אלעד סמורזיק
אלעד סמורזיק

"כאשר הייתי מבקרת מחול, כל הזמן שמעתי על כוריאוגרף יהודי שעבודותיו היו מדהימות, אבל אף אחד לא ראה אותן מחוץ לרוסיה", מספרת היסטוריונית וחוקרת המחול ג'ניס רוס. ליאוניד יעקובסון, הכוריאוגרף היהודי היחיד שפעל בברית המועצות בעידן הקומוניסטי וזכה לשבחים מפי מיכאיל ברישניקוב ונטליה מקרובה שערקו למערב, מעסיק את רוס כבר שנים רבות. בימים אלה היא שוהה בישראל כחלק ממחקר על אודותיו. "היה ניסיון למחוק אותו", היא מספרת, "העבודה שלו נאסרה, צונזרה או דוכאה".

בשנות ה-80 נודע לרוס כי בסן פרנסיסקו, לא הרחק ממקום מגוריה, חיה מורה לבלט ששמה אירינה יעקובסון, שמלמדת טכניקה בצורה יוצאת דופן. היא גילתה כי זו אלמנתו של הכוריאוגרף שמת ב-1975. "הדבר הראשון שעשיתי היה הכנת כתבה ל'ניו יורק טיימס' על הזוג", היא נזכרת. "את השנים שעברו מאז ביליתי בניסיון להכיר את עבודתו דרכה. גם נסעתי לסנט פטרסבורג, לדירה שלהם ולארכיון שלהם".

לפני כעשר שנים עברה יעקובסון לגור בישראל. כיום היא מחלקת את חייה בין ישראל לחו"ל. "במשך חצי שנה היא מלמדת בבית הספר של ג'ון נוימאייר בבלט המבורג ובחצי השני היא מתגוררת בחיפה", מספרת רוס. "יש לה דרישה בכל העולם. 'רויאל בלט' רצו שהיא תהיה המורה הקבועה שלהם. היא המורה טובה ביותר לטכניקת הבלט הרוסית שחיה כיום. היא היתה בת חסותה האחרונה של אגריפינה וגנובה".

רוס באה לישראל בתחילת ספטמבר כחלק מתוכנית פולברייט לחילופי מרצים וסטודנטים. היא מרצה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים; מסייעת להעשרת התיעוד על ליאוניד יעקובסון בספרייה למחול בבית אריאלה בתל אביב; ומראיינת את אלמנתו, כיום בת 86, לצורך כתיבת ספר על חייו ופועלו.

רוס, בת 60, נולדה בלוס אנג'לס לזוג הורים יהודים. כאשר נישאו ההורים בשנות ה-40 שיכנעה האם את בעלה, בעקבות היחס ליהודים באותה עת, לשנות את שם משפחתו מרוזנבלט לרוס. בילדותה עברה משפחתה של רוס לאזור המפרץ סמוך לסן פרנסיסקו, שם החלה ללמוד בלט בגיל צעיר, ובהמשך למדה מחול מודרני בשיטת גרהאם. במקביל פיתחה רוס את כישוריה גם בתחום האמנות החזותית.

אף שלמדה במשך שנים את הצד הפרקטי של המחול, התשוקה שלה לתחום נובעת דווקא מהעניין התיאורטי בו. "אף פעם לא הייתי רקדנית חזקה מספיק כדי להיות פרפורמרית ולא נהניתי להופיע", היא מודה, "אבל אהבתי לחשוב, אהבתי לדבר על מה שהיה טוב במופע ומה שהיה פחות טוב. וראיתי מחול כל הזמן".

לאחר שסיימה תואר ראשון בברקלי (שבו שילבה בין קורסים מעשיים ותיאורטיים באמנות חזותית לבין קורסים במחול), החליטה שברצונה להיות מבקרת מחול. "רציתי לכתוב על מחול באותו אופן מעמיק שכתבו על האמנויות החזותיות", היא מסבירה. "כסטודנטית לתולדות האמנות קראתי ביקורות על אמנות עכשווית, אבל איש לא כתב באותו אופן על מחול. אני זוכרת שראיתי את הלהקה של מרס קנינגהאם וחשבתי לעצמי 'זוהי אמנות מודרנית', אבל לא היתה דרך לכתוב ולהרהר על זה".

בסופו של דבר הגיעה לאוניברסיטת סטנפורד כדי ללמוד תואר שני בהוראת מחול. היא החלה לכתוב ביקורת מחול לעיתון האוניברסיטאי. הביקורת הראשונה שכתבה מעוררת בה מבוכה קלה. "כתבתי על פול טיילור", היא מספרת, "זו היתה אחת הפעמים האחרונות שהוא הופיע, והייתי איומה. כתבתי שהוא מבוגר ושמן מדי, שהוא כבר לא צריך לרקוד".

עד מהרה התרחבה פעילותה בתחום כתיבת הביקורת: "כתבתי לעיתונים בברקלי, שבועונים בסן פרנסיסקו וב-1980 הוצעה לי משרה מלאה ב'אוקלנד טריביון', שהיה אחד משני העיתונים היומיים המרכזיים בסן פרנסיסקו. הייתי מבקרת המחול הראשונה במשרה מלאה בחוף המערבי. זו היתה התגשמות חלום". במשך עשר שנים עבדה בקדחתנות: "כתבתי חמישה-שישה טקסטים בשבוע והייתי כל ערב בתיאטרון. לא היו מחשבים ניידים, אז הייתי נוסעת לסן פרנסיסקו, רואה מופע, חוזרת לאוקלנד, כותבת את הביקורת ומגישה אותה עד שתיים לפנות בוקר".

מה דעתך על ביקורת המחול כיום?

"אני חושבת שזה מקצוע גוסס בעיתונות המודפסת בארצות הברית וזה מאוד מצער אותי. באוקטובר האחרון ערכתי כנס בינלאומי בניו יורק בנושא עתיד הכתיבה על מחול. אין מספיק משרות בתשלום, מבקרים רבים פוטרו ואנשים לא קוראים ביקורות. וזה עומד להשפיע על העתיד של תולדות המחול, כי מתעדי קו החזית של התחום כעת הם המבקרים. אני משתמשת בהם כל הזמן כהיסטוריונים, חוזרת וקוראת ביקורות".

בהקשר זה היא משתמשת במטאפורה של "הקנרית במכרה הפחם" וטוענת כי "המצב יוביל להשלכות חמורות על איכות המחול שמופק ועל רמת הידע והטעם בקרב הקהל מפני שהעידון וההתפתחות של מחול כתחום אמנותי הולכים יד ביד עם ביקורת טובה ומעמיקה. ואני מאמינה שהטיפוח של קהל מחול טוב תלוי בצפייה שמבוססת על ידע. אני מאמינה שעליך להיות משכיל כדי להבין יותר באמנויות, שהדעה של כולם אינה שוות ערך. זה לפעמים שנוי במחלוקת".

זו אמירה שעלולה להיתפש כקיצונית.

"אבל אנחנו מקבלים זאת כשמדובר במדעים ולא מצפים שחובבן יביע את דעתו בתחום מדעי. באמנויות יש מין חשש להיראות אליטיסט או להאמין בסטנדרט וזה צבוע".

להתכווץ במקום להתרחב

רוס, אם לשניים, נשואה לישראלי לשעבר ("הוא נולד בבת ים והיגר עם משפחתו לארצות הברית כשהיה בן שמונה"). במשך השנים, במקביל לעבודתה כמבקרת, היא לימדה קורסים תיאורטיים בסטנפורד. אחרי שילדיה גדלו היא חזרה למשרה מלאה באוניברסיטה והשלימה דוקטורט. "באותה עת התחלתי לפרסם ספרים והפסקתי לכתוב ביקורת", היא מספרת. "הכתיבה העיתונאית גרמה לחשיבה שלי להתכווץ במקום להתרחב, ורציתי את המרחב כדי לכתוב באופן הרבה יותר מעורב וארוך".

את הדוקטורט רצתה לכתוב על אמנית המחול האמריקאית אנה הלפרין (שהכירה כשכתבה ל"דאנס מגזין" על עבודתה עם חולי איידס). אבל מאחר שהוא נעשה כחלק ממסגרת בית הספר להוראה של סטנפורד, הנושא לא אושר. היא החליטה במקום זאת לכתוב על מורתה של הלפרין באוניברסיטה, מרגרט דובלר. עבודת הדוקטורט ראתה אור כספר בשנת 2000. עם זאת, היא לא ויתרה על כתיבת הביוגרפיה של הלפרין ופירסמה אותה ב-2007. באותה שנה היא גם הופיע גם ספרה על להקת הבלט הוותיקה ביותר בארצות הברית, בלט סן פרנסיסקו.

בשנות ה-90 פיתחה רוס קורס בסטנפורד שבמסגרתו נשלחים הסטודנטים לעבוד עם קטינים שנאסרו, חלקם בגין רצח. "אנחנו מלמדים אותם ריקודים כמו היפ-הופ וג'ז", היא מספרת. הפרויקט עוזר, לדבריה, לסטודנטים לראות את הילדים האלה, שבאים ממשפחות הרוסות, בעין יותר אנושית.

כשהיא נשאלת על חוויית מחול מכוננת שחוותה בצעירותה היא מציינת את "Walkaround Time" של מרס קנינגהאם שבה רקד בעצמו. את התפאורה לעבודה עיצב ג'ספר ג'ונס בהשראת מרסל דושאן. "זה היה יוצא מן הכלל. לא היה לי מושג שמחול יכול לבטא או לחקור סוג כזה של הפשטה. אני עדיין יכולה לחוש באיזה מושב בתיאטרון ראיתי את זה". אשר ליוצרים עכשוויים, היא מציינת את אן קרלסון, כוריאוגרפית פוסט-מודרנית שיוצרת בעיקר עבודות סולו והופיעה עם בעלי חיים, ומזכירה גם את ויליאם פורסיית. ומה בנוגע ליוצרים ישראלים? היא התרשמה מאוד מעבודתיהם של רונן יצחקי ועידן כהן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ