"אי שם", סרטה החדש של סופיה קופולה, מחזיר אותה למקומות שהיא מכירה

הסרט, שזכה השנה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה ויעלה בישראל ב-13 בינואר, עוסק בכוכב קולנוע מפונק וחסר שורשים

ניו יורק טיימס
דניס לים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס
דניס לים

אחרי שביימה ארבעה סרטים, סופיה קופולה נקלעה למלכוד. מעריציה רואים בה בעלת עין טובה, טעם ללא דופי, דיוק בכל הנוגע למצבי רוח ורגשות מעורפלים. מתנגדיה טוענים שהיא עושה שוב ושוב את אותו הסרט.

קופולה, בת 39, מודה ששלושת סרטיה הראשונים - "חמש ילדות יפות" (2000), "אבודים בטוקיו" (2003) ו"מארי אנטואנט" (2006) - יוצרים טרילוגיה על נשים צעירות על סף הגדרה עצמית, במצב בעייתי. בעיני מבקריה, הבעיה אינה רק שהיא חוזרת על אותו נושא, אלא שהיא גם מרוכזת בעצמה. במלים האחרות - בתו המקושרת היטב של פרנסיס פורד קופולה גם עוסקת בסרטיה במצוקתם האקזיסטנציאליסטית של בעלי הזכויות.

דמויותיה עטופות בעצב בסביבה מהודרת. "אבודים בטוקיו" מתאר בפרוטרוט מפגש בין שתי נשמות תאומות ואבודות הלכודות במלון "פארק היאט" בטוקיו. "מארי אנטואנט" מציג את המלכה שגורלה נחרץ כילדה עשירה ומסכנה, ואת ורסאי שלפני המהפכה כארץ פלאות בגוני סוכריה, בגובה המטבח היוקרתי והתפירה העילית.

בסרטה החדש, "אי שם" - שזכה השנה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה ויעלה בישראל ב-13 בינואר - קופולה מתמקדת באדם מפונק אבל חסר שורשים אחר, כוכב קולנוע ושמו ג'וני מארקו (סטיוון דורף), המסתגר בסוויטה במלון "שאטו מרמון" בווסט הוליווד. תפנוקי הווייתו ההדוניסטית אינם מצליחים להסוות את משבר הזהות המתהווה; כשבתו בת ה-11 קליאו (אל פאנינג) מופיעה ומתחילה לגור אתו, ג'וני מתגלה כאב מסור בדרכו, אף שהוא מתמוטט מבפנים.

הדמויות המתנזרות בסרט מספקות עוד תחמושת לספקנים, אבל קופולה מצוידת בתגובה עניינית. "אני מרגישה כאילו כל אחד צריך לספר את מה שהוא יודע בעולם שהוא מכיר", היא אומרת בראיון עמה בבית קפה בסמוך לדירתה באזור סוהו במנהטן. קופולה רכת הדיבור והידידותית מסויגת מעט כשמדברים על סרטיה. בכל פעם שהשיחה נסחפה הרחק ממנה אל סרטים ויוצרי קולנוע אחרים, היה נדמה שהיא מתעוררת לחיים.

בעבודתה היא מעולם לא חששה לאמץ את החיים הטובים. אמנם את פריצת הדרך הפומבית שלה עשתה בהופעה מגושמת ב"הסנדק 3" (1990), אבל הקרדיט המוקדם הרלוונטי יותר היה כשכנערה כתבה לצד אביה את סרטו הקצר "החיים ללא זואי", חלק מ"סיפורי ניו יורק" מ-1989 שאיחד את עבודותיהם של קופולה, וודי אלן ומרטין סקורסזי.

"החיים ללא זואי", המקדים קריירה של עיסוק מוקסם במקומות מגורים יוקרתיים, מספר על ילדה פיקחית במיוחד המתגוררת - לעתים קרובות ללא השגחת הוריה המשתייכים לחוג הסילון - במלון "שרי נדרלנד" במנהטן (מלון שבו התאכסנו בני משפחת קופולה כשהאב ביים את "מועדון הכותנה").

הקטע המרכזי ב"החיים ללא זואי" הוא מסיבת תחפושות עתירת פרטים וקטעי מסיבות נהפכו מאז לסמל המסחרי של סרטיה של קופולה: מסיבת המועדון ונשף הסיום של התיכון ב"חמש ילדות יפות", מסיבת הקריוקי שנמשכת כל הלילה ב"אבודים בטוקיו", נשפי המסיכות ב"מארי אנטואנט" ועכשיו הילולות סוויטת המלון של "אי שם".

כל החגיגות האלה - לצד העניין הידוע שהיא מפגינה באופנה (יש לה קו אופנה משלה והיא דיגמנה בשביל ידידה מארק ג'ייקובס ועיצבה תיקים ונעליים ללואי ויטון) - תרמו, כך נדמה, לתפישה שלפיה יש בסרטיה משהו קליל ופחות ערך (בכמה ביקורות של "מארי אנטואנט" הוזכרה פאריס הילטון).

מצבי רוח

סרטיה של קופולה נוטים ללבוש צורה אוורירית של חלומות: מרחפים, ארוכים, בועות שמתפוגגות כשנוגעים בהן. אבל החלומיות שלהם היא מקרה של צורה שפוגשת תפקיד; סרטיה עוסקים בעמימות, הדמויות שלה תמיד בתהליך של מעבר, תמיד מעוכבות בשל חוסר ודאות. קופולה מודה שמצבי רוח מעניינים אותה יותר מאשר עלילות, ושהיא נמשכת במיוחד לדמויות לא מגובשות. "תמיד חשבתי שזה מעניין יותר", היא אומרת. "אתה לומד משהו על עצמך, או לפחות מנסה".

ב"חמש ילדות יפות", המבוסס על רומן מאת ג'פרי יוג'ינידיס, חמש האחיות היפות המתאבדות באופן מסתורי נותרות קפואות לעד על סף הבגרות. סרטיה הבאים של קופולה יכולים להתפרש כמטאפורות על גיל ההתבגרות, מצב - מהנה, מבלבל וטראומטי כאחד - שהם מקשרים לשיבוש החוץ-גופי של ג'ט לג ("אבודים בטוקיו"), הטקסים המגוחכים של חצר הבורבון ("מארי אנטואנט") וגירוי היתר והעינוי הסוריאליסטיים של תרבות הסלבריטאים המודרנית ("אי שם").

כפי שקופולה יודעת היטב, סגנון נעים לעין (ולאוזן) עשוי להיחשב קל מדי, פחות ערך. "סרט מחוספס מאוד נתפש כאילו הוא עמוק יותר או חשוב יותר", היא אומרת. גם הדעה הקדומה המגדרית פועלת כאן את פעולתה, כפי שציינה השחקנית קירסטן דאנסט במסיבת העיתונאים מעוררת המחלוקת שנערכה בקאן ל"מארי אנטואנט", שבה העיתונאים שבו והפנו את תשומת הלב אל "הכתמים העיוורים" הפוליטיים של הסרט, לדעתם.

דאנסט טענה ש"סרטי העגמומיות" בדרך כלל זוכים לאישור אוטומטי, ורמזה שהתבוננות פנימית נשית זוכה לפחות סובלנות. ייתכן שלא מקרי ש"מארי אנטואנט", שקופולה מכנה אותו הסרט "הילדתי" ביותר שלה, היה סרטה ההחלטי ביותר, והמהולל ביותר עד כה, "אבודים בטוקיו", שבו גבר קודר בגיל העמידה רוקם קשר אינטימי עם צעירה נאה, הוא סרט הקולע ביותר לפנטסיה הגברית.

ב"אי שם" קופולה יוצאת, יותר מאי פעם, מנקודת מוצא גברית. "רציתי ליצור משהו מנקודת מבט של גבר רגשני", היא אומרת. דורף - בחירת ליהוק לא צפויה שהחייתה רבים מסרטיה (צוות השחקנים של "מארי אנטואנט" כלל את ריפ תורן, אסיה ארג'נטו ומריאן פייתפול) - היה בעיניה מישהו בעל הילה של "שחקן של ילדים רעים", היא אומרת, אבל הוא גם הביא אתו איכות לא צפויה: "יש בו צד מתוק וכן".

הסיסמה של "אי שם", לדברי קופולה, היתה "מינימלי" - תגובת נגד לשפע הראוותני של "מארי אנטואנט", שדרש פלוגת מעצבי תלבושות ומחלקה שלמה של עוגות. בסרט החדש קופולה ביימה את השחקנים באיפוק. "כל הזמן אמרתי, ?אל תעשו כלום, תעשו פחות'", היא אומרת. "רציתי שזה יהיה מתוק ואמיתי אבל בלי להיות רגשני".

היא דנה בנקודות התייחסות חזותיות עם הצלם שלה, האריס סאווידס: דיוקנאות השחקנים של ברוס ובר (בייחוד תצלום אחד של מאט דילון במיטה), תצלומי הדוגמניות של הלמוט ניוטון במלון "שאטו מרמון". "אלה לא היו התייחסויות פשוטו כמשמעו, אלא נעזרנו בהן ליצור אווירה", אומר סאווידס. "רצינו לספר את הסיפור בפשטות, בקטעים ארוכים, ושהקהל יגלה את הרגע".

נהמת המנוע

הוא וקופולה דיברו על "Jeanne Dielman", סרטה הקלאסי של שנטל אקרמן מ-1975 המתאר את שגרת היום של עקרת בית. "אי שם" מרבה להתמקד בקטעי הביניים האפורים בקיומו המנומנם של ג'וני (נהיגה, שתייה, הירדמות בעת סקס).

"רציתי שהצופה ירגיש שהוא נמצא לבד עם האיש הזה", אומרת קופולה. סרטיה משתמשים לעתים קרובות במה שהיא מכנה "פופ מקיר לקיר": להיטי רדיו ב"חמש ילדות יפות", פוסט-פאנק אנכרוניסטי ב"מארי אנטואנט". אבל ב"אי שם", היא אומרת, "לא רציתי להסתמך על הרגש שיוצר שיר שמתחיל להתנגן". פרט לשיר מעומעם של ה"סטרוקס" המלווה סצינה על שפת הבריכה, הסרט משתמש רק במוסיקה מקורית (קליאו מחליקה על קרח לצלילי שיר של גוון סטפני, החשפניות הפרטיות של ג'וני רוקדות סביב העמוד לצלילי "פו פייטרס"); מרכיב השמע החשוב ביותר הוא נהמת המנוע ההיפנוטית של הפרארי של ג'וני.

קופולה מתארת את הסרט כ"אישי אך לא אוטוביוגרפי במיוחד". האמהות, היא אומרת, הביאה אתה את הזווית ההורית (היא ובן הזוג שלה, תומס מארס, סולן הלהקה הצרפתית "פניקס", הם הורים לשני ילדים קטנים. הלהקה כתבה את פסקול הסרט). כמה פרטים מתוך הסרט - טיסה אימפולסיבית במסוק, נסיעה מטורפת לאיטליה - צצו מהזיכרון הפרטי שלה. "מובן שמאחר שיש לי אבא סלבריטאי יש בסרט דברים מתוך הילדות שלי", היא אומרת, אבל "ג'וני ואבי שונים מאוד".

"לא חשבתי על זה קודם לכן", היא אומרת על שאלת האוטוביוגרפיה שעלתה כשהסרט הוקרן בוונציה. "אבל הגיוני שאנשים יגידו את זה". סרטיה אולי מהורהרים, אבל היא מעדיפה שלא לשקוע במחשבות על עבודתה. כשהחלה לכתוב את התסריט לסרט, היא אומרת, לא עלה על דעתה כלל שזה סרט נוסף שמתרחש במלון.

בין שהעדר המודעות הזאת הוא ברכה או מנגנון הגנה, החשיבה הצרה של קופולה מבטאת הן את העוצמה והן את המגבלות של סרטיה העצמאיים והעדינים. "אני מנסה לזרום עם מה שמעניין אותי ולא להקדיש לזה יותר מדי מחשבה", היא אומרת. "יש מספיק דרכים לשכנע את עצמך לא לעשות משהו". *

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ