של לונדון כבירתו התזזיתית של העולם.

באותה השנה כיכבה ג'ולי כריסטי ב"דרלינג" של ג'ון סלזינג'ר (היא גם כיכבה בתפקיד הראשי ב"דוקטור ז'יוואגו") ופניה הם שהחליפו את אלה של טאשינגהם, שבהדרגה נדחקה לשולי הקולנוע הבריטי. טאשינגהם המשיכה לעבוד בקולנוע ובטלוויזיה; רשימת סרטי הקולנוע והטלוויזיה שבהם שיחקה, כפי שהיא מופיעה באינטרנט, מונה 67 הופעות. ואולם, היא לא הופיעה עוד בתפקיד ראשי בסרט קולנוע משמעותי. ב-2004 ראיתי אותה בתפקיד מזערי, שיערה צבוע בבלונד דווקא, כמלווה של אמה של השחקנית שאותה גילמה אנט בנינג בסרטו של אישטוואן סאבו "להיות ג'וליה". שמחתי לפגוש אותה שוב, כי פניה מלפני 50 שנה נחרתו בזיכרוני ואני נתקל בהם שוב בכל פעם שאחד מסרטיה המוקדמים משודר באחד מערוצי הסרטים. אם אינכם זוכרים את ריטה טאשינגהם או אינכם מכירים אותה - אז כדאי.

מדוע נזכרתי פתאום בריטה טאשינגהם? כי סאלי הוקינס מזכירה לי אותה. את הוקינס אפשר לראות כעת בישראל בסרטו של נייג'ל קול "איזה מין שוויון", שמבוסס על סיפור אמיתי, ובו היא מגלמת פועלת במפעל של חברת פורד השוכן צפונית ללונדון, שמנהיגה מאבק להשגת שכר שווה לזה שהגברים במפעל מקבלים. את הוקינס ראינו כבר ב"הכל או לא כלום" ו"וירה דרייק" של מייק לי וב"חלומה של קסנדרה" של וודי אלן, אבל בעצם רק כאשר כיכבה ב-2008 בתפקיד הראשי בסרטו של מייק לי "חופשייה ומאושרת" שמנו לב אליה.

הוקינס יפה יותר מריטה טאשינגהם, אך ייחודית פחות, פגיעה פחות; עם זאת, יש בה משהו שמזכיר לי את מי שהיו פניה הנשיים של המהפכה הריאליסטית ששינתה את מהלכו של הקולנוע הבריטי החל בסוף שנות ה-50. בכלל, אני אוהב שחקנים בריטים, וכעת, בשני סרטים המוקרנים בישראל, אפשר לצפות באוסף מרשים שלהם. בנוסף להוקינס מופיעים ב"איזה מין שוויון" גם בוב הוסקינס, מירנדה ריצ'רדסון, ג'רלדין ג'יימס, רוזמונד פייק, רופרט גרייבס ועוד הרבה שחקנים טובים; וב"עוד שנה", סרטו החדש של מייק לי שעלה לאחרונה לאקרנים בישראל, מפליאים לעשות לסלי מאנוויל, רות שין, ג'ים ברודבנט, פיטר וייט ועוד.

אהבתי את דור השחקנים הגדולים של פעם, את ראלף ריצ'רדסון, ג'ון גילגוד, אלק גינס, טרוור האורד, אליסטר סים ואחרים; התלהבתי מהשחקנים הצעירים שתפסו את מקומם בחזית הקולנוע הבריטי, מעוצמתם של אלברט פיני וריצ'רד האריס ומפגיעותם של טום קורטני ואלן בייטס; ואז באו דייוויד וורנר, ונסה רדגרייב וג'ולי כריסטי, כמובן, ודירק בוגארד, מי שהיה אליל הנשים בשנות ה-50, שכיכב בעיקר בקומדיות וסרטי פעולה, ונהפך פתאום בשנות ה-60 לאחד מגדולי השחקנים של תקופתו.

ברשימת השחקנים הקלאסיים לא הזכרתי את שמו של מי שנחשב לגדול שחקניה של אנגליה בכל הזמנים - את לורנס אוליבייה. מעולם לא ראיתי את אוליבייה על הבמה, ואני מוכן להאמין לדיווחים שטוענים שהופעותיו הבימתיות היו ברובן חד פעמיות, אך בקולנוע הוא מעולם לא כבש את לבי; לא בצעירותו, כאשר כיכב בסרטים מצוינים כגון "אנקת גבהים" של ויליאם ויילר ו"רבקה" של אלפרד היצ'קוק - ולא בבגרותו כאשר גילם מבחר גדול של תפקידי אופי בסרטים כגון "משחקי בילוש" של ג'וזף ל' מאנקביץ' או "הנערים מברזיל" של פרנקלין שאפנר. אפילו "המלט" שלו, שזיכה אותו באוסקר ב-1948, לא הרטיט את נשמתי.

טענו לעתים קרובות נגד שחקני הקולנוע של בריטניה שעבודתם טכנית מדי, לעומת זו של עמיתיהם האמריקאים, ורק במקרה של אוליבייה הבחנתי באמיתותה של הטענה הזאת. איזשהו קור נבע לרוב מהופעותיו הקולנועיות, אפילו הטובות ביותר. היו לו גם, כמובן, כמה הופעות יוצאות דופן, ובראשן משחקו ב"הבדרן" ב-1960, גרסתו של טוני ריצ'רדסון למחזה נוסף של ג'ון אוסבורן, שהיתה הפעם היחידה שאוליבייה הופיע בסרט שהשתייך לגל החדש ששטף את בדי הקולנוע של בריטניה באותן שנים.

אחד הסיפורים האהובים עלי הוא זה שמתאר את מה שאירע בין דסטין הופמן ללורנס אוליבייה כאשר הם כיכבו ב-1976 במותחנו של ג'ון סלזינג'ר "איש המרתון". אוליבייה, שבאותה תקופה כבר היה חולה מאוד אך המשיך לעבוד בקצב, גילם בסרט פושע נאצי הדולק אחרי סטודנט צעיר, שגילם הופמן. אוליבייה השתגע מהזמן הארוך שלקח להופמן להתכונן לכל סצינה בסרט, זמן שהוקדש להתלבטויות אין קץ ולשינויים של הרגע האחרון שעיכבו את ההסרטה. פעם אחת, אחרי שהופמן התלבט שוב ושוב כיצד לגלם את הדמות בסצינה שבה השניים היו אמורים להופיע, ועיכב את הצילומים פעם אחר פעם, אוליבייה פשוט אמר לו: "בחור צעיר, למה שלא פשוט תשחק?"

ואם מדברים כבר על שחקנים בריטים, לא צריך לשכוח שצ'רלי צ'פלין נולד בבריטניה וגם קרי גרנט נולד בבריטניה ואפילו בוב הופ, שהיגר עם משפחתו לאמריקה בהיותו בן חמש והיה למוסד אמריקאי. *

הממלכה הגדולה | עשרה סרטים בריטיים שכדאי לראות בגלל השחקנים שמופיעים בהם, ולא רק בגללם

* "פגישה מקרית", 1945, בימוי: דייוויד לין

אחד הסרטים הידועים והאהודים ביותר בתולדות הקולנוע הבריטי. סיליה ג'ונסון וטרוור האוורד מגלמים אשה וגבר, שניהם נשואים, שנפגשים בתחנת רכבת ומתאהבים. הם יודעים שלאהבתם אין סיכוי. זהו אחד מסרטי האהבה העדינים ביותר שהופקו אי פעם, והופעתם של שני כוכביו, בעיקר זו של סיליה ג'ונסון בעלת העיניים הגדולות, שוברת את הלב. הסרט מבוסס על מחזה קצר מאת נואל קווארד, והוא שבחר ללוות את הסרט בקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב. ההצלחה של הסרט הפכה את הקונצ'רטו ללהיט.

* "צוק ברייטון", 1947, בימוי: ג'ון בולטינג

מי שמכירים את ריצ'רד אתנבורו אך ורק כבמאי של סרטים מייגעים או כושלים כגון "גנדי" (שזיכה אותו באוסקר) או "שורת המקהלה", כדאי שיכירו אותו כשחקן בתפקידו המהפנט ביותר - פינקי, צעיר פסיכופת, מנהיגה של חבורת עבריינים - שהוא מגלם בסרט הזה שמבוסס על ספר מאת גרהם גרין. השנה, אגב, הופקה גרסה קולנועית שנייה של הספר בבימויו של רואן ג'ופה, שבה סם ריילי, המוכר מהסרט "קונטרול" (שבו גילם את דמותו של איאן קרטיס), מגלם את הדמות שגילם אתנבורו.

* "איש המחתרת", 1947, בימוי: קרול ריד

ג'יימס מייסון, אחד משחקני הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים, מגלם את ג'וני מקווין, מנהיג פלג של המחתרת האירית, שאחרי שהוא נפצע על ידי המשטרה הבריטית מנסה למצוא מקלט בסמטאות בלפסט. זה אחד הסרטים המרתקים ביותר שהופקו אי פעם ואחת משתי יצירות המופת שביים קרול ריד; השנייה היא "האדם השלישי", שהופקה שנתיים לאחר מכן.

* "דם כחול", 1949, בימוי: רוברט האמר

אלק גינס גילם שמונה דמויות, ובהן אשה אחת, בקומדיה השחורה המבריקה הזאת המתארת כיצד נצר עני למשפחת אצולה (דניס פרייס) מתכוון לרצוח את כל קרובי משפחתו העומדים בדרכו אל התואר (ואת כולם מגלם גינס). גינס היה קומיקאי נפלא שהתגלה כשחקן דרמטי נפלא כשגילם ב-1957 את הקצין הבריטי במחנה השבויים היפאני בסרטו של דייוויד לין "הגשר על הנהר קוואי", וזכה באוסקר.

* "חשיבותה של רצינות", 1952, בימוי: אנתוני אסקווית

גרסה מהנה להפליא של מחזהו השנון ביותר של אוסקר ויילד, השומרת על מהותו התיאטרונית של המקור. כדאי לצפות בה בעיקר בשל הופעתן של ארבע השחקניות שמככבות כאן: ג'ואן גרינווד המגלמת את גוונדולין, דורותי טאטין המגלמת את ססילי, מרגרט רדרפורד (שלימים תגלם את מיס מארפל של אגתה כריסטי בסדרת סרטים ותזכה באוסקר משנה ב-1963 על הופעתה בסרטו של אסקווית "אנשים חשובים ביותר") המגלמת את העלמה פריסם - ובעיקר אדית אוונס, שהופעתה כליידי אוגוסטה בראקנל גונבת את ההצגה. אין עוד שחקנית שהשתוותה לה בהופעתה בתפקיד הזה, גם לא ג'ודי דנץ' שגילמה את התפקיד בגרסה הסתמית של אוליבר פרקר מ-2002.

* "בחירתו של הובסון", 1954, בימוי: דייוויד לין

צ'ארלס לוטון מגלם בעל חנות לייצור מגפיים, הנוטה לטיפה המרה. הוא שולט בחייהן של שלוש בנותיו ואף אינו מאפשר להן להינשא, עד שבתו הבכירה (ברנדה דה בנזי), שבעצם מנהלת את החנות במקומו, מחליטה למרוד בו בעזרתו של פועל צעיר (ג'ון מילס). זו קומדיה קטנה וסימפטית, המבוססת על מחזה פופולרי מאת הרולד בריגהאוס, ולוטון, שלעתים נטה להפרזה, עושה בו את אחד מתפקידיו המאופקים והמוצלחים ביותר.

* "מחירו של גבר", 1963, בימוי: לינדסי אנדרסון

הטוב בסרטי הגל הריאליסטי שפרץ בבריטניה בסוף שנות ה-50. סיפורם של גבר ואשה שרוצים להגיע זה אל זה ואינם יודעים איך. הוא שחקן רוגבי תוקפני ואלים, היא בעלת הבית שלו, אלמנה שאינה יודעת עוד כיצד להביע את רגשותיה. ריצ'רד האריס ורייצ'ל רוברטס נפלאים בשני התפקידים האלה, והסרט כולו, המתרחש בצפון בריטניה, הוא בה בעת קשה ופגיע כמו שני הגיבורים שלו.

* "מורגן", 1966, בימוי: קארל רייז

סרט על אהבה, טירוף וקומוניזם, שכתב המחזאי הבריטי דייוויד מרסר, ובו דייוויד וורנר וונסה רדגרייב, צעירה ויפה עד כדי עצירת נשימה, גילמו זוג גרוש שבו הגבר מסרב להרפות מגרושתו. זהו סרט שבזמנו השפיע על דור שלם של צעירים: כולם רצו להיות מטורפים ומאוהבים עד כלות הנשימה כמו גיבור הסרט, וגם לרכוש את הסוודרים הלבנים הארוכים שהוא לובש לאורך הסרט כולו.

* "התאונה", 1967, בימוי: ג'וזף לוסי

שיתוף הפעולה השני בין הבמאי האמריקאי ג'וזף לוסי, שגלה לבריטניה בעקבות רדיפות מקארתי, למחזאי והתסריטאי הרולד פינטר, מתאר את האי-שקט הפועם מתחת לחזות השלווה והיציבה לכאורה של החיים האקדמיים באוקספורד. זהו סרט חכם, מבריק, מפעים, ובו צוות שחקנים מצוין שבראשו דירק בוגארד (שגם כיכב ב-1963 ב"המשרת", שיתוף הפעולה הראשון בין לוסי לפינטר), סטנלי בייקר (שחקן נפלא שמת בן 48), מייקל יורק וגם ויויאן מרצ'נט, שהיתה אשתו של פינטר באותן שנים.

* "סודות ושקרים", 1996, בימוי: מייק לי

לא תמיד אני סובל את ברנדה בלתין; לפעמים צווחנותה עולה על עצבי. אך הסצינה ביצירת המופת של לי שבה היא פוגשת לראשונה את בתה שמסרה לאימוץ (מריאן ז'אן-באפטיסט) ומופתעת, מה זה מופתעת, מזועזעת לגלות שהיא שחורה, היא טור-דה-פורס של בימוי ושל משחק שאין רבים כמוהו בקולנוע בן זמננו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ